newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למה אנחנו בכלל לא מדברים על אברה מנגיסטו?

המצב די קיצוני: שני אזרחים ישראלים מוחזקים כנראה על ידי חמאס, ובארץ שקט. אין קמפיין, אין קריאה לשחרורם, אין "לחופש נולדו". בין הגזענות כלפי בדואים ואתיופים והקשיים של המשפחות להרים קמפיין, יש גם הרבה מאוד יאוש של כולנו

מאת:

כותבת אורחת: ענת יורובסקי

לפני כחודש וחצי נודע לנו ששני ישראלים, אברה מנגיסטו ואזרח בדואי ששמו אסור בפרסום, נמצאים בעזה ומוחזקים כנראה בידי חמאס.

אחרי פרסום הידיעה המקורית עברו עלינו כמה ימים של התעסקות תקשורתית אינטנסיבית, מעט ביקורת על נתניהו ולוטן, הרבה תשובות לביקורת הזאת והצדקת התנהלותם, ואז – שקט. הציבור הישראלי עבר מהר מאוד להתעסק בדברים אחרים ואותי מעניין להבין למה. אני מניחה שלא דבר אחד אלא אוסף של סיבות הוביל אותנו להימנע מהעיסוק בשני הנעדרים, ובאותה נשימה חושבת שכל הסיבות נובעות מתחושה אחת, מרכזית בחוויה הישראלית כיום – יאוש פוליטי מוחלט.

נדבר על אגאדיר במקום

מה היה לנו בסיפור הזה? אברה מנגיסטו חצה את הגדר לעזה בספטמבר 2014. חיילי צה"ל ראו אותו מטפס עליה. במהלך עשרת החודשים הבאים המקרה נשמר תחת צו איסור פרסום ומשפחתו של מנגיסטו, משפחת עולים, התבקשה לא לדבר עליו. עשרה חודשים שלמים בהם הוריו לא ידעו אם הוא חי או מת, מה מצבו, איפה הוא נמצא, האם הוא מוחזק בידי חמאס, וחשוב מכל – מה התהליכים שמתקיימים או לא מתקיימים כדי להחזיר אותו.

> על אברה מנגיסטו והמאבק המזרחי

הפגנת משפחה וחברים לשחרור אברה מנגיסטו (יותם רונן / אקטיבסטילס)

הפגנת משפחה וחברים לשחרור אברה מנגיסטו (יותם רונן / אקטיבסטילס)

עד כמה הם היו לא מעודכנים? מספר ימים לאחר הגעתו של אברה לעזה, קיבלו הוריו את הילקוט שלו, שנשאר בצד הישראלי של הגדר. הילקוט היה מפויח וקרוע והוריו חששו שהיה במקום פיצוץ ושבנם נפגע בו. רק בביקורו של לוטן, עשרה חודשים לאחר קבלתו, נאמר להורים שהילקוט פוצץ בידי חיילי צה"ל כשאברה היה רחוק מהאזור. כמובן שהמידע הזה היה בידי המדינה גם בזמן מסירת הילקוט, ועדיין, האנשים שתפקידם ללוות את המשפחה לא העבירו את המידע והשאירו את הוריו לתהות האם בנם נפגע. הפעם הראשונה בה הוריו של אברה מנגיסטו נכחו בפגישה מסודרת על בנם הייתה ערב לפני שהוסר צו איסור הפרסום, 10 חודשים אחרי המקרה. על הפגישה עצמה עם ליאור לוטן לא חסרה ביקורת.

למה פרשה שמלאה בכל כך הרבה עוולות לא זוכה להתייחסות שלנו כציבור? כמה השערות: ראשית, פשוט כי אי אפשר להיות סולידריים על הכל כל הזמן. אנחנו חיים במדינה בה בכל רגע נתון קורים לפחות ארבעה מקרי חירום חברתיים, פוליטיים, או כלכליים שדורשים מאיתנו התייחסות. בחודש האחרון התעסקנו בדקירה במצעד הגאווה, ברצח בכפר דומא ובכל הנגזרות של האירועים האלה. אנחנו טרודים במתווה הגז, בהסכם הגרעין עם איראן בפרסומות של אגאדיר וגולדסטאר – וכל אלו קרו אחרי פרסום הסיפור על שני האזרחים שבעזה.

כך אנשים מודעים ופעילים מבינים שהם חייבים לבחור במה להתמקד, ובתקופה בה הם בוחרים לפעול נגד מתווה הגז הם לא יוכלו להתעסק בשני הנעדרים. האזרחים הפחות פעילים מרגישים שהבעיות החברתיות רבות מדי, מציפות אותם, והם פשוט לומדים להתעלם מהכל. את קריאות ה"הסתה", ה"מחדל" וה"שוד" שמסביב הם הופכים לרעש רקע, כי הם שומעים אותן מכל פינה.

בנוסף, מדובר במקרה שהוא לא חד משמעי. כשאנחנו שומעים על ישראלי שנחטף בידי מחבל, אנחנו יכולים בקלות להזדעזע ולקוות שיחזור. זה יושב ישירות על רגש הפחד שלנו. אזרח רגיל שלא סיכן את עצמו ונחטף? זה יכול היה לקרות גם לי. אנחנו מזדהים, מרגישים לא מוגנים, ובעיקר – יש כאן שחור ולבן מאוד ברורים. במקרה המדובר המצב אינו כזה. תחילה נאמר לנו שאברה חצה את הגבול בעצמו, וזה משהו שקשה לנו להבין. אחר כך שמענו שאותו דבר קרה עם אדם נוסף, עליו בקושי יש לנו מידע. ברגע שהמקרה פחות ברור קשה לנו לנקוט עמדה חד משמעית לגביו. לי יצא לשמוע אמירות על כך שהשניים חצו את הגבול כדי לקנות סמים ולכן לא צריך להתאמץ להחזיר אותם, שהנערים בכלל לא בידי חמאס (מדינת ישראל הכריזה אחרת), וכו' וכו'.

הטלפון לאיש הנכון

ויש כמובן גזענות סמויה. הקונצנזוס הישראלי לא מגיב לידיעה על בדואי חטוף כמו שהוא מגיב לידיעה על יהודי חטוף. אני מאמינה שרוב הישראלים רוצים שהנער הבדואי יחזור לביתו בשלום, אפילו מתוך השאיפה הפשוטה שהמדינה תדאג לביטחון כלל אזרחיה, ועדיין, יש הבדל בין הרצון הזה ובין לקום מהכיסא כדי לקדם אותו. כשמדובר בנער בדואי, ששמו וסיפור חיו ידוע למעטים, וחמור מזה – כשנסיבות היעלמותו אינן ידועות לגמרי לציבור הישראלי – אף אחד לא ייצא וילחם עליו.

> לדבר עם חמאס על חילופי שבויים עכשיו

משתתף בהפנת יוצאי אתיופי עם חולצות אברה מנגיסטו (בני וודו)

משתתף בהפנת יוצאי אתיופי עם חולצות אברה מנגיסטו, לפי שסיפורו הותר לפרסום (בני וודו)

לא מדובר רק בגזענות, אלא גם במשאבים. נניח שאחד הנערים היה בן למשפחה ישראלית אשכנזית ותיקה. 11 החודשים האחרונים לא היו נראים כמו שנראו. למה? כי משפחה אשכנזית ותיקה, משפחת עולים אתיופית ומשפחה בדואית משחקות משחק חברתי שונה. כמה אנשי תקשורת, עובדי מדינה ואנשי ביטחון יש ברשת ההיכרויות של כל אחת מהן? מהתיכון, מהצבא, מהלימודים, מהחתונה בשבוע שעבר?

משפחה שגדלה כאן מכירה את המשחק. יש לה טלפונים אישיים להתקשר אליהם כשהמכתבים שהיא שולחת לראש הממשלה נותרים ללא מענה. היא תדע ליצר רעש אם היא תבחר בכך, היא תדע שעשרה חודשים ללא תשובה הם זמן ארוך מדי לחכות. היא לא תפחד לעשות מהלכים נוספים מעבר לאחד אליו היא הוכוונה. ראינו כמה פחד היה בפנים של היילי ואגרנש מנגיסטו כשלוטן רמז להם שהם חוצים את הגבול בשאלות שלהם. האם אותה סיטואציה הייתה מתרחשת מול משפחה שנולדה וגדלה כאן?

המשפחה על הנעדר השני חיה בעיירה בנגב, שסובלת מאבטלה גבוהה ורמת תשתיות נמוכה. מסביב לה נמצאים שני כפרים בדואים שכבר שנים עומדים בסכנת גירוש ומצליחים פעם אחר פעם לגרד לעצמם דחייה של עוד חודש חודשיים מהריסה. הכפרים מעולם לא חוברו לתשתיות כמו מים וחשמל. לידם נמצאת חוות בודדים בה גרה משפחה ישראלית אחת, שעברה לשם לאחרונה, וחוברה במהירות לכל התשתיות הנחוצות. הרקע הזה חשוב כדי שנבין באיזה מקום משפחתו של הצעיר הבדואי נמצאת, איזה יחס היא יודעת שתקבל מהמדינה.

אבל בעיניי, יותר מכל הסיבות האלה, אנחנו לא מדברים על מנגיסטו והנעדר הבדואי בעיקר כי אנחנו מיואשים. אין לנו שום אמונה במערכת הפוליטית, במנהיגים שלנו, וברצון שלהם להוביל לצדק. בבפנים של הבטן, במקום של האינסטינקטים, אנחנו מרגישים שאף אחד מהאוחזים במושכות לא רוצה להילחם בעוולות. והתחושה הזאת, שכל כך קל להרגיש היום בישראל, גורמת לנו לזנוח מראש את הקרב. להגיד לעצמנו שהנערים עברו כי הם רצו ובחרו. לא לחשוב מה קורה להם עכשיו. לקבל את השקט סביב הסיפור האנושי והטעון הזה כמו שהוא.

ענת יורובסקי גדלה ומתגוררת בירושלים. היא פעילה חברתית וסטודנטית למזרח תיכון וספרות. הפוסט פורסם במקור ברוסית באתר רלוונט אינפו

> שר חינוך שמאמין שיש רק אמת אחת הוא סכנה לילדינו

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf