מיומנה של המסבירה הלאומית לענייני רצח עם

הציעו שכר נאה, אבל את העבודה לקחתי בשביל האתגר (צילום אילוסטרציה: עומר מור, ויקיפדיה CC BY 4.0)

מוניתי להסביר רצח עם. ההסברה שלנו לוקה בחסר, הם אמרו, וחייבים לעשות מעשה. הזמן עובר ואנשים שוכחים את 7 באוקטובר. מה תרצו שאסביר? שאלתי. אמרו – תסבירי שאין רצח עם, אין טיהור אתני, אין הרעבה, אין שום פשע מלחמה. יש רק הגנה עצמית וכאב גדול. הציעו שכר נאה, אבל את העבודה לקחתי בשביל האתגר – הסברת רצח עם. אולי הפרויקט הגדול ביותר בקריירה שלי כמסבירה.

יצאתי לעולם והסברתי – אין רצח עם, זוהי עלילת דם. חשבתי שזה טוויסט יפה, והמבין יבין. שאלו – אבל ישראל רצחה כבר למעלה מ-60,000 בני אדם בעזה ופצעה למעלה מ-160,000. סליחה, קטעתי את הדוברים, כוונתם ודאי שלמעלה משישים וחמישה אלף נהרגו ולמעלה מ-160,000 נפצעו. ישראל לא רצחה אף אחד, ישראל אינה רוצחת. יותר מכך, הסִפרה 6 אמנם מופיעה כאן, אבל זה לא שישה מיליון. בכלל, אין אפילו שישה מיליון בני אדם בעזה, רק 2.3 מיליון, אז אפילו אם ישראל תהרוג את כולם, סליחה, אפילו אם כולם ייהרגו, לא יהיו שישה מיליון מתים, והמספרים מדברים בעד עצמם. רצח עם זה לא. ומלבד זאת, הספרות היחידות שעליכם לזכור הן 7, 1, 0. 7 באוקטובר. כי אל לנו לשכוח מי התחיל.

חשתי שהסברתי מאוד טוב, וקיוויתי שהבינו.

הם לא הבינו.

>> כן, זה רצח עם

אמרו ש-7 באוקטובר, מזעזע ככל שהיה, ודאי לא היה ההתחלה, שהיתה הרבה קודם. אמרו שאני לא מבינה מהו רצח עם. שיש הגדרה משפטית שכוללת סעיפים שונים ומשונים שבקצרה עניינם הוא הכוונה לחסל קבוצה מסוימת כקבוצה. יש כאן התקפה על עצם קיומו של העם הפלסטיני, אמרו – חיסול ארכיונים, חיסול שירותי בריאות, גירוש אוכלוסייה, הפיכת הרצועה לבלתי ראויה לחיים, שלא לדבר על ההתקפה על הילדים, על הילודה ועוד ועוד.

חזרתי למזמינים ואמרתי להם את כל מה שאמרו לי, רציתי לקבל עוד תחמושת. אמרו – איך הם מעיזים, מי התחיל את כל זה, אה? מי התחיל? וחוץ מזה, זה אינו גירוש אלא פינוי לצורכי הגנה, ואם יחזירו את החטופים ויוותרו על כל שאיפה לאומית, נוכל לממש את זכותנו להגנה עצמית מפני אותן שאיפות. הם צריכים לעזור לנו לעזור להם.

יצאתי שוב להסביר. הסברתי שאין עם פלסטיני ולכן זה לא יכול להיות רצח עם. שאותה קבוצה שאיננה עם צריכה להפסיק להתנהג כאילו היא עם, כי זה מאוד מאיים, ומכיוון שאנו חשים מאוימים, הרי שעלינו להגן על עצמנו. זה א"ב של זכות טבעית. כמו כן, הזכרתי שהחטופים במנהרות.

אמרו – ברצוננו לשחרר את החטופים במנהרות ולקבל את החטופים בתאי הכלא שלכם, וגם שתפסיקו את המלחמה עלינו, העם הפלסטיני, כי לפי ההיסטוריה דווקא יש עם.

אמרתי – יש לכם מסמכים של ההיסטוריה הזאת?

אמרו – הארכיונים הופצצו, אבל נשארו כמה. שאלתי איפה, ומסרתי מיד לממונים את מיקום המסמכים. בהפצצות היום למחרת נהרגו כמה ילדים, שתמונת אחת מהם, ילדה בת 6, נחרתה בזיכרוני משום שדמתה מאוד לבתי. אמרו ששמה יסמין.

הימים לאחר כך היו מתוחים ומאתגרים. כל בוקר התעוררתי לחדשות על עוד הרוגים בעזה ובגדה, כשהתקשורת בחו"ל ממסגרת את זה כאילו זה נעשה בכוונה, ושרי הממשלה נושפים בעורפי ושואלים איפה ההסברה, ולמה אני לא מזכירה יותר מי התחיל. שאלתי – זה היה בכוונה? אמרו – מה פתאום בכוונה? התכוונו למחבלים, פשוט יש כאלה שמתרועעים עם מחבלים בכוונה תחילה ואיננו יכולים למנוע את זה מהם כי אנחנו מכבדים את החופש לבחור עם מי להתרועע. אבל מי שמתרועעים מרצון אינם יכולים לצפות שהתקפת מגן, כירורגית ככל שתהיה, לא תפגע גם בהם. חבל שיסמין התרועעה ככה מרצון, חשבתי לעצמי.

יצאתי שוב להסביר. אמרתי – זוועות 7 באוקטובר, מתרועעים וחופש, אבל גם לקחתי לעצמי חירות יצירתית והפלגתי בשבחי חלוקת המזון שנעשית בתנאים לא תנאים, מול המון אדם שסובל מלקות ארגונית. באמת יש כאן רגע כל כך נדיר בהיסטוריה שיהודים ונוצרים מחלקים מזון למוסלמים על חשבונם, ובתנאים לא תנאים. אמרתי את זה פעמיים כדי להדגיש, וגם כדי להרגיש את החמימות הזאת שנלווית למעשה הומניטרי.

אמרו – אבל נקודות חלוקת המזון פחתו מ-400 ל-4, ובנקודות הספורות הללו כל יום נרצחים ונהרגים בני אדם חפים מפשע בתור למזון, קרוב ל-3,000 עד היום, והכי חשוב – אין מספיק מנות לכולם. מרכזי החלוקה מספקים רק רבע ממספר המנות הדרושות, והמשמעות היא הרעבה.

נהרגים בני אדם חפים מפשע בתור למזון. פלסטינים נושאים חבילות מזון שקיבלו מ-GHF באזור מסדרון נצרים, ב-4 באוגוסט 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

זה היה קל, אני סאקרית של תוכניות בישול, וידעתי שהציבור יודע שכל מנה שיוצאת חייבת להיות מנומקת. אנחנו מוציאים רק מנות מנומקות, אמרתי. אם אין הנמקה, אין מנה.

אמרו שיש הנמקה – רעב. אמרתי – זה לא רעב, זה מחלות רקע, היה לנו את זה בקורונה, איך אתם שוכחים כל כך מהר, למה אין לכם זיכרון ארגוני.

אמרו – הזיכרון הארגוני עולה בלהבות בדיוק ברגע זה מהפצצת כטב"ם, אבל בכל זאת, יכול להיות שלא נשכח אף פעם את מה שקורה עכשיו, שתדעו שלא נמות בשקט, יהיו לזה השלכות.

חזרתי לממונים ואמרתי – הם מאיימים לזכור. הממונים חשו מאוימים. איך את מסבירה את זה שהם מנצחים בהסברה? שאלו.

הסברתי שיש להם את הפריבילגיה של ילדים מאוד מאוד רזים שיכולים להצטלם ולהיראות מורעבים, ואי אפשר להתחרות במוזלמנים. באופן בלתי צפוי, הם צילמו גם את החטופים שלנו מורעבים. זה נתן לי אפשרות להתגבר על הרבה מאוד ילדים רזים במשך שבועיים או יותר. אמרתי שהם חיות אדם, ושזה התעללות פיזית ופסיכולוגית, והם התראיינו כדי להגיד מה עם העינויים שעוברים האסירים שלהם.

ביקשתי עזרה מהממונים וקיבלתי כארבעים פרחי הסברה שנוספו לצוות הקבוע של המשרד.

בראיונות הבאים גערתי במראיינים ובמרואייניהם מהקבוצות העוינות שהם ממציאים יש מאין ומציפים את הרשתות בפייק ניוז. הרגשתי שהשגתי התקדמות ושהרבה מאזינים וצופים החלו לחוש את הסכנה שרציתי שיחושו. הכחשה והפחדה קלה הם אדנים חשובים בהסברה, ולפעמים אני כמסבירה שוכחת את היסודות. אבל פרחי ההסברה ראו בי מנטורית והיה לי חשוב להקנות להם את ערכי ועקרונות המקצוע, וזה נתן לי כוחות מחודשים. נזכרתי באמרה שכולנו הכרנו כילדים – הכל עובר עליך ו… בידיך. הנחיתי את מחצית פרחי ההסברה להגיב בכל הרשתות בתבנית של "הכל עובר עליך" ואת המחצית השנייה להפיץ את החרדות הקיומיות הקולקטיביות ברשתות החברתיות. התנועה בין הבוז לחיבוק ובין האיום להגנה עשתה עבודה טובה מאוד. חוות השרתים שלנו עבדו שעות נוספות, הבוטים תפקדו יוצא מן הכלל, ובהצטנעות אומר גם שאי אפשר היה להתעלם מהעבודה הנפלאה שהצוות שלי עשה בהובלתי.

ולמרות זאת, הים המשיך להתמלא בספינות משט מגוחכות, ורחובות בבירות ברחבי העולם נצבעו בצבעי דגל שאין לו עם. כולם התגייסו למאמץ האדיר – שרים, חברי כנסת, אנשי ציבור, זמרים, מדענים, ידידים אוהבי ישראל ובוטים אנונימיים – כולם עטו על הפודקסטים, אולפני החדשות, תוכניות האירוח והרשתות החברתיות כדי לתאר בפרטים את תמימותם של הלבנים במערב שאינם מבינים שישראל מגנה עליהם מפני ההמון המוסלמי שבא עליהם לכלותם. כמה אתם תמימים, אנשי הפרחים והפרפרים, איך אינכם רואים שיש בינינו ברית דמים, ובינינו ובינם מלחמת קודש.

ככל שהמשכתי להסביר התחלתי לחוות ניכור, גם אם קל שבקלים, לחומר ההסברה. כדי להיטיב להסביר עליי לצפות בחומרי התקשורת הזרה, ובכל זאת הם היו מעט קשים לצפייה והתחרו בהצלחה לא מועטה בחומרים שצילם האויב ב-7 באוקטובר. וגרוע מזה, אבא של יסמין, שנותר יחידי ממשפחתו, לא הפסיק לדבר עליה בכל ערוץ ולהראות סרטונים שלה רוקדת, או מכבה את נרות יומולדת חמש.

הבחנתי שבכל זאת זה לא כל כך אקראי שעיתונאים נהרגים מאש כוחותינו בעזה. קרובי משפחה של עיתונאים שנהרגו בעזה, בדצמבר 2024 (צלום: עלי חסן / פלאש90)

לעיתים התקשיתי להסביר גם לעצמי מה בדיוק קרה. למשל, הבחנתי שבכל זאת זה לא כל כך אקראי שעיתונאים נהרגים מאש כוחותינו בעזה, ויש גבול כמה פעמים אפשר לתקוף בטעות כוחות הצלה בדרכם להגיש סיוע רפואי. אלה דברים שבהתחלה ציינתי לעצמי כטעויות אנוש, או כמטרות לגיטימיות של מחבלים שהתחזו לעיתונאים או לחובשים. אבל למרבה הצער החומרים שהצטברו יצרו אתגר, אולי אפילו הייתי קוראת לו אתגר אתי, בתוך הפרויקט החשוב מאוד הזה של ההסברה.

עם חלוף הימים, הרגשות המציקים הלכו והתגברו והכבידו על שנתי. אסרתי על עצמי לצפות בתקשורת זרה והסתפקתי בתבניות הכחשה מוכנות מראש. כמו שחקני תיאטרון אנגלי – כשהלב שלך לא שם, הטכניקה היא מה שמחזיקה אותך על הבמה. וברוך השם, היתה לי טכניקה, שלא לדבר על פרחי הסברה וחוות שרתים.

כדי להעיר את הלב שלי שקצת ברח משם, עברתי שוב על כל מדבקות המתים. התחזקתי גם במולטי ויטמין ותוספים נוספים, וגם לקחתי חצי יום חופש לעצמי, קצת לנוח ולהתפנק, רגע אחד לא להרגיש שכל העולם עליי. I dare to self-care, אמרתי לעצמי מול הראי.

מחר יום חדש, שידרוש הסברים חדשים. עכשיו אנוח, ומחר אזכר בכך שהאויב מנצל באופן ציני מוות אקראי של ילדים עזתים לאחר שגזל את מזונם, ואמצא עוד דרך להסביר שאין בשום פנים רצח עם. אין בשום פנים רצח עם. אין רצח עם. אין רצח, ואין עם. אין כלום כי לא היה כלום. והמבין יבין.

ד"ר יאלי השש היא היסטוריונית חברתית ורכזת פרויקט "בדרך לארמגדון עוצרות" באשה לאשה מרכז פמיניסטי חיפה.