newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למה לא אניף דגל לכבוד יום העצמאות

הימים האלו הפכו למעין מבחן שייכות עבורנו היהודים בשמאל. השאלה היא למי אנחנו רוצים להיות שייכים. ל"אנחנו" שלי אין עוד דגל, אבל הוא כולל את כל מי שמאמין באפשרות של חיים מתוך כבוד ושוויון

מאת:

בימים האחרונים יצא לי לקרוא כמה וכמה טקסטים של חברי מהשמאל (יש לומר, על פי רוב זה הציוני), על הקשיים והמורכבויות – הפוליטיות והרגשיות – שמזמנים להם הימים הלאומיים, במיוחד היומיים האלה של יום הזיכרון ויום העצמאות. על הילד או הילדה בגן, המבקשים להתקין דגל על המכונית, למשל. באופן משונה, ישנה איזו הרגשה בקרב חלק מחבריי כאילו יש ביומיים הללו איזה סוג של מבחן שייכות עבורנו, היהודים בשמאל. והרי אנחנו כל הזמן בחזקת חשודים כאן – לא מספיק יהודים, לא מספיק פטריוטים, לא מספיק שייכים. ויש מי שמזין את מדורת החשדנות נגדנו באופן עקבי.

ראיתי הרבה הורים שכתבו על ההיענות לבקשת הילדים לתלות דגל במרפסת או על הרכב, בדרך כלל מלווה בהרבה מלל אפולוגטי. "כי אני רוצה שהם ירגישו שייכים למקום הזה, שירגישו שזאת המדינה שלהם, שהיא תהיה להם חשובה מספיק כדי להילחם עליה".

מצעד הדגלים עובר בסמטאות העיר העתיקה בירושלים (אורן זיו / אקטיבסטילס)

אני לא במקום של לשפוט איש על בחירותיו, אבל באופן אישי, אני מודה לאל על כך שהשתחררתי מזמן מהצורך להוכיח – לעצמי, לבנותיי או לסביבה – את השייכות שלי או הזיקה שלי למקום הזה, על החיים והמתים שלו גם יחד. הרי אנחנו כואבים את המציאות כאן יום יום, כל השנה, לא ברור לי למה הסנטימנטים האלה צריכים לקבל ביטוי פומבי בדיוק ביום האחד שבו הממסד מחליט שכעת על כולנו לדמוע, או כעת על כולנו לעלוץ. והרי הגיוס הזה גם הוא חלק ממה שאנחנו נאבקים נגדו כל השנה.

ובמיוחד אני שמחה על שניסחתי לי כבר מזמן "אנחנו" אחר, "אנחנו" שעדיין אין לו דגל, אבל אני גאה להשתייך אליו מעומק הלב. ה"אנחנו" שלי כולל, כמובן, את חבריי וחברותיי הפלסטינים. אני שמחה שאין בי צורך להניף היום את דגל ישראל כדי להרגיש שייכות, ואגב כך לסמן את הקו הבלתי נראה שהפלסטינים כולם נשארים מחוצה לו פעם נוספת. כי הדגל הזה לא מפסיק להיות אצבע שלוחה אל תוך עינם של הפלסטינים גם – ובמיוחד – בימים האלה. כן, גם הדגל שמניפים שמאלנים טובים, ולא משנה בכמה מטענים חיוביים הם יבקשו לטעון אותו.

על המציאות צריך להילחם, בזה אין ספק. אבל כל עוד המסומן של הדגל הוא עוול מתמשך ומכוון, לא רואה את ההיגיון בהנפתו מתוך תקווה למציאות אחרת. הדגל הוא זה שצריך להיות ראוי לנושאיו, לא להפך. אולי במיוחד כמהגרת ותיקה, אני שמחה שאני כבר לא זקוקה להוכחות האלה, לאישורים האלה לשייכותי. לא מניפה דגל, עומדת בסולידריות, באהבה ומתוך מחויבות עמוקה לצד אחיותיי ואחיי הפלסטינים ולצד כל מי שמאמין באפשרות של חיים מתוך כבוד ושוויון אמיתיים, בלי עליונות של איש. ואולי יום אחד גם יהיה לנו דגל שנתרגש ונשמח בו, מי יודע.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf