כן, נטע ברזילי מגניבה, וגם נציגה של מדינה כובשת
הקריאה של תנועת החרם לאירופים לא להצביע בעד השיר של נטע ברזילי באירווויזיון עוררה מורת רוח בקרב לא מעט שמאלנים. היא הרי מדליקה, ובסך הכל שרה בלהקה הצבאית. אבל ה"סך הכל" הזה הוא הרבה מאוד
תמיכת הפיד השמאלני שלי במתחרה נטע ברזילי היתה נרגשת ועקבית לאורך כל תחרות "הכוכב הבא לארוויזיון". אחרי זכייתה, היא הפכה לכוכבת הבלתי מעורערת של הפייסבוק: הלופר המפורסם שלה הפך למרענן הרשמי של עונת המעבר, סרטונים שלה מבצעת גרסאות אינסופיות של השיר "טוי", שתתמודד אתו בתחרות, הציפו את הרשת.
אפשר להבין את ההתרגשות ממנה: היא מוכשרת מאוד, יש לה וייב מגניב, והיא מביאה למסך דמות נשית חזקה ובוטחת שמצפצפת על כל התכתיבים שהורגלנו אליהם באשר לאיך אישה שמופיעה בציבור אמורה להיראות. אם את יהודיה שמאלנית פמיניסטית (וגם אם לא), קל ממש להתאהב בה.
נטע ברזילי. הבי.די.אס טענו שהיא שרה לחיילי חיל הים לפני שיצאו להפציץ בעזה (צילום: פלאש90/מרים אלסטר)
אולי משום כך הקמפיין של תנועת החרם, בי.די.אס, שיצאה בקריאה לצופים במדינות אירופה המשתתפות בתחרות להעניק לברזילי אפס נקודות משום שהיא הנציגה הישראלית, הצליח לעורר מורת רוח, כמעט סוג של עלבון, גם בקרב אחדים מהשמאלנים שבחבריי. תוסיפו לזה את המעמד האייקוני של האירוויזיון בקרב חוגים מסוימים במעגלים שלנו, ותעמדו על עומק העוגמה. מי שלא התמרמר בגלוי על הודעת החרם, קיבל את פניה בשתיקה רועמת ומרה.
חלק ממורת הרוח נבעה מכך שההודעה שפרסמה תנועת החרם התמקדה בברזילי עצמה; לא רק כנציגה של ישראל הכובשת, אלא כמי ששירתה בלהקת חיל הים בזמן מלחמת צוק איתן בקיץ 2014, אז שרה, כביכול, בפני צוותי ספינות חיל הים רגע לפני שהפגיזו אוכלוסיה אזרחית ברצועה במהלך המלחמה. ההודעה מציינת ספציפית את השיר "המלח שלי הוא המלאך שלי" ששרה ברזילי לאותם חיילים, באופן שאפשר להבין ממנו כאילו ברזילי רואה בהפגזת תושבים בעזה מעשה מלאכי.
אני לא חושבת שזה נכון. אינני יודעת מהן עמדותיה הפוליטיות של ברזילי, אבל לא התרשמתי שיש בה חדווה מיליטריסטית מיוחדת או שהיא אישה השואבת הנאה מהרג חפים מפשע. אם כבר, התרשמותי היא הפוכה בדיוק. אבל זאת בדיוק הנקודה. אחת האמיתות הבסיסיות ביותר שתנועת החרם מנסה לעמת אותנו, הישראלים, איתה, היא שכולנו – גם ההומנים, אוהבי האדם והנאורים ביותר שבינינו – שותפים לפשע הכיבוש והדיכוי ולוקחים בו חלק ברמה אקטיבית כזו או אחרת.
לאוזן הישראלית הממוצעת, הטענה הזו נשמעת מופרכת – הרי גם אם אנחנו מזדעזעים למראה תמונות ההתעמרות האלימה של חיילים בפלסטינים במחסומים ולמראה צילומי הווידאו של ירי הצלפים במפגינים בעזה. מה לברזילי ולכל זה? היא לא היתה חלק מהמערך הלוחם, לא ירתה באיש ולא הרגה. אבל זה בדיוק העניין שתנועת החרם מדגישה: באופן כזה או אחר, כולנו לוקחים חלק בפשע. לאורך השנים ישראל הקימה מערכים חברתיים, חוקיים וכלכליים שונים שנועדו להחדיר את שיתוף הפעולה עם העוול לרמות הפרט העמוקות ביותר ולסרס בנו כל מחשבה ביקורתית. משליחת ילדינו להכין חבילות לחיילים בגן ועד חוק גיוס חובה והמלל האינסופי על "הילדים של כולנו", ישראל דאגה באופן מחושב לחסל את המרחב שבו יכולה וצריכה חברה אזרחית אפקטיבית לתפקד.
בעיניים שלנו, נטע ברזילי היתה בחורה חמודה בלהקה צבאית, הדבר הכי לא צבאי שיש בערך, ושרה שירים עם קוקו שובב מתנופף. בעיני המדוכא, היא היתה חיילת במדי צבא ששרה לחיילים אחרים באותו הצבא רגע לפני שיצאו להפגיז ילדים על חוף הים. נסו רגע לחשוב על המשמעות של הדבר הזה בהקשרים היסטוריים אחרים ואולי תבינו את הזעזוע. כולנו היינו ועודנו חלק מהמערכת הזו, וכולנו מחויבים בדין וחשבון אמיתי ונוקב מול האמת הבעייתית הזו. בלתי נעימה ככל שתהיה, זאת החובה המוסרית של כל אחת ואחד מאיתנו, היהודים אזרחי ישראל.
ועם זאת, חשוב להדגיש – תנועת החרם לא קוראת להכשיל את נטע ברזילי הפרט בגלל עברה הצבאי בלהקת חיל הים. היא קוראת להחרים אותה בגלל שהיא נציגה רשמית של מדינה שמחזיקה מיליוני אנשים נטולי זכויות תחת כיבוש אלים ולא חוקי כבר עשרות שנים. מדינה כזו – ונציגיה – לא יכולים להופיע על במות מכובדות יותר או פחות בעולם כלגיטימיים. מדינת ישראל משקיעה מאות מיליונים בניסיון לשקם את תדמיתה בעולם, החל ממפלצת "ההסברה" ועד למצעדי גאווה מתוקשרים ומרוצי אופניים יוקרתיים ברחובותיה. האירוויזיון הוא עוד במה שבה ישראל שואפת לנורמליזציה הזו שהיא כמהה לה כל כך.
הנה גם אנחנו נורמלים ויפים ויוצרים ויצירתיים ואפילו שולחים נציגה מגיבה ומיוחדת לתחרות. ובמובן מסוים זה גם נכון – הרי אנחנו חיים כאן את החיים שלנו כמו כל אישה ואיש בעולם, עובדים ומנסים להחזיק את הראש מעל המים, ויש לנו גם יצירה תרבותית ומוזיקה ולופר ונטע ברזילי. זה נכון, הישראלים לא חיים את הכיבוש בכל רגע, אבל הכיבוש חי אותנו יום יום, שעה שעה. אנחנו אולי הצלחנו לעשות את ההפרדה התודעתית בין שני הדברים, וזאת הטרגדיה שלנו. הקריאה של תנועת החרם באה כדי להפציר בעולם שלא לעשות את אותו הדבר.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
