לא בשמי, למרות שאני מעריך את הרצון שלכם להגן עלי
אנחנו מעריכים את ההקרבה העצומה של האדם הבודד שמאמין שמה שהוא עושה הוא נכון ושהוא מסכן את חייו, בכדי להגן עלינו. אבל אנחנו לא מאמינים שהוא מגן עלינו, כי אנחנו לא חושבים שהמלחמה עצמה טובה לנו
כותב אורח: אישתון
אני רוצה לחסל את הדעה/טענה הזאת, שביקורת על הצבא או ביקורת על המבצע/מלחמה או חס וחלילה שמאלניות, משמעה אי-הערכה של ההקרבה של החיילים.
יש קטע בסטנד-אפ של לואי סי-קיי, שמבהיר את הנקודה הזאת מבחינתי. הוא עולה למטוס ויושב במחלקה ראשונה (כי הוא עושה מיליונים בשנים האחרונות). חייל אמריקאי עולה למטוס, בכדי להגיע למלחמה, כי ככה זה בארצות הברית (כמו שצוחק לואי: אתה חושב שהם יהיו במטוס ירוק מגניב. אבל לא. הם עומדים בתור וטסים כמו כולם). לואי חושב לעצמו שהוא יכול לוותר על המקום שלו לטובת החייל, שזה לא ידרוש ממנו הרבה ויהיה סימבולי וחשוב לאותו חייל.
בסופו של דבר לואי לא עושה את זה, כי לואי הוא שמוק, שבנה את כל הקריירה שלו על חשיפת איזה חרא הוא וההזדהות הסודית שלנו איתו, כי אנחנו חארות בדיוק כמוהו. אבל בעודו מסביר מדוע הוא צריך לוותר על הכסא שלו, הוא מחצין ביקורת כלפי המעשים של אותו חייל כחלק מהמדיניות, מבלי לפסול את החשיבות של מעשיו כאינדיבידואל: "הבחור הזה, מוכן לתת את חייו למען המדינה – הוא חושב. אבל זה מספיק טוב. העובדה שהוא חושב שזאת המציאות. כל האנשים סביבו אמרו לו שזה דבר שחשוב לעשותו והוא עושה אותו. וזה מפחיד, אבל הוא עושה את זה".
לואי הופיע בפני חיילים אמריקאים בעיראק. תשאלו את לואי על עיראק? וודאי יגיד לכם שזו היתה תרמית של הממשל ומלחמה בזויה לחלוטין. אבל הוא הלך להופיע מול החיילים ששירתו שם.
לואי מתאר בעיני את מרבית המבקרים של מלחמות. אנחנו לא מאשימים את החיילים הבודדים (למעט אם באופן אישי באמת עשו משהו חריג באי-מוסריותו או אחריותו ובנפרד מהרמה הגבוהה ביותר של מוסר וביקורת עצמית בכל סיטואציה באשר היא). אנחנו מסוגלים להעריך את ההקרבה העצומה של האדם הבודד שמאמין שמה שהוא עושה הוא נכון ושהוא הולך לשם, מסכן את חייו, בכדי להגן עלינו. כמו שאומר לואי: אנחנו לא מאמינים שהוא מגן עלינו, כי אנחנו לא חושבים שכל המלחמה עצמה טובה לנו. אבל זה לא מפריע לנו להעריך שהוא מאמין שזה נכון ושמנקודת מבטו הוא עושה זאת למעננו. ועל כך, אנחנו מורידים את הכובע ומצדיעים ואומרים תודה. תודה רבה. מעומק הלב. תודה רבה על מה שאתם חושבים שאתם עושים – אבל לא בשמנו; אולי מנקודת מבטכם למעננו, אבל לא בשמנו.
זה דווקא אלו אשר הופכים את המטרה לחלק מעצמם, שאינם רק מאמינים במטרה אלא רואים עצמם כהתגשמותה, אשר חושבים שביקורת כלפי המלחמה או המבצע, זה בהכרח ביקורת כלפיהם אינדבידואלית. ואני שואל: אם ביטלתם את עצמכם לכדי הזדהות מוחלטת עם אובייקט מדיני וקולקטיבי כמו מלחמה, כיצד אתם נפגעים אינדבידואלית?
אינכם נפגעים אינדבידואלית, כי אינכם אינדבידואלים (לפחות לא בהקשר זה). אתם נפגעים אישית על ביקורת רוחבית, כי אתם לא אדם בתוך הקולקטיב, אלא קולקטיב בתוך אדם. אתם נפגעים אישית, לא כי הביקורת היא אישית, אלא כי הפכתם את הקונצנזוס לאופי. ובאשר אתה לא מאמין בדרך, אלא שאתה עצמך הדרך, ביקורת על אותה הדרך, הופכת לביקורת כלפיך.
ואין ביקורת כזאת. ההקרבה גדולה. הלחימה מפחידה. והאמונה שלכם בכך שאתם מגנים עלי, היא מספיקה לי בכדי לומר לכם – תודה. תודה רבה. באמת וללא גרם של ציניות. תודה רבה על מה שאתם חושבים שאתם עושים – אבל לא בשמי; אולי מנקודת מבטכם למעני, אבל לא בשמי. תודה, אבל לא תודה. לא בהתרסה ולא בביטול של האחרון את הראשון, אלא בו זמנית: תודה, אבל לא תודה.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
