newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מי מרוויח מ"תעשיית המזרחים"?

ההתעסקות האובססיבית של התקשורת במזרחים היא לא רק הדרך של החברה הישראלית להעמיד פנים שהיא פתוחה ודמוקרטית. זו גם הדרך לשמר הוויה של מלחמה בה כל אחד מהמשתתפים עסוק רק בעצמו. כך יוצא שאנחנו מתעלמים בצורה בוטה מהאלימות של החברה והצבא בישראל

מאת:

כותב אורח: יהודה שרים

ההתייחסות בחודשים האחרונה ל"מזרחים" לא עוסקת רק באלו הקרויים מזרחים, אלא יותר משקפת את תרבות הצריכה בישראל. איך? מכיוון שהשימוש הציני ב-"מזרחים" (בין אם הם/הן יהודים או לאו) פועל כסנסציה רגעית, שמשרתת את התקשורת הישראלית.

אסביר: גרבוז, חצרוני, קמחי, חגיגות מירי רגב ועוד ועוד שמות מעשרות תכניות הריאליטי השונות והמשתנות הם חלק לא רק מהתייחסות שטחית ומשטיחה של התקשורת והחברה הישראלית לחוסר שוויוניות. יותר משהתקשורת עושה את זה, היא בעיקר מציבה את העניין המזרחי (או האתיופי, כמו יתר האוכלוסיות המוחלשות) תמיד כתגובה, כמענה זועם ועמוס ברגש חם, למערכת שתמיד מוגדרת עבורו.

במובן הזה המזרחים הם שקופים, רק מפני שהם זקוקים תמיד להכרה שמגיעה מבחוץ. הם תלויים בהזמנה או דחייה. ההיררכיה מתקבלת ללא שאלה, המזרחי מתקיים במערכת שנקבעת עבורו, ובמצב זה השאלה היחידה היא: מה יש לך לומר על המערכת מזרחי שלי, מזרחי של הרגע? כדי להפוך לנראים, המזרחים תלויים בעיניים חיצוניות, בעיניהם של דני קושמרו, של עיתון הארץ, ובימים בהם מוחלט שזה מתאים – גם של במאי הסרט או המלהק לפרסומת. תרבות הריאליטי, כמובן, כבר הבינה שאין כמו מלחמה זולה ורוויית מהלומות כדי לאסוף קהל, ומבחינתה המזרחים רק מחכים להתגלות.

> השיח המזרחי: המדריך המקוצר לאשכנזי המתחיל

מירי רגב (צילום: אקטיבסטילס)

מזרחית של הרגע? מירי רגב (צילום: אקטיבסטילס)

כמובן שחלק מרכזי בתעשיית "המזרחי האותנטי בעל חוכמת הרחוב הבלתי נגמרת" הם אלו הקרויים מזרחים עצמם: מסייד קשוע ועד רועי חסן, שני כותבים מעורכים וחשובים, ואחרים כמו מרגלית צנעני ואסף אטדגי. בתרבות הצריכה הישראלית, בעיקר זאת המשוועת להציג עצמה כליברלית, רב-תרבותית ונאורה מספיק, המזרחי אמון על הכעס האקזוטי. זאת מפני שבעשרות דרכים שונות ואלימות למדנו שרק כך התרבות והחברה הישראלית תצרוך ותעליב אותנו, ותביט בנו, אם בכלל. אלו לא רק "שוליים רחבים", אלא שוליים שתמיד משוחחים עם מרכז שגם אם יאשר אותנו, לעולם לא יקבל אותנו. מאחר שכבר מאוחר מדי ולא ניתן להגלות או סתם להיפטר ממזרחים, כל שניתן הוא לשמר מעמדות וכוח.

השאלה המתבקשת היא: מי מרוויח מ"תעשיית המזרחים"? מה יש בה בסנסציה המזרחית? מה עומד במהותה? התשובה היא עיוורון, ופחדנות.

לא רק בנימין נתניהו מפחד מערבים. להיות ישראלי זה לחיות בפחד. גם החברה והתקשורת הישראלית כבר התאהבו בפחד מפני אלו הקרויים מזרחים וערבים ופליטים ונשים, ולא רוצה להכיר אותם כשווים. וכדי לא להביט או להכיר בעובדה שאין עליונים יותר או פחות בחברה הישראלית, הדרך העיקרית לשמר עיוורון היא יצירה מחודשת של הסנסציה המזרחית, זאת המטשטשת כל תחושה ברורה, שמעוררת פחד, לעג ודמעות.

כלכלת הפחד

כרגע, "תעשיית המזרחים" היא לא רק הדרך של החברה הישראלית להעמיד פנים שהיא פתוחה ודמוקרטית, אלא גם לשמר הוויה של מלחמה, בה כל אחד מהמשתתפים עסוק רק בעצמו ולא חפץ לדעת דבר מלבד על עצמו, וכך מתעלם בצורה בוטה מהאלימות של החברה והצבא הישראלי. אני מדבר פה על הרגלי צריכה של אלימות, כלכלה של חשדנות וזעם בלתי נגמר, שמצמצמים אותנו – בין אם אנו עובדי נמל, מורות, שחקנים, עובדי ביטוח, או משוררים – לקטגוריות של מזרחים או אשכנזים, ערבים או יהודים. זאת רק כדי לשכוח שאין איש מאתנו שהוא בעל ערך גדול יותר (למרות שחלקנו ממשיכים להתעקש לחשוב אחרת).

הסנסציה המזרחית היא רק דרך נוספת לשמר את אותה כלכלת פחד שאינה מתירה לנו לדמיין את עצמנו במציאות שאינה מתבססת על אלימות. ואלימות, אנחנו יודעים, היא דרך לומר לחברה הישראלית שהדרך היחידה להתקיים פה היא דרכה של הממשלה האשכנזית-ציונית, והמחיר הוא טראגי. זאת למעשה התאבדות חברתית. בעודנו מזיעים כשאנו עסוקים בפארסה המדממת והבלתי נגמרת, אנחנו לומדים: רק כוח הם (אשכנזים / מזרחים / ערבים / פלסטינים) מבינים. אך בתוכנו, הידיעה הסמויה היא אחרת: רק כוח אנחנו מבינים. רק כוח יציל אותנו. רק כוח יעזור לנו להיאלם, לא לשמוע או לראות אחד את השני.

אנחנו, ואני כותב כעת כמזרחי (אבל לא רק כמזרחי), לא האחראים והנמענים הבלעדיים של אותן תיאוריות גזעניות שהחברה הישראלית מתעקשת לחדש אחת לכמה ימים (ועוד רוצה מדליה על כך!). לכן, ואני אהיה בוטה כדי להבהיר את הנקודה, אולי הגיע הרגע שנפסיק לקנות ולמכור מזרחים. האם לא התעייפנו מאותם שידורים חוזרים ונשנים של סאלח? עד מתי נתעקש להתעלם מהתהום המוסרית והחברתית לעברה אנו פוסעים יחד בעיניים פקוחות?

יהודה שרים לומד במסגרת פוסט-דוקטורט במדעי היהדות באוניברסיטת רייס, טקסס. הוא חוקר את עיצוב הזהות הספרדית-מזרחית על ידי גורמים תרבותיים וגזעיים בשנים שקדמו להקמת מדינת ישראל.

> אז מה אני? משתכנז, ערס, או סתם מזרחי?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf