לא להפוך את התוכניות להכשרת מורים לשעיר לעזאזל של כשלי המערכת

אתחיל בגילוי נאות: מזה ארבע שנים אני עובדת בתוכנית חותם להכשרת מורים, אליה התייחס גיל גרטל במאמרו האחרון. לצד אנשי ונשות חינוך אחרים, אנו אחראים על התוכן האקדמי של ההכשרה. במקביל אני עובדת באחת המכללות המובילות להכשרת מורים ומורות במסלול הרגיל: דהיינו המסלול של הכשרה שנמשכת 4 שנים.

תיאוריות ביקורתיות וחינוך לשאלת שאלות הוא אחד מעמודי התווך המרכזיים בתוכנית הכשרת המורים של חותם. הפילוסוף היווני סוקרטס ראה בשאלת שאלות דרך חינוכית מרכזית, שמטרתה 'ליילד' את הרעיונות והתובנות היות שהיא מחייבת חקירה וחקרנות וצלילה למעמקי הדברים. ההנחה הבסיסית של תוכנית חותם היא שמורים ומורות ביקורתיים ששואלים שאלות כחלק בלתי נפרד מזהותם האישית והמקצועית, יצליחו להביא את זה לכתות שלהם כחלק אינטגראלי מתפקידם ולא כאקט שמתרחש מדי פעם ועל בסיס אקראי. שאלות כגון מה מספרים לי ובאותה מידה מה לא מספרים לי, מה העמדה של הכותב ואת מי הוא או היא משרתת? מה האג'נדה הגלויה ובאותה נשימה מהי האג'נדה הסמויה, כל אלה הן שאלות בלב לבו של האקט החינוכי.

המאמר של גרטל הוא מאמר חשוב בעיניי ומעלה שאלות מהותיות בקשר למה שקורה היום במערכת החינוך בישראל, במיוחד בכל מה שקשור למדיניות החינוכית שמושפעת מגישות ניו- ליבראליות ומכלכלת השוק, ואשר איננה דואגת לרווחתו של המורה או הילד ומונעת בסופו של יום משיקולים של רווח והפסד. גרטל אף טוען שהמדיניות הלא מוצהרת היא עידוד מורים "לנטוש" על מנת לשמור על ריכוזיות והחלשת ארגוני המורים והמורים עצמם, וכך תוכניות הכשרה בסגנון תוכניות "האינסטנט" בעצם משרתות מדיניות זו מפני שאחוזי הנשירה בהן גדול.

כדי לבסס את טענותיו, גרטל מביא את תוכנית חותם כדוגמא. אולם כאן הוא נוקט בדיוק באותן אסטרטגיות שהוא עצמו מבקר לאורך המאמר ובכך הוא חוטא למטרה העיקרית: במקום להתמקד בכשלים האמתיים של המדיניות החינוכית, הוא מתמקד בתוכנית ההכשרה של חותם תוך הצגת נתונים לא מדויקים ומבסס את מסקנותיו בצורה גורפת ומבלי לבחון את הדברים לעומק.

זהות המורה חשובה משנות ההכשרה

כך למשל הוא מביא נתון ש-40% מבוגרי התוכניות האלטרנטיביות פרשו מהוראה תוך שנתיים, אולם נתון זה מתייחס למה שקורה בארה"ב ולא פה. דווקא באותו מחקר שגרטל מצטט, "אי שוויון בחינוך: ממחקר למדיניות", פרק 7 (מכון טאוב), מופיעים נתונים שבוחנים תוכניות אלטרנטיביות בישראל המצביעים על מגמה הפוכה: הצלחה בגיוס כוח הוראה איכותי וחדור מוטיבציה, עם שיעורי התמדה גבוהים לאחר חמש שנים שמגיעים ל-77 עד 80 אחוזים, ובתוכנית כמו  M-Teachשיעורי ההתמדה בתום חמש שנים אף הגיעו ל-88 עד 90 אחוזים.

קיימים פגמים רבים מאוד בתוך מערכת החינוך, אולם אינני מסכימה עם הטענה שתוכניות "האינסטנט", וביניהן תוכנית חותם, הן חלק מהבעיה. נהפוך הוא: תוכניות אלה הן דווקא חלק מהפתרון לכשלים המדאיגים של מערכת החינוך. אם נסיט את הדיון כדי לתקוף תוכניות אלה, אנו נפספס שוב את העיקר.

אחת ההנחות של גרטל היא שאיכות ההוראה היום תלויה במספר שנות ההכשרה שפרחי ההוראה עוברים. טענה זו איננה מדויקת ואף מייצרת מצג שווא. הכשרה רגילה של 4 שנים אינה מבטיחה בוגרים ובוגרות ראויים או מוכשרים יותר. השאלות החשובות שאנו צריכים לשאול בהקשר הזה הן יותר מהותיות ועיקריות: מי מגיע היום ללמוד ההוראה? איך נוצר מצב שדווקא הבחירה בהוראה הפכה לבחירה שנעשית מתוך חוסר ברירה ולא מתוך מניעים של אהבה  למקצוע? ואיך זה מתיישב עם הדעת שהמקצוע שאמור לעסק בחינוך וטיפוח הנפש והרוח של דורות העתיד נחשב למקצוע בעל סטטוס נמוכה או כברירת מחדל ולא מושך? בהקשר זה העדיפות צריכה להיות דווקא לאלה שבוחרים ובוחרות להגיע להוראה מתוך בחירה מודעת ומתוך רצון להשתלב בעשייה חינוכית אפילו אם הם מגיעים דרך תוכניות מיוחדות. בחירה במקצוע מתוך חיבור ואותנטיות היא ערובה להצלחה וליצירתיות, לעומת "בחירה" של בלית ברירה שהיא מתכון לדכדוך, תסכול ואי הצלחה.

לאור משבר זה במעמדו של המקצוע, תוכניות ייחודיות של הכשרת מורים הן חשובות ואף נחוצות. הן תוכניות שפורצות את גבולות הקיים וקוראות תיגר על המוכר והממוסד. תוכניות אלה מחזקות את הדימוי העצמי של המורה בעיני עצמו ומעצימות אותו בתוך המערכת כשחקן משפיע וכמנהיג. הן מנסות להחזיר את היוקרה למקצוע ולמצב אותו מחדש בתוך מערכת שהפסיקה מזמן לראות אותו.

אין דבר כזה, חינוך ניטראלי

תוכנית חותם פועלת מתוך ההבנה שמערכת החינוך הציבורית היום איננה עומדת בהבטחתה הבסיסית כלפי החברה אותה היא אמורה לשרת: לספק הזדמנות שווה לחינוך מצוין לכל ילד וילדה ללא תלות ברקע ממנו הם באים, ועל כן היא שמה לעצמה מטרה דווקא לפעול למען סגירת פערים אלה ע"י הכשרת קאדר של מורים ומורות שמחוברים לעשייה החינוכית ורואים בחינוך כאקט של שינוי. אחת ההנחות שעומדות בבסיס ההכשרה היא שאין מעשה חינוך שהוא ניטראלי וכל מעשה נושא בחובו אופי חברתי פוליטי ומייצג עמדה, בין אם היא גלויה ובין אם היא סמויה. לכן הצעד הראשון בתור אנשי ונשות חינוך הוא דווקא עיסוק בזהות האישית והמקצועית.

זוהי איננה הכשרה רגילה במובן של הקניית כלים ומיומנויות למורה החדש, אלא הכשרה שרואה בזהות האישית של המחנך ככלי עיקרי של העבודה; במלים אחרות, הכלי המשמעותי ביותר שנמצא בידינו כמורים וכמחנכות הינו מי ומה שאנחנו. אנחנו הכלי, ועל כן החיפוש אחרי כלים איננו מסע אל העולם החיצון אלא מסע מעמיק אל העולם הפנימי ומתבסס על עיסוק בזהות ויוצא מתוך הנחת היסוד של דע את עצמך. במובן הזו המורה הוא יוזם ומוביל שינוי ואיננו רק מגיב או מבצע הוראות.

לפי תפיסה זו, כל מורה היא מנהיגה בתוך הכיתה שלה או במרחב הבית ספרי. מורים ומורות אינם אובייקטים אלא הם סובייקטים חושבים, יוזמים ועושים. ומה שמחזק עשייה זו הוא העובדה שיש ליווי בשטח על ידי איש או אשת מקצוע ועבודה בתוך צוות מתוך הנחה ששינוי לא עושים לבד. עצם העובדה שבוגרי תוכנית חותם פועלים בתוך קהילה שהיא קהילה לומדת ותומכת מקנה להם יתרון משמעותי. לרוב מורים חשים בדידות קשה, שהיא אחת הסיבות של נשירתם.

נראה לי שכל הכשרה של מורים צריכה לאמץ עקרונות אלה שמעצימים את המורים ואת תפקיד ההוראה ורואים בחיבור בין העיסוק בפיתוח הזהות האישית והמקצועית לבין העיסוק בשאלות כגון חינוך פוליטי, אי שוויון, יחסי רוב מיעוט, פריפריה ומרכז כעיסוק במהות ובמה שחשוב. מורים מודעים, בעלי אג'נדה חברתית מגובשת הם מורים שיכולים להוביל את המערכת למצב טוב יותר. גם אני בעד המודל הפינלנדי שבו הכסף והמשאבים מושקעים במקומות הנכונים: רווחתו של המורה ושל הילד. כיתות מרווחות ולא צפופות, שכר הולם למורים ולמורות, מה שיוביל להחזרת היוקרה למקצוע ההוראה. עד אז דווקא תוכניות כמו חותם ימשיכו להוות האור שבקצה המנהרה, ולא ההפך.

דאליה חלבי היא מרצה בתוכנית חותם ובמכללת אורנים