"כל האלימות התפוצצה בפחות משעה בשבת, וטהראן נגמרה"

"אנשים מחוץ לאיראן ידעו יותר, אנחנו רק הרגשנו יותר ונפצענו נפשית יותר". מפגינים שורפים תמונה של המנהיג העליון של איראן, עלי ח'אמנאי, בהפגנה מול שגרירות איראן בלונדון, ב-17 בינואר 2026 (צילום: Krisztian Elek / Sipa via AP)

המחאה הנוכחית באיראן משכה מספר מפגינים גדול יותר מכל גלי המחאה שקדמו לה. בשיא נרשמו יותר מ-500 מוקדים של הפגנות. ההפגנות התגבשו לכדי התפרצות עצומה ב-28 בדצמבר, ומאז המחאה הלכה וגדלה.

גם דיכוי ההפגנות נעשה בדרכים שלא ראינו בעבר. האינטרנט נחסם על ידי המשטר מ-8 בינואר, מה שפגע בזרימת המידע אבל לא מנע אותה לחלוטין. איראנים תמיד מצאו דרכים יצירתיות להתגבר על חסימות כאלה. כעבור כמה ימים הפכה מערכת סטראלינק לזמינה בהיקף רחב, אך השימוש בה עדיין מצומצם בשל מגבלות טכנולוגיות.

לאחר 8 בינואר החל טבח של המשטר במפגינים. סרטוני וידיאו ותמונות שהופצו חשפו מציאות איומה של מאות ואלפי גופות שחיכו לזיהוי, ובני משפחה שמחפשים את יקיריהם בחרדה אינסופית. אין דרך לוודא מהו מספר ההרוגים, אך לפי ההערכות השמרניות ביותר ולפי מידע שאפילו המשטר שחרר, נהרגו יותר מ-2,500 מפגינים. לפי מקורות באופוזיציה ומפגינים מספר הנרצחים נע בין 12 ל-20 אלף.

>> המחאה מאתגרת את אסטרטגיית ההישרדות של המשטר באיראן

בימים האחרונים דיברתי עם ילדא (שם בדוי), קולגה שלי שעובדת וחיה בצפון אמריקה. ילדא, שמשפחתה נמנית עם מעמד הביניים העליון בטהראן, נסעה לאיראן לביקור משפחתי והשתתפה בהפגנות בבירה. היא בשנות הארבעים לחייה, חיה כבר הרבה שנים מחוץ לאיראן, אבל חוזרת לביקורים באופן קבוע ופעילה בכמה מעגלים פרוגרסיביים בקהילה שלה. זו אינה המחאה הראשונה באיראן שבה היא משתתפת באופן פעיל.

חשוב לזכור כי טהראן היא עיר של כמעט עשרה מיליון תושבים. מה שלמדתי מהשיחות עם ילדא יכול להעיד רק על ההפגנות שבהן היא נכחה, בשכונות שאפשר לאפיין אותן כשכונות של בני מעמד הביניים והביניים-גבוה בעיר הבירה.

נוטים לייחס את 28 בדצמבר כתאריך ההתחלה של המחאה הזאת. מתי הצטרפת?

"עכשיו אני יודעת שאנשים התחילו להפגין בסוף דצמבר, אבל הבנתי שמשהו קורה רק בלילה של 8 בינואר".

לא היו מחאות בשכונה שלך לפני 8 בינואר?

"לא. זה אזור מרוחק מהמרכז ומהמקומות שאנשים בדרך כלל מתכנסים בהם. כשאני מבקרת באיראן אני בדרך כלל הולכת לטייל בהרים, בטבע. אני מבקרת ערים ויישובים אחרים, וזה גם מה שעשיתי הפעם. אני חושבת שבכוונה לא שמתי לב לחדשות. פספסתי ידיעות מכל העולם, כי פשוט כיביתי הכול".

מה קרה ב-8 בינואר?

"זה היה אחרי השקיעה. ישבנו במרפסת ופתאום התחילו פה ושם קריאות: 'מוות לדיקטטור, מוות לדיקטטור'. דברים כאלה קורים לפעמים. זה גרם לי לחייך, חשבתי שטוב לדעת שזה עדיין בועט [המחאה]. אבל כשהקריאות התחזקו ויותר ויותר אנשים הצטרפו אמרתי לעצמי, זה כבר לא רק צעקות מהחלונות.

"לבשנו מעילים ויצאנו החוצה, לראות מה קורה. וכמו שאנחנו יצאנו לברר מה פשר הרעש, גם רבים אחרים יצאו. כתבתי לחברים שלי מחוץ לאיראן: 'לא תאמינו מה קורה. אני לא יודעת מה קורה, אבל משהו קורה. ואני הולכת לראות מה קורה'. באמצע השיחות עם החברים שלי, הכול פשוט נחתך – אין אינטרנט, אין קליטה סלולרית, שום הודעה לא עוברת. מאוחר יותר הבנו שאפשר להתקשר מקו ביתי לקו ביתי, וזהו בערך. באותו לילה הלכתי ברגל מרחקים, וראיתי עוד ועוד אנשים שיוצאים לרחובות".

הלכת לכיוון מרכז העיר?

"לא לכיוון מרכז העיר, אלא לכיוון שכונה שידוע שבזמן אירועים היא מתמלאת באנשים. זה אזור מאוד מוכר בחלק הזה של טהראן, וידענו שאם משהו קורה – זה קורה שם. ככל שהתקרבנו נעשה יותר ויותר צפוף.

"באופן אישי חשבתי שאחרי הירי בנדא אקא סולתאן (שנרצחה בידי כוחות הביטחון בזמן ההפגנות בקיץ 2009; ל"ש) או מישהו אחר שנרצח ברחוב, כולם היו צריכים להיות ברחובות. על כל אדם שנחטף, נעלם או נרצח ולא יצאנו לרחוב עבורו, שילמנו מחיר. הייתי פשוט ב'היי' לראות כל כך הרבה אנשים בחוץ. זה היה כל כך סוריאליסטי, קריאות בלי סוף: 'מוות לדיקטטור, מוות לח'אמנאי', גם סיסמאות גסות, וגם סיסמאות על יורש העצר. העוצמה הזאת הפתיעה אותי".

זה היה עוצמתי יותר מאשר בפעמים קודמות?

"לחלוטין. אחד הדברים ששמתי לב אליהם הוא שתנועת המחאה באיראן עברה הלאה מ'אישה, חיים, חירות', זו היתה הסיסמה היחידה שלא שמעתי אפילו פעם אחת. זה שלב חדש".

אז "גַ'אוִיד שָׁאה" [יחי השאה] היתה הסיסמה?

"כן. אני חושבת שברחוב נשמע הרבה 'גַ'אוִיד שָׁאה', אבל נראה לי שמהחלונות ומהגגות קראו יותר 'מוות לדיקטטור' ו'מוות לח'אמנאי'. ולכן אפילו בתוך טהראן אנשים התחילו לדבר על זה ולתהות באותו לילה: האם מישהו מארגן את ההפגנות האלו ברחוב".

ראית שם נוכחות זרה?

"לא, אני לא חושבת. כל מי שדיברתי איתו היה בהחלט איראני, ופרסית זו שפה שמרגישים בה מייד כל מבטא. אני יודעת שקורים כל כך הרבה דברים, ואני לא יודעת כלום. אז יכול להיות שזה נכון (שיש מעורבות זרה; ל"ש). אני לא יודעת מה עומד מאחורי מה. אבל דבר אחד ברור לי: גם אם היה תכנון על ידי גורם זר כלשהו, באותו לילה הרבה מאוד אנשים, הרוב, היו כמוני. הם פשוט יצאו.

"יש לי ביקורת על העם שלי. זה עצוב שכולם, כולל אני, מושפעים בקלות כזו ממניפולציה. אבל אלו שיצאו היו אנשים שפשוט נמאס להם. נמאס להם מהכול. המטבע האיראני כל כך איבד מערכו, שמשפחות מעמד הביניים נהיו עניות. כוח הקנייה של המטבע כה נמוך שאנשים צריכים לשנות לחלוטין את התזונה שלהם. הם לא יכולים להרשות לעצמם בשר. לא נשאר כלום.

"כל אלה מהשלטון מאוד מושחתים. אין דבר שהם לא עשו. המשטר, בעיניי, הוא שילוב של חוסר יכולת ורוע. הם גם גרועים בעשייה וגם בעלי כוונות רעות. הם הרסו את המדינה הזאת, ולאנשים לא נשאר כלום. ולאלו שאין להם כלום, נשאר רק דבר אחד לעשות.

"לכולם נמאס מהאנשים האלה. לכולם. אני בטוחה שיש להם תומכים, אבל לא היו כאלה ברחובות. אני גם מרגישה עצב כלפיהם (תומכי המשטר; ל"ש), כי רובם נאמנים למשטר הזה כיוון שהם מאמינים שאלו 'שומרי הדת' שלהם, ושבלעדיהם האסלאם השיעי ימות".

האם ב-8 בינואר פגשת את כוחות המשטר, המיליציות, הבסיג'?

"לא ראינו אותם, אבל היה רגע שבו שמענו את הקריאה הזו, שאנשים צועקים, ושברגע שאני שומעת אותה אני אומרת: 'אוי, משהו קורה שם'. הצעקה: 'אל תפחדו, אל תפחדו, אנחנו יחד'. שמענו שזורקים רימוני גז מדמיע וברחנו. זו היתה האינטראקציה היחידה עם הכוחות. בכל השעות שהיינו בחוץ באותו יום היו שני שימושים בגז מדמיע. אני לא חושבת שהם היו ערוכים להיקף הזה של המחאה".

ובליל חמישי?

"אני לא יודעת איך זה התחיל, אבל ראיתי בעיניים שלי איך זה צמח אורגנית. ראיתי אנשים יוצאים מבתיהם אחד אחד. ראיתי אישה זקנה עם מקל הליכה, וביקשתי ממנה לחזור הביתה. אמרתי לה: 'כל מה שאת רוצה לעשות אני אעשה בשבילך'. והיא ענתה: 'לא, את צריכה לחזור הביתה. אני זו שצריכה להישאר פה'. ראיתי הרבה סולידריות.

"הגולה האיראנית מחוץ לאיראן נעשתה כל כך מיואשת, שאני רואה הרבה מריבות וכעס שהגולים מפנים זה כלפי זה בגלל חילוקי דעות במקום כלפי המשטר. להרגשתי, בתוך איראן אנשים סובלניים יותר זה לזה".

היו מריבות, חיכוכים בין מונרכיסטים לאחרים?

"בכלל לא. אני לא חושבת שהפילוגים האלה מקובעים לגמרי בתוך איראן. אני אפילו חושבת שעבור הרבה אנשים הקריאות 'גַ'אוִיד שָׁאה' הן יותר כמו הפניית אצבע משולשת למשטר; הם לא מתכוונים להביע תמיכה בשאה, אלא אומרים את זה רק כי זהו השלטון שהופל במהפכה (האסלאמית של 1979; ל"ש). אנשים בעצם אומרים: אנחנו רוצים אותם בחזרה".

"עבור הרבה אנשים הקריאות 'גַ'אוִיד שָׁאה' (יחי השאה) הן יותר כמו הפניית אצבע משולשת למשטר". בנו הגולה של השאה, רזא פהלווי (צילום: Gage Skidmore, CC BY-SA 2.0)

חזרת לרחובות בימים שלאחר מכן?

"ביום שישי לזמן קצר, בשבת לא היתה לנו אפשרות".

מה היה ביום שישי?

"אותו דבר. אותו אופי של התכנסות. אבל ביום שישי התחלנו לשמוע מחברים – אני לא ראיתי את זה – על פגיעות בראשים של מפגינים. שמענו על אנשים שנרצחו בידי צלפים, ושמענו גם שבחלקים של טהראן מפגינים הציתו מסגדים. ראיתי שריפות, אבל לא מסגדים, לא איפה שהייתי".

ובשבת?

"יצאנו לרחוב. כבר היה חשוך. שמענו את ההפגנות והסיסמאות. כשהתקרבנו למקום הכינוס, עוד לפני שהגענו לשם, נשמעו קולות של ירי מקלעים ופיצוצים והשמיים הוארו פתאום כמו באור יום. ואז התחילו השמועות על ההרוגים. אני חושבת שאנשים מחוץ לאיראן ידעו יותר, אנחנו רק הרגשנו יותר ונפצענו נפשית יותר.

"ואז נהיה שקט. תמיד חשבתי שאם מספיק אנשים ייצאו לרחובות – זה מה שנצטרך. הבנתי שזה לא מספיק, שאנחנו לא יריב שקול. אני גם זוכרת ששמעתי בזמן מהפכת מהסא אמיני ו'אישה, חיים, חירות' שזהו 'מאבק בלי הנהגה'. אני לא חושבת שזה עובד, ונראה לי שזו הסיבה שאנשים מתחילים לאמץ רעיון של מנהיג, כל מנהיג, מתוך ייאוש. יש ואקום של הנהגה".

את מדברת על רזא פהלווי (הבן הגולה של השאה)?

"כן. לי אין כבוד לאיש הזה בכלל ולא הייתי רוצה לחזור לדיקטטורה או מונרכיה. לתחושתי, כל תנועה אחורה היא בזבוז של כל האנרגיה הזאת ושל כל הדם הזה. אבל אני אדם אחד, אני לא יכולה לדבר בשם אומה שלמה. ברור שיש הרבה אנשים שחושבים אחרת ממני. אני כן יכולה לומר שתנועה כזאת צריכה מנהיג, צריכה אסטרטגיה.

"הם טיהרו כל התנגדות, מבפנים ומבחוץ. אני חושבת שיש לנו הרבה מנהיגים מאוד מוכשרים, אבל אני לא יודעת עד כמה מעשי שיהיה, נגיד, ועד כזה של אנשים פוליטיים כמו נרגס מוחמדי, שירין עבאדי, מוסטפא תאג'זאדה. דיברו עליהם לא מעט ברחובות.

"הרבה חברים שלי גם הופתעו לשמוע שוב ושוב 'גַ'אוִיד שָׁאה', בייחוד שהקריאה נאמרה בנשימה אחת: 'גַ'אוִיד שָׁאה, מוות לדיקטטור'. די מצחיק, נכון? מוות לדיקטטור אחד, תחזירו את השני. זה מראה לך שאנשים לא באמת חושבים עד הסוף, הם פשוט מסמנים אצבע משולשת. זה לא טיעון לוגי אלא אמירה פשוטה: נמאס לנו, תסתלקו".

בזמן שהיית ברחוב, היית מודעת להפגנות אחרות ברחבי המדינה?

"התחלתי לשמוע על זה ביום שישי. אמרתי לעצמי: מה הולך פה? וכשדיברנו על זה אמרו לנו: כן, זה קרה בדצמבר, כשערך הדולר הגיע לשיא חדש, אנשים עשו ככה וככה. כך נודע לי שקרו דברים.

"טהראן היא עיר מאוד חשובה, אבל היא לא העיר היחידה. יש מחוזות כמו כורדיסטאן וסיסתאן, שתמיד היו בחזית המחאה. ידעתי שככל הנראה קורה שם משהו, אבל לא ידעתי את ההיקף. לא ידעתי שדברים קרו גם בקִיש (אי באיראן שמזוהה עם נופש; ל"ש). זה פשוט מטורף לשמוע שאנשים יצאו לרחובות גם שם, כי קִיש זה מקום קטן שבדרך כלל לא קורה בו כלום. אם יש מחאה בקִיש, אי שאנשים שוהים בו בדרך כלל כדי ליהנות ואף אחד שם לא חושב על מהפכה פוליטית, אפשר להניח שהיא מתרחשת בכל מקום.

"אם יש מחאה בקִיש, אפשר להניח שהיא מתרחשת בכל מקום". עיר הנופש קיש באיראן (צילום: Hossein Tahavouri, סוכנות הידיעות תסנים)

"הרבה פעמים אין הרבה מידע, יש תחושה. היתה תחושה שמשהו מתרחש. אבל בשבת, לפחות בטהראן, משהו השתנה, ולאחר מכן השתרר שקט. למחרת היינו ברכב, נסענו ברחוב, ופתאום ראינו קבוצת אופנועים, רכובים שניים על אופנוע, כולם לבושים בשחור, רעולי פנים. הם נסעו במהירות ברחוב בלי להתייחס לאף אחד. שתי מכוניות התנגשו זו בזו כדי להתחמק מהם, והם אפילו לא עצרו. לא לטפל בתאונה, כלום.

"הייתי משותקת מפחד. החבר שלי אחז בידי ואמר: תסתכלי עליי, אל תסתכלי עליהם, כי אם תמשכי את תשומת הלב שלהם – ניכנס לצרות. הוא ממש ניסה להסיט את המבט שלי, כי פשוט בהיתי בהם. היה נראה שהם על סמים".

היו עוד אנשים ברחוב?

"מעט מאוד. טהראן היתה משותקת בשבת בלילה. שום דבר לא קרה ביום ראשון. כל הסרטונים והחדשות ששומעים מטהראן הם מהימים חמישי, שישי ושבת. כל הצילומים היפים שרואים הם מחמישי ושישי, וכל האלימות התפוצצה בפחות משעה בשבת. וטהראן נגמרה".

את יודעת אם במקומות אחרים ההפגנות נמשכו?

"שמעתי שההפגנות נמשכו בעיר רשת. ראיתי סרטונים. שמעתי שאמרו שהדליקו שריפות בצד אחד של אזור הומה כדי ללכוד אנשים, ואז ירו על נתיב היציאה".

מה המשמעות עבורך של ניתוק האינטרנט בטהראן בזמן הזה?

"זה באמת מעניין. ברוב הפעמים שהאינטרנט מתנתק כשאני מחוץ לאיראן, אני חווה התמוטטות נפשית כי אין לי גישה למשפחה שלי, שבפנים. כשאני בתוך איראן אנחנו דואגים לקריסה הנפשית מדאגה של מי שבחוץ.

"זה מצחיק, כי כשאת בתוך אזור קרב, את אומרת: 'אוי, האינטרנט נפל', וזהו. את לא מרוסקת מזה, כי קורים דברים הרבה יותר קשים. אבל כשהניתוק נמשך זה באמת פוגע בפרנסה. עברו כבר כמה ימים, והאינטרנט חיוני לכל דבר: מכשירי סליקה לא עובדים, אנשים לא יכולים לשלוח הודעות, שירותים כמו אובר ולִיפְט – באיראן זה נקרא 'סנאפ' – משתמשים בהודעות וב-GPS. שום דבר מזה לא עבד. נהגים לא יכולים להרוויח כסף, אנשים לא יכולים להסתובב בעיר. מטורף.

"זה לא כמו מהפך פוליטי שברגע אחד האינטרנט נופל, אלא לאט לאט החברה מפסיקה לתפקד. לחברים שלי יש חברות וסטארטאפים, והם עומדים ממש לאבד את הפרנסה שלהם. המשטר עושה את זה רק כדי לשלוט במידע שיוצא החוצה. אלא שבסוף הכול דולף בכל מקרה".

האם יש עוד משהו שחשוב לדעת? מה את רוצה שכולם ידעו?

"אני רוצה שאנשים לא יפרקו את התסכול שלהם זה על זה, דבר שאני רואה הרבה, לפחות בתוך הגולה האיראנית. בתוך הקהילה שלי, שאני מחשיבה אותה כפרוגרסיבית. מאוד כאב לי לגלות שהם חושבים שמכיוון שהרפובליקה האסלאמית היא קוץ בתחת של ישראל ושל ארה"ב, אז צריך לתמוך בה. זה מאוד כואב כשזה מגיע מאנשים שחשבתי שהם 'חברים למאבק'.

"אני חושבת שהרפובליקה האסלאמית אף פעם לא היתה טובה. הדרך שבה היא נוסדה היתה רעה. הם פשוט חטפו מהפכה שהיתה שייכת לכולם וניכסו אותה לעצמם. מהיום הראשון הם התעללו, חטפו, העלימו, הרגו ודיכאו כל התנגדות. חוץ מלעצמם הם היו נוראיים לכולם: נשים, ילדים, מיעוטים, בהאים, הקהילה הלהט"בית באיראן. כל מי שלא התיישר לפי הקו. הממשלה הזאת היתה מדכאת באופן עקבי. להתעלם מכך רק כי זה לא מסתדר יפה עם פוליטיקת הזהויות המסודרת שלך – זו תופעה שקשה לי איתה מאוד. אם את נגד דיכוי, זה צריך להיות עקבי".

האם התקיים דיון בין מפגינים בשאלה אם הם רוצים שארה"ב ו/או ישראל יתערבו, ושתהיה "הצלה" מבחוץ?

"אני חושבת שיש אי-הסכמה בתוך איראן, כמו מחוץ לאיראן, ואני חושבת שהרבה אנשים זועמים מספיק כדי לומר – לא משנה איך, העיקר שילכו. אבל אנשים שקרובים אליי, ואני כוללת את עצמי בזה, נגד התערבות צבאית ופגיעה בריבונות של איראן. זו המדינה שלנו.

"יש זמר מאוד מפורסם בשם דריוש. אני אוהבת אותו. בפעם הראשונה שישראל תקפה את איראן, הוא אמר: 'هیچ کشوری زیر چکمهٔ سربازان خارجی آزاد نشده' – 'אף מדינה לא השתחררה מתחת למגפי חיילים זרים'. אני מסכימה עם האמירה הזאת, ואני מקווה שלא נגיע לשם. אבל אני גם מבינה את האיראנים שרוצים שהמשטר ייעלם. היה כל כך הרבה הרג. זה אולי קצר-רואי לא לחשוב על מה יקרה אחרי, אבל כדי לשפוט באמת צריך להיות איראני שנתקע בסיוט הזה 47 שנה. אני לא רואה את עצמי בעמדה לשפוט מישהו שמרוויח 50 דולר בחודש ומנסה להאכיל שלושה ילדים.

"אני יודעת שקל לעשות מניפולציה, אני יודעת שיש הרבה שחקנים בזירה. איראן תמיד היתה חשובה מבחינה גיאו-פוליטית, וכולם רוצים 'לחטוף' אותה לעצמם. אני חושבת שאנשים מבינים את זה. כמו כל אומה, גם אנחנו מגוונים, יש הרבה דעות שונות. אני לא רוצה לראות חורבן, ואני לא רוצה לראות לא-איראנים מנהלים את איראן".

שאלה אחרונה: היו שיחות על "היום שאחרי", איזו איראן תקום בעתיד?

"אני חושבת שזו שאלת מיליון הדולר. למישהו יש תשובה? אני לא חושבת שמישהו יודע. אפשר לקוות שזו תהיה איראן שתנוהל על ידי איראנים מוכשרים עם כוונות טובות. כמי שמאמינה ברצון העם, אני יכולה לקוות שיהיו משאלי עם, ושזה יהיה הוגן. ואני מקווה שכסף זר יישאר בחוץ, ושלא תהיה השפעה של אינטרסים אחרים. אני מקווה שנוכל לחשוב על איראן ועל מה שטוב לאיראן. ועל המזרח התיכון, כי אנחנו חלק מהמזרח התיכון. מזרח תיכון שקט ומשגשג טוב גם לנו.

"אתה יודע שאחרי המהפכה, הרבה נשים שמאלניות שלא האמינו בכיסוי האסלאמי לנשים לא אמרו כלום, כי הן חשבו: 'המחיר כדאי אם השאה ילך'. אני רואה את אותו דפוס שיחות היום: 'כל מחיר כדאי, העיקר שהם ילכו'. מפחיד לחשוב על הקרבה של דברים שלא אמורים להיות מוקרבים לעולם".