newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לחץ כלכלי, דיכאון. גברים חרדים על המחיר של משפחות גדולות

הלחץ בחברה החרדית ל"משפחות ברוכות" משפיע גם על הגברים. בעוד רוב הנשים החרדיות עובדות ומחפשות קריירה, הגברים מגלים שלא פשוט לגדל שבעה ילדים בעולם מודרני. "לא מדברים מספיק על הקשיים", הם אומרים

מאת:
הפער בין מי שיש לו אינטרנט בחברה החרדית ומי שאין לו התגלה כמציל חיים. רחוב בבני ברק (צילום: אורן זיו)

נותנים לנשים להחליט לגבי מספר הילדים. רחוב בבני ברק. למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: אורן זיו)

אשה חרדית יולדת בממוצע שבעה ילדים. שיעור הלידה העצום הזה הוא הסיבה המרכזית לכך ש-26 אחוזים מהתלמידים והתלמידות בחינוך היהודי בישראל הם חרדים. מרגע הקמתה, ישראל נמצאת במירוץ דמוגרפי. במירוץ הזה לרחם החרדית יש מקום נכבד מאוד, מכריע.

לפני חודשיים דיברנו כאן עם נשים חרדיות העומדות מאחורי הסטטיסטיקה הזו, כיצד הצו הדתי והחברתי למשפחה ברוכת ילדים משפיע על חייהן, על השקפת עולמן ובריאותן הפיזית והנפשית. הפעם, החלטנו לפנות לעזר כנגדן ב"פרויקט" הזה, הגברים.

את מתי הורוביץ, אקטיביסט והייטקיסט חרדי, ציטטנו בכתבה הקודמת כנספח. הפעם נפתח בדבריו:

"תקופת הבחירה מגיעה עם הבגרות, סביב גיל 16-18, מי פחות ומי יותר. בזמן הזה, דואגים שיהיה בישיבה אפילו אם הוא לא לומד, כי 'מי תרצה להתחתן איתך'. ברגע שאפשר לחתן אותו, ממהרים לעשות זאת, כדי שלא יפזול החוצה לחשוב על מסלול חיים אחר. לאחר הנישואים לא יעלה על הדעת לדחות את הבאת הילדים, כי אז שוב יהיה זמן לחשוב או אפילו להתגרש.

"אחרי שנולד ילד או שניים, וההוצאות גדלות והוא נעול מכל הכיוונים, אומרים לו: איזה יופי! עכשיו אתה כבר ברשות עצמך, עכשיו אתה עצמאי, לך תסתדר בחיים. וככה הוא נבעט ישירות לגלי ים החיים המאיימים, בלי גלגל הצלה, בלי לימודי שחיה, וגם בלי מציל. תסתדר. עצוב? מאוד."

התיאור הזה הינו אילוסטרציה לנתוני דוח מבקר המדינה האחרון המספר, כי אחד מתוך ארבעה גברים חרדים שעושים את הצעד ופונים ללמוד אקדמיה לא מצליחים להגיע ליעד. השילוב של חוסר בלימודי ליבה והעול המשפחתי יוצרים אבן נגף, שרובם לא מצליחים לדלג מעליה.

גם הנציגים החרדים שבעבר טענו בלהט, כי בחור ישיבה יכול להשלים את הפער בתקופה קצרה, מודים, לפחות בינם לבין עצמם, שזה איננו המקרה. גם הם אינם אדישים לעובדה שככל שהציבור החרדי גדל, ההשפעה של העולם הכלכלי עליו גוברת.

 "יש לנו חמישה ילדים בריאים ומתוקים", מספר י. אברך חרדי ליטאי. "אני מגיע ממשפחה גדולה עם מספר דו ספרתי של ילדים ואילו אשתי ממשפחה קטנה יותר. היא גם המפרנסת של הבית ואני אברך. הייתי רוצה עוד ילדים אבל ההחלטה היא שלה. אני לא עוזר בבית, אני אבא. חשוב לי להיות חלק מרכזי בחיים שלהם ובגידול שלהם. לכן, במקום לקחת הפסקה באמצע היום ולחזור הביתה בשמונה, אני לומד ברציפות עד שש כדי להגיע הביתה בשעה של ארוחת הערב. אני גם אחראי על המקלחות וההשכבות. אחרי שהילדים הולכים לישון אני ממשיך ללמוד בבית. כך יש לאשתי אפשרות לצאת לעיסוקיה. היא עובדת קשה בפרנסת הבית והיא גם מוכשרת מאד ויש לה צורך ללמוד או לבלות עם חברות.

