newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מה הצבא מסתיר מאיתנו על ההרוגים בעזה?

דובר צה"ל מדבר הרבה על "מחבלים" בעזה. אבל ברגע שמבקשים פרטים על ה"מחבלים", שואלים מה לגבי שאר ההרוגים, מציגים הוכחות לפגיעה בחפים מפשע או מבקשים הוכחות לסכנה שנשקפה מההרוגים - דובר צה"ל מאבד את הלשון

מאת:

אתמול (שני) הרגו חיילים שישים ממשתתפי ההפגנות בעזה. בחודש וחצי האחרון נהרגו עוד 49, ונפצעו אלפים מירי חי.

בימים הראשונים להפגנות על הגדר הכריז דובר צה"ל בציוץ ש"דבר לא התבצע באופן בלתי נשלט; הכול היה מדויק ומדוד, ואנחנו יודעים היכן כל כדור פגע". הציוץ נמחק לאחר כן, אולי בין היתר בעקבות דרישות שהגיעו לדובר צה"ל להסביר את מקרים ספציפיים של הרג – כמו למשל אדם לא חמוש שברח הרחק מהגדר ונורה גבו, או כמו העיתונאים יאסר מורתג'א ואחמד אבו-חוסיין – שאין דרך להסביר, ואכן עד היום לא הוסברו.

אתמול והיום הוציא הצבא שורה של הודעות דרמטיות על פגיעות ב"מחבלים". אתמול דובר על כ-12 אנשים שנטען שהיו מעורבים בירי על חיילים או בהנחת מטענים – אך לא נאמר דבר על עוד 48 (!) שנהרגו, ומאות שנפצעו. היום הוציא דובר צה"ל את ההודעה הבאה:

אלא שיותר משהיא מספקת תשובות, ההודעה הזאת מפזרת מסך עשן נוסף על ההרג בעזה. שתי שאלות מתבקשות מההודעה: ראשית, האם הטענה היא שההרוגים פעלו באופן שסיכן חיים בזמן שנהרגו (ירי, הנחת מטען) – או רק שהיו שייכים ארגונית לגוף כלשהו, מה שלא היה ידוע לחיילים בזמן הירי, וממילא לא מהווה בפני עצמו הצדקה להריגתם. השאלה השנייה היא: אם גילו ש-24 הם "מחבלים", מי הם עוד 36 הרוגים, ומה ההצדקה להריגה שלהם?

שלחתי את שתי השאלות האלה בדיוק לדובר צה"ל. שם הודיעו לי שהם לא מתכוונים לענות לשאלות האלה. באופן דומה, אתר "העין השביעית" שב ושואל את דובר צה"ל לגבי הפגיעות בעיתונאים בעזה (שני הרוגים ורבים נוספים פצועים בחודש וחצי האחרונים) – וגם כן לא מקבל תשובות.

כמו שהעיר אתמול נועם רותם, אזור הגדר של עזה מלא במצלמות. רחפנים ומזל"טים שהצבא משגר מספקים צילומים נוספים של השטח. עם שישים הרוגים – איפה התמונות שמראות את הסכנה מכל אחד מהם? איפה הצילומים של החמושים המסוכנים כל כך שלא הייתה ברירה אלא להרוג אותם? הרי כשיש לו צילומים מרשיעים, דובר צה"ל תמיד שש לפרסם אותם.

כל השאלות האלה דורשות תשובות, שבצבא לא מרגישים צורך לענות עליהן. חלק מהסיבה, כנראה, היא שאין מספיק דרישה ציבורית לזה. רוב כלי התקשורת לא באמת מפקפקים בנחיצות ההרג, ומקבלים כנתון את הצורך לירות כדי להרוג במפגינים, ולכן – בהתאמה – כך כנראה מרגיש גם רוב הציבור. וזו בדיוק הבעיה.

[עדכון, 16.5] היום, רביעי, פורסם שבכיר חמאס, סלאח א-ברדוויל, אמר שחמישים מבין ההרוגים ביום שני היו פעילי הארגון. לאור מה שכתבתי כאן, חשוב להדגיש שזה לא משנה דבר. גם אם הטענה של הכיר נכונה, הגילוי בדיעבד שחלק גדול מההרוגים היו חברים בארגון חמאס – דבר שלא היה ידוע לחיילים היורים וגם לא לצבא כולו כנראה – לא משנה כהוא זה מהשאלה אם היה צריך לירות בהם. אם איש חמאס הגיע לאזור הגדר כשהוא לא חמוש ולא היווה איום על אף אחד: לא הייתה שום הצדקה להרוג אותו. הגילוי בדיעבד שהוא בחמאס לא משנה את זה.

אני יודע שגם אחרי כל מה שאני אומר פה אנשים עדיין שואלים: "אבל מה אתה רוצה שנעשה כשהם מסתערים על הגדרות?" ועל זה בדיוק אני עונה בפוסט הזה.

חובשים נושאים עיתונאי שנפצע במהלך הפגנות השיבה בגבול עזה. (עבד רחים ח'טיב / פלאש90

חובשים נושאים עיתונאי שנפצע במהלך הפגנות השיבה בגבול עזה. (עבד רחים ח'טיב / פלאש90

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf