newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לחתור נגד רוח התקופה: פרס יצירה חדש על שם שולמית אלוני

הפרס, בסך 15 אלף שקל, יחולק מדי שנה לשני יוצרים יהודים וערבים על יצירה התורמת לקידום זכויות אדם, צדק חברתי וחיים משותפים. "אלוני תמיד אמרה שאדם הוא אדם"

מאת:

היחסים בין יוסי שריד לשולמית אלוני ידעו לא מעט עליות ומורדות. היו שהאשימו אותו בחיסול הקריירה הפוליטית שלה. במאמר שפרסם מייד לאחר מותה של אלוני לפני קצת יותר מארבע שנים, הוא הכחיש את הטענה הזו, דיבר בשבחה, הגדיר אותה כ"מורָה שלי" וסיים במשפט מפתח, אופייני כל כך לשריד: "שולמית אלוני השאירה ירושה ומורשת, זה בטוח. לא בטוח שהשאירה אחריה מספיק יורשים".

יורשים של ממש, כך נדמה, אין לאלוני, בעיקר משום שאין כבר הרבה א-נשים כמוה. כאלה שהתחנכו על ברכי הציונות נוסח מפא"י, למדו לראות את הפגמים שלה, אבל גם כאשר הפכו למבקרים חריפים שלה, נשארו נאמנים לרעיונות היסוד שלה. יותר מכך, הם הרגישו שהם הציונים ה"אמיתיים".

המורשת היא עניין אחר. במאמץ לשמר את המורשת הזו, ואת זכרה של אלוני עצמה, יזמה קבוצה של אנשים שעבדו עם אלוני לחלק פרס יצירה על שמה. הפרס הזה, בסך 15 אלף שקל, יחולק מדי שנה לשני יוצרים/ות, יהודי/ה וערבי/ה, על יצירה התורמת לקידום "זכויות אדם, צדק חברתי וחיים משותפים." הפרס הראשון יחולק ב-10 בדצמבר, יום זכויות האדם הבינלאומי, והמועד האחרון להגשת מועמדות הוא ב-15 ביולי. השנה הפרס יוקדש לתחום התיאטרון, הקולנוע והטלוויזיה, ובשנה הבאה לתחום הפרוזה והשירה.

"רציתי להחזיר לשולה באיזושהי צורה, שמעתי עליה מילדותי, עבדתי אתה, התחתנתי בחצר ביתה", אומרת מיכל רפאלי-כדורי, שעבדה עם אלוני במשך יותר מעשור בכנסת ובממשלה. יחד עם יוסי פרוסט, ששימש כראש מינהל התרבות תחת אלוני, ופרופסור עמית שכטר, שהיה יועץ שלה במשרד החינוך, הם הגיעו לבסוף למסקנה שפרס יצירה שיקדם את המורשת שלה יהיה הדרך הטובה ביותר להנציח אותה. "הפרס הזה הוא חיבור של חלומות של כמה אנשים," מספרת רפאלי-כדורי.

השאירה ירושה ומורשת, אך לא מספיק יורשים. שולמית אלוני בטקס חלוקת פרסי ישראל ביום העצמאות ה-52 למדינה (צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ)

התשובה לצנזורה הגוברת

רפאלי-כדורי מספרת שפרוסט פנה תחילה למשרד החינוך ולמשרד התרבות שיסייעו במימון הפרס, אבל לא זכה אפילו לקבל תשובה, על אף שאלוני כיהנה כשרה בשני המשרדים האלה. הם פנו לתורמים פרטיים, ושם דווקא זכו להצלחה. "ההיענות מדהימה," מספר שכטר, "יש כנראה קבוצה גדול מאוד שמאמינה בערכים האלה, למרות שרוב החברה הישראלית הולכת בכיוון ההפוך".

שכטר אומר שהפרס נועד קודם כל לעודד "יצירה אקטיביסטית". "יש היום פרסים כאלה ואחרים ליוצרים, אבל אין בהם התייחסות לתפקיד של תרבות בקידום שינוי". בעיניהם של שכטר ורפאלי-כדורי, יש חשיבות מיוחדת לכך שהפרס יינתן באופן שווה גם לצירה בערבית. שניהם מציינים שפרס ליצירה בערבית מהווה המשך לפעילותה של אלוני שהגדילה פי ארבעה את התקציבים לתרבות ערבית, ובימיה קם תיאטרון יפו ותיאטרון אל-מידאן התחיל לפעול.

שכטר נותן כדוגמה הפקה של תיאטרון יפו (שלא יוכל להגיש מועמדות לפרס, כי הוא שותף לפרס), שמעלה את "מחכים לגודו" בערבית. "הטקסט הוא אותו טקסט, אבל שני 'המחכים לגודו' הם פועלים פלסטינים", מספר שכטר, "זה נותן לכל המחזה מבט אחר".

הפרס על שם אלוני בא גם כתגובה לצנזורה ההולכת וגוברת מצד שרת התרבות מירי רגב והממשלה הנוכחית בכלל. "מסתובבת הצעת חוק להכניס פקידוּת ממשלתית ללקטורים בקרנות", אומרת רפאלי-כדורי, שכיהנה עד לאחרונה כסמנכ"לית רגולציה ב"יס". "זה מפחיד. מי שמחזיק את הכסף, אין לו סובלנות. בהנהלות של הקרנות יש חשש שהכספים יותנו בתכנים מפוקחים. גם ככה כספי התמיכה האלה הם פינאטס".

"יש היום חלל שנובע מכך שתקציבים שהיו פעם פתוחים, מחולקים היום למי שמכריז שהוא נאמן למדינה. לגבי חוק הנכבה זה רשמי, בתחומים אחרים זה פחות רשמי, אבל האווירה היא שאסור לבקר את המדינה"

"יש היום חלל, שנובע מכך שתקציבים שהיו פעם פתוחים, מחולקים היום למי שמכריז שהוא נאמן למדינה", אומרת ענת סרגוסטי, שיצרה בזמנו סרט דוקומנטרי על אלוני ומשמשת כיו"ר ועדת הפרס. "לגבי חוק הנכבה זה רשמי, בתחומים אחרים זה פחות רשמי, אבל האווירה היא שאסור לבקר את המדינה. זה יוצר צנזורה פנימית, זה משפיע על מוסדות שזקוקים לתקציבים ממשרד התרבות. במקומות האלה חובה שיתעוררו גופים פרטיים וימלאו את החלל הזה. חוץ מזה, היוצרים הם אנשים עניים. אז גם 15 אלף שקל יכולים לעזור".

כדוגמה אחת מיני רבות ללחץ הזה, מביאה סרגוסטי את הידיעה שפורסמה על כך שמשרד התרבות התנה תמיכה בפתיחת תערוכה במוזיאון ישראל בהשתתפותן של רגב ושל שרה נתניהו. "אני רואה איך הצנזורה הזו עובדת בעיתונות. זה עובד גם בתחום התרבות. אם אני צריך לבחור, בואו נבחר במשהו יותר קונצנזואלי. לא רוצים להיות קשורים לקרן החדשה. מעדיפים להיות בשוליים של המיינסטרים".

אלוני, בעיניה של סרגוסטי ויתר יוזמי הפרס, ייצגה יושרה ואומץ. "היא התחילה ממקום יותר ליברלי-לבן", אומרת סרגוסטי, "אבל לאט לאט הבינה את המורכבות של המצב של הפלסטינים, של הנשים. תמיד אמרה שאדם הוא אדם. היא צמחה לזה באופן מרשים". הפרס הזה אמור לממש בדיוק את המורשת המורכבת הזו.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

המהפכה החינוכית שהקדימה את זמנה

כבר ב-1774 הבינו בחבר העמים של פולין וליטא ש"אין לכפות משמעת באמצעות פחד, אלא באמצעות מנהיגות והבנה", שהכיתות צריכות להיות מעוצבות "כך שהילד לא יראה את בית הספר כבית סוהר", ושרק הממסד האזרחי יכול להניב חינוך אוניברסלי שוויוני וחופשי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf