כך הינדסו בישראל את אחדות העם והתשוקה למלחמה

ההיסטוריה משועבדת לצרכים לאומיים. ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר החינוך יואב קיש מבקרים בבית ספר בהתנחלות מעלה אדומים, ב-1 בספטמבר 2023 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

בכתבה זאת אדגים כיצד הכרעות של תכנון לימודים משפיעות לדורות קדימה על האופן שבו אנחנו מפרשים את המציאות. אנסה להציע תשובה לשתי שאלות שעלו ב"שיחה מקומית". ערב פרוץ המלחמה שאל מירון רפופורט כיצד זה שהציבור הישראלי, על כל גווניו, כה משתוקק למלחמה. למחרת ההתקפה הישראלית שאלה אורלי נוי מדוע אין אופוזיציה בישראל וכל ראשי המפלגות נעמדו לימין (ומימין) לנתניהו.

מערכת החינוך אינה סוכן החיברות היחיד או המרכזי, ולכן יש להתייחס לדברים כרכיב אחד בפאזל רחב ומורכב בהרבה. ועם זאת, הכרעות כגון מה יילמד ומה לא, מה ייכתב בספרי הלימוד ומה יישאל בבחינות הבגרות, המתקבלות בוועדות מצומצמות של אנשי מקצוע, אינן הכרעות מקצועיות בלבד. הן נובעות מתוך עמדה אידיאולוגית.

היסטוריה של מהפכות ומלחמות

הדוגמה הראשונה היא מתוך מחקרו של פרופ' אריה קיזל על תוכניות הלימודים שנכתבו מאז קום המדינה. המחקר פורסם בספר שכותרתו מעידה על ממצאיו: "היסטוריה משועבדת". משועבדת למה? לצרכים הלאומיים כמובן.

אם תנסו להיזכר מה למדתם בשיעורי היסטוריה, סביר שתנסחו רשימה של מלחמות, מרידות ומהפכות אלימות. יציאת מצרים, כיבושי יהושע ומרד המכבים בתולדות ישראל; ומלחמות ספרטה, מסעות הצלב, המהפכות הצרפתית והאמריקאית ומלחמות העולם בהיסטוריה הכללית.

מדוע לא למדנו היסטוריה של הרעיונות? היסטוריה של הכלים, המלאכות והאומנויות? היסטוריה של המדע, ההמצאות והטכנולוגיה? או אולי היסטוריה של הסכמים, בריתות ושיתופי פעולה בינלאומיים?

זה לא במקרה, וזה נכון לא רק לישראל. קיזל מזכיר סקר שהוכן באונסק"ו בשנת 1951 על תוכניות הלימודים בהיסטוריה ב-53 מדינות. בסקר נמצא כי לתלמידים "אין הזדמנות לרכוש ידיעה של ממש על התפתחותן של ציוויליזציות" או על שיתופי פעולה, שכן תוכניות הלימודים מעדיפות היסטוריה פוליטית, ובתוכה "נושאים של היסטוריה לאומית ומתיחות בינלאומית".

מיכאל זיו, מבכירי משרד החינוך בשנות ה-50 ושותף לתכנון ולכתיבת ספרי הלימוד בהיסטוריה, כתב, כהיסטוריון, באחד ממאמריו: "אין הוראת ההיסטוריה יכולה להצטמצם בהיסטוריה פוליטית או בתולדות המלחמות". אבל אז לבש זיו את דמות המחנך הלאומי והגיע למסקנה כי "אין אפשרות להבין את ההיסטוריה במלואה בלי ללמוד על המלחמות ועל גילוייהן". הוא הסביר את המהפך בעמדתו בכך ש"הנוער צריך להבין שקיומנו הלאומי לא יובטח וכל אהבתנו לשלום לא תועיל לנו, אם לא תהיה מלווה גם בנכונות מוסרית וגופנית להשתמש בכוח כשיהיה צורך בכך".

כאן טמונה התשובה לכתבה של מירון רפופורט. הציבור בישראל למד שתולדות האנושות הן רצף של גילויי אלימות. המהפכה הציונית היא רק עוד מהפכה בשרשרת מהפכות ומרידות שמהן מורכבת ההיסטוריה, ומלחמות ישראל בעת החדשה הן רק עוד מלחמות בשרשרת המלחמות שמהן מורכבת ההיסטוריה. אין בזה שום דבר יוצא דופן, שכן אין אפשרות אחרת.

המצאת אחדות עם ישראל

את הדוגמה השנייה אני מביא מתוך כתביו של ד"ר מיכאל הנדל, שהיה היסטוריון, בעל תפקיד במטה משרד החינוך ויו"ר הוועדה הראשונה לפיתוח תוכנית הלימודים בהיסטוריה. בכמה מאמרים, שכונסו בספר "בשבילי ההיסטוריה", הוא הסביר את שיקול הדעת בפיתוח התוכנית בשנות ה-50.

הנדל היה מודע לכך שלימודי ההיסטוריה בכל המדינות נועדו לפתח "תודעה" בקרב הלומדים. אין באמת אפשרות לדבר על "לימוד היסטוריה רק למען דעת האמת", שכן הבחירה בפרקי לימוד אלה או אחרים בהכרח הופכת את המקצוע "למכשיר מובהק לאינדוקטרינציה של אידאות".

הנדל היה מודע גם לפער שבין תפקידו כהיסטוריון לתפקידו כמחנך. על כן כתב: "למרות אופקיה הצרים יותר של ההיסטוריה הלאומית, עלינו לטפח בדור הצעיר את הכרת הצורך בהעמקה יתרה דווקא בה". הנה לנו שוב כניעת ההיסטוריה בפני החינוך הלאומי.

היסטוריה לאומית אינה המצאה ישראלית, אלא שבכל המדינות "האומה" התפתחה "בגבולות מדינתה ברציפות הדורות". לעומת זאת בישראל, ההיסטוריה "מתפלגת לשתיים: תולדות הארץ לחוד ותולדות העם לחוד". לא רק זאת, בתולדות הארץ שלטו עמים ותרבויות רבות, ובתולדות העם התקיימו קהילות בתקופות שונות ובארצות שונות, אשר הושפעו מהווי החיים והתרבות בכל מקום ומקום.

קיצורו של דבר, ככל שפורסים את מפת ההיסטוריה הרחבה, אין לנו באמת עם אחד ואין לנו באמת ארץ אחת. על כן כתב הנדל שעלינו "לטכס עצה, להיכנס בעובי הקורה כדי למצוא דרכים לתיקון פני הדברים". בעוד מנהיגים דיברו גבוהה על חשיבות החינוך הלאומי, הרי צוות הפיתוח הראשון של תוכנית הלימודים בהיסטוריה היה צריך למצוא את הדרכים על מנת לרקום מטלאי ההיסטוריה המגוונת תמונה לאומית אחידה. זה היה נכון במיוחד בשנות ה-50, עת גלי הגירה של יהודים מכל העולם התקבצו בישראל.

תוכנית הלימודים בשנות המדינה הראשונות המציאה את אחדות העם באמצעות "תחבולות" של הוראת היסטוריה. הפגנת צעירים למען אחדות מול הכנסת, ב-23 במרץ 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

הנדל לא הסתיר את הדברים. הוא כתב במפורש כי תפקידו להצביע "מה ביד המורה להיסטוריה לעשות", ואף כינה זאת בשם "תחבולות דידקטיות". והנה התחבולה: אל מול האמת ההיסטורית של ריבוי תרבויות ומסורות, הרי בלימודי ההיסטוריה "יש לעמוד על האחדות". כך, בכל תקופה שעליה לומדים, על המורה "להעלות מרכז אחד לדרגת חשיבות יתירה". כלומר, במקום ללמד היסטוריה של כל הקהילות היהודיות לגיוונן הרב, תציג תוכנית הלימודים קהילה יהודית אחת, שמרכזיותה "תועצם".

הנדל היה היסטוריון מדופלם ומודע לקושי שבהצעה. על כן כתב: "גם אם לא תמיד נוכל להיות נאמנים עד תום לאמת הלוגית שבתזה זאת, לאמת הפסיכולוגית בוודאי לא נחטא". הפסיכולוגיה כאן היא הבניית הדעת של הלומדים. כלומר, העיוות ההיסטורי מוצדק בשם המטרה החינוכית.

"המומנט של אחדות ישראל יהיה הקו הדומיננטי בכל תהליך ההוראה", לא משום שהיתה אחדות, אלא משום שאנו מוציאים מתוך תוכנית הלימודים את ההבדלים, המחלוקות, הניתוק הגיאוגרפי; ואת ההידמות לסביבה התרבותית שבתוכה חיו הקהילות השונות.

בהקשר זה מוצע גם להדגיש "מקרי עזרה הדדית בשעת צרה" בין קהילות יהודיות. זאת אף שבהיסטוריה היו לא מעט "צללים" שבהם קהילות בארץ אחת דחו כניסת יהודים מגורשים מארץ אחרת, קהילות כפו הפרדה פנימית לפי עדה או עיר מוצא, או מקרי הלשנות לשלטון המקומי.

אם יוזכרו פרשיות מחלוקת בעם, הרי יש להציגן כחולשה אנושית מקומית לנוכח חיים "בסביבה זרה ועוינת מאוד". ובכל מקרה "המסקנות שאליהן יגיעו התלמידים" הן שמעל הכול "ידה של האחדות היא תמיד על העליונה, והיא המנצחת".

כך המציאה תוכנית הלימודים בשנות המדינה הראשונות את אחדות העם, באמצעות "תחבולות" של הוראת היסטוריה, ולטובת החינוך הלאומי. על בסיס זה הפך ערך האחדות לטאבו. אנו יודעים ששבירת האחדות עלולה לחשוף את התחבולה ולמוטט את הבניין הלאומי כולו. אפשר שזאת הסיבה, אם נחזור לשאלה של אורלי נוי, מדוע אין אופוזיציה בישראל, בטח לא בשעת מלחמה.

כללו של דבר, תכנון לימודים אינו מלאכה סטרילית, ואנשי המקצוע המעטים האמונים על פיתוח התוכניות הם בעלי השפעה הרת גורל על הדרך שבה אנחנו מבינים את מציאות חיינו. סיכם זאת יפה פרופ' אבנר בן עמוס, בספרו: "היסטוריה זהות וזיכרון: דימויי עבר בחינוך הישראלי":

מפתחי תוכניות הלימודים וכותבי ספרי הלימוד בהיסטוריה נשענים אומנם על כתביהם של היסטוריונים מקצועיים, המשתדלים להיות נאמנים לעבר, אולם הם מביאים בחשבון גם שיקולים פוליטיים עכשוויים […]

המעבר מספר ההיסטוריה לספר הלימוד כרוך בדרך כלל בתהליך של האחדה והשטחה, שנועד לאפשר לתלמיד לעכל כמויות גדולות של 'חומר', אך מביא לידי הצגת תמונה חד ממדית של העבר. החשיפה של מספר גדול של תלמידים לתמונת עבר כזו מביאה, בסופו של דבר, לידי יצירת זיכרון קולקטיבי המעוגן ברשמים שספגה האוכלוסייה הבוגרת בעת שהותה בבית הספר".