"מעולם לא שאלתי רב לגבי מניעה. אחרי הילד הראשון אשתי רצתה הפסקה והיה לה חשוב שאקבל גושפנקא הלכתית, אז שאלתי את אבא שלי שהוא רב שנחשב די מחמיר בסביבה שלנו. הוא אישר לי שזו החלטה שלנו ושאין צורך לברר כל פעם מחדש. למרות שחלמתי על משפחה גדולה, אני מבין עכשיו שיש לזה מחירים מבחינת הקשב והמשאבים שניתן להקדיש לכל ילד וחושב שהדרך שבחרנו בה נכונה לנו."

הטיפול בילדים נופל במידה רבה עם הגברים. גבר חרדי מביא את ילדיו לתלמוד תורה בביתר עלית (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

הטיפול בילדים נופל במידה רבה עם הגברים. גבר חרדי מביא את ילדיו לתלמוד תורה בביתר עלית (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

מ., צעיר חסידי עם תינוק, מספר: "התחתנו צעירים. אמנם אנחנו לא זוג קלאסי ונחשבים מהקהילה החסידית המודרנית. התחתנו אחרי כמה חודשי היכרות וקיבלנו החלטה עצמאית להתחתן בלי התערבות גדולה של ההורים, כמו שמקובל במגזר החסידי השמרני. אני מאד אוהב את הבן שלי והוא מכניס לנו אור גדול לחיים. יחד עם זה, אני מודה שלא הייתי מוכן לשינויים שתינוק קטן מביא איתו.

"אני עובד ולומד לתואר ואין לי גב כלכלי כי אין להורים שלנו אפשרות כזו. אשתי נכנסה להיריון כמה חודשים אחרי החתונה, בקושי הכרנו את החיים כשותפים והייתי צריך להתמודד עם הקושי הפיזי והרגשי שלה. ההיריון היה קשה, וגם הלידה לא היתה פשוטה. אף אחד לא הכין אותי לזה. עכשיו אני מבין שכולם עוברים דברים דומים, מי יותר ומי פחות, אבל מעט מאד מדברים על זה. מתלבשים יפה, יוצאים לאירועים ואת הקושי והדמעות משאירים בבית. זה יוצר מצג שווא שזה קל וכיפי. היום אני אומר לכל החברים שלי שמתחתנים: חכו שנתיים מהחתונה לפני שאתם בכלל חושבים על ילדים. אל תמהרו לשום מקום."

"ברור שבנושא של ילדים ההחלטה היא שלה. בסוף היא זו שצריכה לשאת את ההיריון ולעבור את הלידה"

ר. הוא גרוש חסידי ללא ילדים. "התחתנתי בלי להכיר את אשתי", הוא משחזר. "מהרגע הראשון היה ברור שלא נסתדר. אני רואה חברים שלי באותו מצב כמו שלי שנשארו נשואים בגלל שהאישה נכנסה להיריון מהר, ואז כבר הרבה יותר קשה לפרק את החבילה. אנשים חושבים שזה עצוב שהתגרשתי, אני חושב שזה עצוב שהם נשארו נשואים רק מכורח הנסיבות. מרגיש שניצלתי בעור שיניי מחיים שלמים של סבל. יום אחד אמצא מישהי מתאימה ונקים משפחה, אבל גם אז אני אחכה תקופה לפני שארצה להתחיל עם זה. ילדים זה התחייבות לכל החיים, אני רוצה להיות בטוח."

את נ., חסיד ברסלב ספרדי, תפסנו דקה לפני הנסיעה השנתית לציון רבי נחמן באומן: "אנשים מחוץ לחסידות שואלים אותי איך אני משאיר את אשתי בחג. הם לא מבינים את זה ואפילו כועסים, זה נראה להם חסר אחריות ורגישות. אבל כאבא לשישה ילדים אני מרגיש שזו האחריות שלי כלפיהם. אני מתפלל עליהם ומאמין שזה חלק מהתפקיד שלי כלפיהם. בשאר השנה, אשתי ואני נושאים בנטל באופן שיוויוני. היא דוקטורנטית ועצמאית מאד. אין כזה דבר שאני אחליט בשבילה מה מתאים לה. כל אחד מאיתנו תורם את כספי המעשרות שלנו מהעבודה שלנו בנפרד למקומות שונים. אנחנו אנשים נפרדים שמגדלים ביחד משפחה. ברור שבנושא של ילדים ההחלטה היא שלה. בסוף היא זו שצריכה לשאת את ההיריון ולעבור את הלידה. זו תהיה חוצפה לדרוש ממנה משהו כזה. במקרה שלנו היא זו שדוחפת לזה יותר. אני הייתי שמח גם עם פחות ילדים."

