newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כך החלטתי להחרים את התקשורת העברית

כלי התקשורת בישראל משמשים במה להעלאתו על המוקד של הערבי התורן, והמצב רק הולך ומחמיר. אז למה לנו, הערבים, להמשיך להסכים ולהתראיין שם?

מאת:

כותב אורח: מרזוק אלחלבי

לא עובר שבוע מבלי שאחד מכלי התקשורת הישראליים יפנו אלי בבקשה לראיון בענייני דיומא, לרוב כאל הנוגעים למיעוט הערבי בישראל או לערבים בכלל. ואני, למוד הניסיון, מסרב בדרך כלל באלגנטיות ובנימוס ומתפנה לעיסוקיי. וכשהמפיקים שואלים: "ומי יכול לדבר במקומך?", אותה שאלה שהם שואלים את הערבי התורן שסירב להיענות להזמנתם, לפעמים אני מנדב אחרים.

העניין חוזר על עצמו עם כמה מחברי שהפסיקו להיענות להזמנות ולהפצרות של שדרים ברדיו ובטלוויזיה העברית. הם הפסיקו להגיע לשם כי הם דורשים כבר שנים ייצוג הולם לבני החברה הערבית בתקשורת העברית לרבות בפריים טיים ולא רק בהקשרים ובסיקורים כלליים הנוגעים לחברה הערבית. תופעת החרמת התקשורת הישראלית מתרחבת למרות שתמיד יימצא הערבי התורן, ה"מומחה" למהדרין או למחצה, שיואיל בטובו ויכבד את השדר או המגישה בנוכחותו. אלא שרק אחדים מאלה, בד"כ מעטים מאוד, מצליחים לצלוח את המסכים בהצלחה.

אבל לא בכך אעסוק, אלא דווקא באלה הנמנעים מלשתף פעולה עם התקשורת העברית. אנסה לנתח את הסיבות לסירוב כפי שאני חווה אותן כשמזמינים אותי להופעות בתקשורת, להבדיל מהופעות בפני ציבור יהודי, שם אני מרבה להופיע.

> בשביל מה צריך תקשורת חופשית, בעצם?

אילוסטרציה (יצחק הררי/ פלאש 90)

אילוסטרציה (יצחק הררי/ פלאש 90)

 

הממשלה גוררת, והתקשורת נגררת

נכווינו בעבר מההרגל המגונה של התקשורת בישראל הנעמדת דום ומגויסת על כל הסדירים והמילואימניקים שלה לצד הממסד הישראלי בכל פעם שיש הסלמה מסוימת. אלא שהדברים כיום שונים, ולו בגלל התמורות במפת התקשורת המחזקות את התקשורת הפרטית על חשבון זו הציבורית. ולא רק, ההקשר הפוליטי – אידאולוגי בעל האוריינטציה הימנית רדיקלית יוצר שיח בהתאם כשרוב רובו בעל יחס שלילי לערבים בכלל ולכל מי שמדבר ערבית.

במלים אחרות, הזהות היהודית הציונית החדשה שבעיקרה היא פוסט יהודית ופוסט דמוקרטית, נבנית ע"י רגשות ועמדות אנטי ערביות מובהקות. בהקשר פוליטי ציבורי שבו מלים כמו "שלום", "דמוקרטיה", "סוציאליזם" ו"שמאל" הופכות להיות לא לגיטימיות ומגונות, אז הערבי הוא סכנה אמתית על הזהות החדשה המתהווה, והיחס בהתאם. קרי, במציאות כזו התקשורת נוהרת אחרי פופוליזם ורייטינג המושתת בד"כ על המכנה המשותף הנמוך ביותר שחלק ממנו הוא אנטי ערביות גזענית בכסות של "ענייני ביטחון וחוסנה של המדינה".

התקשורת בישראל בוחרת באופן מודע לאמץ את השיח הרווח המתיחס לערבי כאחר וכאויב, ודרכו מתרחשת הבניית הזהות הציונית החדשה מבית מדרשו של הימין על אגפיו השונים. היא אף מגדילה לעשות במקרים בהם היא עצמה מואשמת ב"שמאלניות" – אשמה זו דוחפת את התקשורת (שדרים/ות, מגישים/ות וכותבים/ות) להיטהר ע"י תקיפת הערביות, שחס וחלילה לא ישתמע שהיא מואשמת ב"אהבת יתר" או בחמלה אליה. ולכן, בכל פעם שערבי מתארח בתוכנית תקשורת בנושא יחסי יהודים – ערבים או עניינים הקשורים לסכסוך ותוצריו הטראגיים, הוא הופך חיש מהר לשק חבטות ולאשם שצריך לתלות בכיכר העיר כדי שיפסיקו להאשים את העיתונאי או המראיין במעשים בוגדניים חס וחלילה; מעשים כגון חמלה וצידוד בשלום ובזכויות אדם. הכל כדי שהציבור המשולהב מול המסכים יוכל להרגיש ביטחון לאחר שאותו אורח חוסל ונוטרל ע"י תוקפנות מילולית או השפלה או גיחוך או שאלות חודרות כמו במרתפי שב"כ.

רבים מאותם ראיונות רדיו או טלוויזיה, אותן דקות מעטות של ערבי בפריים טיים, הופכות למעין טקס של קתרזיס לאומי המסב למשתתפים בו נחת וביטחון. הנה, כפי שמנטרלים את ה"מחבלים" ברחבי הערים, כוחותינו המשתתפים במלחמת המלים מצליחים לא פחות. די בקלות, ניתן לצלות, להשתיק, להשפיל את ח"כ ג'מאל זחאלקה וחנין זועבי למשל ואף להוכיח את אשמתם או השתתפותם "בטרור" נגד ישראל ופעולות איבה נגד הצבא "הכי מוסרי" בעולם.

הופעה של כל ערבי ברדיו או בטלוויזיה עלולה להתדרדר לסצינה דומה לזו המתוארת לעיל. הרי זו הדינמיקה היחידה האפשרית בתקשורת שהיא בעצמה נתונה למתקפה ימנית, הסתה ושיסוי מתמיד מקברניטי המדינה תחת תואנות שווא. כשהאליטות בישראל גמרו אומר להוציא את הערבים בישראל מהמרחב הפוליטי, אין פלא שהתקשורת תצטרף למעשה בדרכה שלה. היא מזמינה אותם לאולפנים כדי להוכיח את אשמתם ואת היותם לא ראויים כלל לאמון או לשיתוף פעולה פוליטי כלשהו. סבורני שאני וחברי מודעים לתפקיד שהתקשורת בישראל קיבלה על עצמה בשיח האנטי ערבי השש לכלות את זעמו בערבי המזדמן.

פעילותם האמיצה של עיתונאים ועיתונאיות אחדות בתקשורת הישראלית והקפדתם על כללי אתיקה, מקצועיות, איזון בעבודתם ולפעמים גם דבקות בערכי דמוקרטיה ושלום, אינה משנה את הלך הרוחות המתואר לעיל. פעילותם של אלה אינה מצליחה לאזן את הנטייה הטבעית של התקשורת העברית לאמץ את שיח האליטות ההגמוני הרווח כיום. ולכן, הטענה של ערבים אחדים כי לא צריך להחרים את התקשורת העברית כדי לא לאבד את אחד מכלי הדיאלוג עם החברה היהודית, היא טענה חלשה במקרה הטוב, כי תקשורת היא כלי אגרסיבי וברוטאלי המודע ל"כוח" המילה והתמונה, כוח החזק מכל הצהרה של שר או ראש ממשלה או כל מהלך שלטוני עוין נגד ערבים. התקשורת האמונה בין היתר על צריבת התודעה מסבה נזק רב לערבים הבאים בשעריה ולנושאים שהם מייצגים.

פעמים אחדות, הבהרתי בפני המזמינים אותי להופעות תקשורתיות, שאענה להזמנה ברגע שאוזמן על רקע המומחיות שלי בתרבות ובשירה ערבית, בפוליטיקה של המזרח התיכון, במשפט חוקתי, ביחסים בינלאומיים, בשאלות אסטרטגיה, כשלי הדמוקרטיה ועוולות הגלובליזציה. ניסיתי להבהיר שהערבי, במקרה הזה אנוכי, יכול לתרום מהידע שלו במגוון רב של תחומים וכי אינו חייב להיות מומחה קטן לדברים אומללים של ח"כ ערבי זה או אחר או למקרה של אלימות פוליטית במרחב. הסירוב של התקשורת להזמין ערבים לתחומי עניין אחרים, כלכליים, תרבותיים ומשפטיים -חוקתיים, או סתם לענייני תרבות למשל, הוא סירוב המחזק את הטענה כי התקשורת העברית ברובה מנכיחה ערבים לא מאהבת משה אלא משנאת ישמעאל. גם כשלפעמים היא מגלה חמלה, הבנה או מתן במה לערבי, לא אחת, היא עושה זאת מתוך רצון להיראות טוב בעיני עצמה.

אמשיך לסרב להזמנות התקשורת, אך אמשיך להיענות להזמנות לדבר בפני קהל יהודי כדי להסביר למה אני וחבריי מסרבים להופעות צפויות מראש בתקשורת העברית.

מרזוק אלחלבי הוא משפטן, עיתונאי וסופר, בעל טור קבוע בעיתון "אל-חיאת" הלונדוני.

> מנכ"ל בצלם: "התכניות לעקור קהילות פלסטיניות בגדה הן פשע מלחמה"

 

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf