מדינת חלם: למה האוצר קובע כמה שעות מלמדת כל מורה?

בהסכם העבודה החדש, ירדו ממשרת המורה שלוש שעות הדרכה אישית לתלמידים, ונוספה שעת הוראה בכיתות – לכל המורות והמורים, בכל תחומי הדעת, ובכל מוסדות החינוך העל יסודיים. האם יש עוד מקצוע בעולם, שבו משרד האוצר קובע באחידות ובנוקשות את סדר יומם של כל העובדות והעובדים, ולא המנהלת או המנהל המקצועי הישיר שלהם?

יש מדינות שבהן קיימת גמישות מוחלטת של משרת המורה (דוגמאות בהמשך). בכל מוסד חינוך, כמו בכל מקום עבודה אחר, המשימות שלהן נדרשות המורות והמורים במהלך שעות עבודתם נקבעות על ידי ההנהלה המקצועית המקומית. כך, בית הספר מספק מענה לאתגריו הייחודיים, תחושת הערך של המורה עולה, והתלמידים זוכים למענה לו הם זקוקים. כולם מרוויחים.

לא בישראל. אצלנו שבויים במעגל: בתקווה לשפר את הישגי התלמידות והתלמידים במבחנים סטנדרטים, נדרשים המורות והמורים להורות עוד ועוד שעות בכיתות, תוך התעלמות מהיקף המשימות הנלוות להוראה. הלחץ התעסוקתי חונק את האוטונומיה המקצועית של המורים, ופוגע בתפקודם. מורים בעלי תחושת ערך ומסוגלות נמוכים מתפקדים ברמה נמוכה ממה שיכלו להפיק, ולכן מתקשים לממש את פוטנציאל ההישגים של התלמידים. וחוזר חלילה.

קיצור תולדות "מעמד המורה"

ב-11 בספטמבר 1978 הושבתה מערכת החינוך בישראל, מגן ועד י"ב, לאחר שמשרדי האוצר והחינוך גררו רגליים, ונמנעו מלחדש את הסכם העבודה עם המורות והמורים. השביתה ההיא, שנמשכה 45 יום בבתי הספר התיכוניים, הסתיימה רק לאחר שהממשלה הורתה על הקמת "ועדה ממלכתית לבדיקת מעמד המורה ומקצוע ההוראה", בראשות השופט משה עציוני.

לאחר ששמעה אינספור עדויות של מומחים לדבר, קבעה הוועדה שיש להציע פתרונות לאתגרים הבאים: שכרו הנמוך של המורה, בעיקר של המורה המתחיל; ריבוי מורים בלתי מוסמכים במערכת החינוך; חוסר בהשתלמויות ובהכשרה מתאימות; שחיקה מתמדת והצורך בפרישה מוקדמת של מורים; ומשיכת כוחות הוראה צעירים ומוכשרים.

45 שנה חלפו, ואנחנו תקועים בדיוק באותו מקום. עדיין מחפשים אצלנו כיצד לשפר את הכשרת המורה, להביא לפרישה מוקדמת של מורים ותיקים (ויקרים), ולעודד "כוחות הוראה צעירים ומוכשרים" (וזולים) לתפוס את מקומם.

הדרך הפשוטה לחזק את מעמד המורה היא כמובן לשפר את שכרו. הנה למשל, מורות ומורי ישראל מקבלים (בממוצע) שכר שהוא שווה ערך ל-80% משכר עובדים בעלי השכלה דומה שאינם מורים (כאן, לוח D3.2).

לפיכך, כאשר מדברים על "מעמד המורה" או מעמד המקצוע, מתכוונים בעצם לומר: איך נשכנע צעירות וצעירים להיות מורים, בתנאי שכר נחותים ולא כדאיים. פלא שזה לא מצליח?

תנאי מתח ולחץ

אם לא בכסף, אולי אפשר היה להטיב עם המורות והמורים בשביעות רצונם מהתפקיד. אלא שגם זה לא. בסקר טאליס הבינלאומי (2018) נבחן הקשר בין תחושת הרווחה של המורה לנוכח תנאי העבודה לבין התפקוד המקצועי.

בעניין זה, 46% מהמורות והמורים בישראל העידו כי הם חווים לחץ בעבודתם במידה רבה או רבה מאוד. בקרב המורות (הנשים) הלחץ בולט יותר מאשר בקרב המורים: 51% חוות לחץ בעבודה. 70% מהמורות והמורים בישראל העידו כי העבודה אינה מותירה בידם זמן לחייהם האישיים.

במחקר אכן נמצא כי סביבות עבודה רוויית לחץ עלולות לפגוע בתפקוד המורים והמנהלים, בתחושות המסוגלות שלהם, בשביעות רצונם ובמחויבותם לתפקיד, ואף "להשפיע בעקיפין על השיגי התלמידים ועל רווחתם".

ניצול זמן המורה להוראה בכיתות

במחקר מ-2020, מיפו יפה בוסקילה ותמר חן לוי מסמינר הקיבוצים את גורמי הלחץ בעבודת המורים. על פי מחקר זה, גורם הלחץ המרכזי הוא "לוח זמני הוראה צפוף", כלומר שעות הוראה רבות, ללא הפסקות מספיקות וללא גמישות בניהול הזמן.

"תיאורים מילוליים ודימויים דוגמת 'אין לי אוויר' חזרו שוב ושוב בתשובות לשאלה הפתוחה, והם ממחישים מאפייני עבודה, שלפיהם למורים יש מעט מדי זמן". החוקרות מקשרות ממצא זה להסכמי העבודה ("אופק חדש" ו"עוז לתמורה"), "אשר הוסיפו לכל מורה כשליש משרה" ויותר.

האחריות, על דעת החוקרות, היא על משרד החינוך, אשר מנצל את כוחות ההוראה שעות רבות מדי, בתנאים לא ראויים, וללא זמן ראוי להכנה. בלשונן: "במתן שעה אחת לשם הכנת שישה שיעורים יש אמירה סמויה, ואף מעט מזלזלת, מצד קובעי המדיניות".

ניצול מרבית השעות להוראה בכיתות, מיתרגם לציפיות מצד המפקחים והמנהלים, שהמורים יעבדו בזמנם החופשי, בביתם. התוצאה היא שגורם הלחץ השני בחומרתו, על פי דיווחי המורים, הוא ההתנגשות בין דרישות העבודה לחיי הבית והמשפחה.

חלוקת זמן העבודה של המורים

מחקר מקיף על שעות העבודה של המורות והמורים נערך מדי תקופה בבריטניה. בסקר מ-2019 נמצא כי המורים עובדים בממוצע 49.5 שעות בשבוע. 21.3 שעות מתוכן בהוראה מול תלמידים, והשאר (28.2 שעות) במשימות שאינן הוראה. מתוך אלה, 15.4 שעות של עבודה תומכת הוראה נעשית בבית הספר, ו-12.8 שעות בבית.

אשר לשעות העבודה שאינן הוראה, המשימה העיקרית היא תכנון והכנה של שיעורי הכיתה, אשר נמשכת מעל שש שעות בשבוע. המורים עוסקים כחמש שעות בשבוע בהערכה: בדיקה של עבודות ומבחנים; וכארבע שעות במנהלות, כגון מילוי דו"חות וטפסים.

בערך שעתיים בשבוע מוקדשות לכל אחת מהמטלות: עבודה עם מורים עמיתים, השתתפות בישיבות ניהול בבית הספר, הדרכה אישית של תלמידים, והשתתפות בפעילות שמחוץ לתוכנית הלימודים כגון פעילות חברתית ותרבותית. עוד כשעה עד שעה וחצי מוקדשות לכל אחת מהמטלות: קשר עם ההורים, ייעוץ לתלמידות ותלמידים וטיפול בבעיות משמעת.

אף שריבוי המשימות והמטלות של המורות והמורים מוכר היטב, אין אליו התייחסות במדיניות של משרד החינוך. הפתרון של המשרד לאורך השנים היה והווה להתעלם. התוצאה, כפי שהוצג לעיל, היא תחושת רווחה מקצועית נמוכה ופגיעה באיכות ההוראה.

הגמשת מבנה משרת המורה – דוגמאות מהעולם

לנוכח הממצאים הברורים, הנהיגו כמה מדינות מבנה משרה גמיש למורה. המשמעות היא שחלוקת זמן העבודה של המורות והמורים נעשית על ידי המנהלות והמנהלים במוסדות החינוך, לפי הצרכים המקומיים, ולא על ידי השלטון המרכזי ובאחידות לכל המערכת.

באנגליה, הרגולציה היחידה היא שמשרת המורה, בכל דרגות הגיל, נמשכת 1,265 שעות עבודה בשנה. שנת הלימודים נמשכת 38 שבועות, והמורים מחויבים לשבוע נוסף (5 ימים) כשהתלמידים בחופשה. בממוצע המורים עובדים 32.4 שעות בשבוע, אולם אין קביעה מחייבת איזה משימות יבצעו בשעות אלה. הדבר נתון לקביעת בית הספר בהתאם לצרכיו, ולסיכום בין המנהל למורה.

על פי דו"ח מרכז המחקר של הכנסת מ-2021, גמישות דומה קיימת בכמה מדינות. למשל, בדנמרק, שם המורים עובדים 37 שעות בשבוע, והתנאי היחיד הוא ששעות ההוראה לא יהיו יותר מאשר ביחס 1:1 עם השעות שאינן הוראה.

באסטוניה המורים עובדים כמו בשאר המשק, 7 שעות ביום, חמישה ימים בשבוע. כל השאר נקבע בהסכמה בין ההנהלה למורה, לרבות ביצוע חלק משעות העבודה מהבית. בפועל, לפי הדו"ח, שעות ההוראה הן כשליש מכלל שעות העבודה.

בשבדיה המורים, כמו כל המשק, עובדים 1,767 שעות בשנה. מתוכן 1,360 שעות על המורה להיות בבית הספר, כאשר החלוקה בין המשימות נקבעת בתיאום בין ההנהלה למורה. כ-400 שעות נוספות נקראות "שעות מבוססות אמון", ואותן המורה אחראי למלא בתוכן, מתוך המשימות השונות שבאחריותו.

במדינת ויקטוריה שבאוסטרליה נהוגה חלוקה אחרת, "חצי גמישה". משרת המורה בת 38 שעות בשבוע ונחלקת לשלוש: 8 שעות לתורנויות חצר, פגישות והפסקת אוכל; 9 עד 11.5 שעות (יסודי וחטיבת ביניים) לתכנון, הכנות, בדיקת עבודות תלמידים ועבודת צוות; ו- 18.5 עד 21 שעות להוראה בכל סוגיה: שעות כיתה, מילוי מקום, הדרכה אישית של תלמידים או הוראה מרחוק. המשמעות היא ששעות הכיתה הן כשליש מכלל שעות העבודה.

בישראל חונקים את נשות ואנשי החינוך

מבנה משרה גמיש מאפשר לבית הספר לנצל את שעות העבודה בצורה המיטבית. למשל, להפנות יותר או פחות שעות לחניכה אישית של תלמידים, להפנות מורים אלה או אחרים להשתתפות בוועדות ניהול, וכדומה.

בדו"ח של OECD על הגמשת משרת המורה בדנמרק, קובעים החוקרים כי מאז השינוי (2014) "לבתי הספר ניתנת גמישות ואוטונומיה גדולה יותר מבעבר בהתאמת שעות העבודה של צוות ההוראה שלהם והמטלות השונות שהם מבצעים, ליכולות של הצוות ולצרכים של התלמידים".

הגדלת האוטונומיה של בתי ספר בקביעת שעות העבודה של מורים, מהווה "כלי נוסף שמנהלי בתי הספר יכולים להשתמש בו על מנת לענות על הצרכים של התלמידים". הם מאפשרים לבתי הספר לשפר את הזדמנויות הלמידה, או לעודד פעילויות משותפות בין מורים בבתי הספר.

גם בישראל היינו יכולים לזכות בכל הטוב הזה, אם מישהו במשרדי החינוך והאוצר היה מתייחס ברצינות לדו"ח ועדת עציוני מלפני 45 שנה. הוועדה המליצה אז כי "מורה במשרה מלאה ישהה בבית הספר 36 שעות בשבוע", מבלי לפרט את חלוקת הזמן הפנימית. עוד הומלץ כי תוכנן של שעות השהות שאינן הוראה "ייקבע על ידי הנהלת בית הספר בהתייעצות עם המורה".

אלא שבישראל אף אחד לא סומך על מנהלות ומנהלי בתי הספר, ובוודאי שלא על המורות והמורים, שיידעו לתכנן את זמנם כראוי. משרדי האוצר והחינוך חונקים את נשות ואנשי החינוך תחת הגדרת משרה שאינה רלוונטית למשימות שבאחריותם, ואת התוצאות כולנו מכירים: "מעמד ההוראה" נמוך, והישגי התלמידים בהתאם.