דיכאון אחרי לידה

"חלק מהשיקול אצלנו בהרחבת המשפחה הוא העובדה שאשתי סובלת מדכאון אחרי לידה", מוסיף י., האברך הליטאי. "אנחנו מודעים לזה ונערכים לזה מראש, ועדיין חשוב להגיד שזה סיפור לא פשוט. דווקא החלק הפיזי עובר בקלות, ברוך השם. הריונות בריאים ולידות קלות, עד כמה שגבר שלא עבר את זה יכול לקרוא לזה כך. אבל יחד עם השמחה הגדולה יש קושי גדול וחשש כי אנחנו יודעים שמתישהו תגיע ההתמודדות הנפשית. בלידה האחרונה ממש התלבטנו אם להיכנס לסיפור הזה. בסוף החלטנו שכן."

נוף אינו רק תוואי קרקע, הוא חלק בלתי ניתק מהזהות. שריד של טראסה מהכפר דיר עמר (צילום: מתן גולן)

נוף אינו רק תוואי קרקע, הוא חלק בלתי ניתק מהזהות. שריד של טראסה מהכפר דיר עמר (צילום: מתן גולן)

גם מ., הצעיר החסידי עם התינוק הקטן, מדבר על דיכאון: "התינוק שלנו בן שנה, ואשתי עדיין חווה תסמינים של דיכאון. קשה לה עם השינויים הפיזיים, עם האובדן של החופש שהיא היתה רגילה לו. בהתחלה לא ידעתי מה קורה, חשבתי שזה קורה רק לנו ושזה יישאר כך לנצח. מזל שהתייעצתי עם חברים ואנשי מקצוע שעזרו לי להבין מה היא עוברת. זה עדיין לא פשוט ואני מתבייש להגיד את זה אבל גם אני צריך להתרגל לשינויים האלה. הלוואי שאנשים ידברו יותר, זה כל כך יעזור לצעירים שמתמודדים לגשת למידע, להבין שהם לא לבד, זה יכול להציל לאנשים את הזוגיות ואפילו את החיים".

"אמא שלי גידלה משפחה עם 12 ילדים", .אומר לנו א. ליטאי שעובד לפרנסתו. "אחרי הילד הרביעי או החמישי, היא הפסיקה לעבוד מחוץ לבית והפכה לעקרת בית במשרה מלאה. מעבר לפן הכלכלי, שהיום בכלל לא מאפשר מציאות כזו, גם אם אתם חיים בפשטות ובצניעות, אני לא רואה את אשתי מוכנה לכזה דבר בכלל. היא משכילה יותר ממני עם תואר שני והקריירה שלה ממש חשובה לה, וגם לי. יש לנו שתי בנות ומבחינתי זה מספיק אבל אני מניח שבסוף יהיו עוד, בעיקר כי אשתי רוצה.

"בדור אחד עברנו ממודל של אישה חרדית, שהיא עקרת בית או אולי מורה, למודל של אשת קריירה. החינוך החרדי הפורמלי עדיין מתעלם מהשינוי החד כל כך במציאות, ולפעמים נלחם בו. אבל זו מלחמה אבודה. כך או כך הנשים לא יחזרו הביתה, והגברים לוקחים חלק משמעותי מאד בגידול הילדים. מה שהיה הנורמה בדור של ההורים שלנו הפך לשולי בדור שלנו. נדיר למצוא אישה חרדית שלא עובדת, בלי קשר לשאלה אם בן הזוג עובד או אברך. זה כמעט לא קיים ובמקרים שכן, זה נחשב חריג".

נראה שהשטח החרדי מקדים את מנהיגיו בהבנת המציאות המשפחתית והכלכלית. בפרק האחרון של התכנית "סליחה על השאלה" עלה נושא הילודה. גם שם, התשובות שיקפו שינוי עמוק בתפיסות. אם לפני עשרים שנה, כשהתחתנתי כאברכית צעירה, הנושא היה טאבו, היום הוא מדברים עליו בחופשיות בגינת המשחקים בין האמהות ובקבוצות הנשים החרדיות הגדולות ברשת.

מונחים כמו זכות האישה על גופה, בריאות נפשית, אחריות אבהית ויחס אישי לילד עושים את דרכם במהירות שיא לתוך המיינסטרים החרדי. רבנים ודרשנים קיצונים מוצאים את הקהלים שלהם דווקא בפריפריה החרדית של ההחזרה בתשובה, ונחשבים למושא ללעג ובידור באזורים הממוסדים יותר של הקהילות החרדיות.

ועדיין, ממוצע הילודה למשפחה חרדית קרוב כאמור לשבע. זהו שיא עולמי כנראה שאין שני לו. השינויים אינם באים להחליף אידאל מרכזי בתפיסה החרדית, אלא להתאים אותו למציאות משתנה. במקום לפחד מהילודה החרדית, עדיף להבין שהיא חלק ממרקם החיים במדינת ישראל ולעודד מגמות בנות קיימא להשתלבות חרדית בכלכלה של המאה הנוכחית.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf