newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כיצד מסייע האיחוד האירופי לישראל לתחזק את הכיבוש

האיחוד מעדיף לשפוך כסף על פרויקטים אזרחיים בגדה במקום להתעמת פוליטית עם ישראל. כך מרוויחה ממשלת נתניהו פעמיים: גם כיבוש, וגם בחינם

מאת:

האיחוד האירופי הוא אחד הגופים הכי מושמצים בישראל כרגע. כבר לא מדובר בשוליים ההזויים של הימין: ההנחה הרווחת במיינסטרים הישראלי היא שהאיחוד מוטה נגד ישראל, שהוא מקדם סוגים שונים של סנקציות וחרם, ושהוא מנסה לבודד את ישראל ולדחוף אותה בכח לנסיגה מהשטחים.

האמת שונה לחלוטין. האיחוד אמנם תומך בפיתרון שתי המדינות, והנהגות המדינות החברות בו מחויבות לו ברמה הרבה יותר גבוהה מהממשל האמריקאי, אבל האיחוד הוא מהגורמים המרכזיים שמסייעים לממשלת ישראל לתחזק את הסטטוס קוו בגדה ובעזה.

המטרה של המדיניות הישראלית היא תחזוקת המצב הקיים בשטח – בו ישראל שולטת בצורה אפקטיבית למדי בגדה, ממשיכה אט אט להצמיח את ההתנחלויות, נהנית משקט בשל פעולת מנגנוני הביטחון הפלסטיני ומחופש פעולה של צה"ל – אבל בלי לשאת בעלות האמיתית של הכיבוש, שכן גורמים חיצוניים מממנים את הרשות הפלסטינית, מאמנים את השוטרים שלה, מונעים קריסה של מחנות הפליטים ומתחזקים את התשתיות האזרחיות.

שרת החוץ של האיחוד האירופאי פרדריקה מוגריני וראש הממשלה נתניהו, נובמבר 2014 (צילום: האיחוד האירופאי)

שרת החוץ של האיחוד האירופאי פרדריקה מוגריני וראש הממשלה נתניהו, נובמבר 2014 (צילום: האיחוד האירופאי)

האיחוד והמדינות החברות בו הם מהמממנים העיקריים של ההסדר הזה. למעשה, האיחוד בנה את הרשות פעמיים – פעם אחת אחרי אוסלו, ופעם שנייה אחרי שישראל חיסלה את התשתיות האזרחיות באינתיפאדה השנייה. מאז חלה נסיגה מתמדת במידת האחריות שישראל לוקחת על האוכלוסיה האזרחית שתחת שלטונה (למעט בשטח C, שבו מתקיים סיפוח זוחל). את הוואקום ממלאות סוכנויות סעד וסיוע – סוכנות הפיתוח של האו"ם, פרויקטים של האיחוד והחברות בו, ארגון הסיוע האמריקאי USAID, ועוד. ניתן אפילו לראות בהגנה המשפטית המסוימת שארגוני זכויות אדם מנסים להעניק לפלסטינים "תפיסה" של תפקיד שבעבר היה אמור, בתיאוריה לפחות, להתבצע על ידי השלטון. העלות הכספית היא לא העניין היחיד פה. מדובר בכלל היבטיה של האחריות הישראלית למיליוני הפלסטינים שתחת ריבונותה.

ישראל מוכנה לתת לכל הגופים האלו לפעול בחופשיות בתחומה, כל עוד הם מקיימים הפרדה בין הפעילות ההומניטרית או האזרחית לבין הממד הפוליטי של תפקודם. אם הם חורגים מהמנדט הזה, היא יוצאת נגדם בחריפות, מסמנת אישים בארגונים האלו כ"פרסונה נון-גרטה" ומערימה קשיים על פעילותם.

ממילא, הארגונים האלו מקיימים כל כך הרבה הגבלות על הפלסטינים שהם עובדים איתם (שהם לא חברים במפלגות פוליטיות מסוימות, לא נאשמים בעברות בטחוניות), כך שסביב אותם ארגונים נוצרת "סביבה סטרילית" שאינה מהווה איום על הכיבוש. המבנה המסורתי של החברה הפלסטינית בגדה (שהוביל את האינתיפאדה הראשונה, בעלת האופי העממי-קולקטיבי) הולך ומתחלף בחברה של ארגונים לא ממשלתיים. גם זהו תהליך שמשרת היטב את האינטרס של השלטון הצבאי, כמובן.

כך פועלים האיחוד והאו"ם כדי לתחזק את המצב הקיים ולמעשה לחתור תחת המטרה המוצהרת שלהם, שהיא הקמת מדינה פלסטינית. יש לא מעט אנשים בבריסל שמבינים את העובדה הזו. פעם אפילו שמעתי את כריסטיאן ברגר, מנהל מחלקת המזרח התיכון וצפון אפריקה במשרד החוץ האירופי (ואחת הדמויות המשמעותיות בעיצוב מדיניות החוץ של האיחוד מול ישראל והפלסטינים) מתלונן על התפקיד של אירופה כבנקאי של הסטטוס קוו. אבל מנגנון הקונצנזוס האירופאי, לצד חוסר רצון עמוק ויסודי לעימות פוליטי מול ישראל (ולעתים גם מול ארצות הברית) מתחזקים את הגישה הזו.

הדיאלוג הישראלי-אירופאי, שעליו מדווח הבוקר ברק רביד בהארץ – הוא דוגמה מובהקת לדינמיקה הזאת. לכאורה, השאיפה האירופאית המקורית מאחורי הדיאלוג היתה מובנת. בדומה לארצות הברית, אף אחד באירופה לא חושב שניתן להסכים על הקמת מדינה פלסטינית בקרוב, ומטרת המדיניות הנוכחית היא לתחזק את המצב הקיים ולמנוע את מחיקת הקו הירוק או העמקת ההתנחלות. כך נולד הרצון בדיאלוג בדרג פקידותי עם מדינת ישראל. אבל ממשלת ישראל, כמו שמספרת הידיעה בהארץ, מוכנה לדון רק בפרויקטים האזרחיים של האיחוד, ולא בעניינים המדיניים פוליטיים וביניהם הקמת התנחלויות או הפקעת שטחים לשימוש ישראלי.

הדיאלוג ישמש מעתה כתחליף ללחץ מדיני על ישראל מצד אחד, וכאתר למיקוח שמשרת היטב את המדיניות הישראלית. ישראל אמנם נהנית מהפרויקטים האזרחיים של האיחוד בגדה, אולם היא תשתמש בהגבלות עליהם כקלף מיקוח נגד צעדים מדיניים שמנוגדים לאינטרסים של הכיבוש. האיחוד רוצה להקים אתר פאנלים סולריים, או בית ספר? התנאי לאישור יהיה עמידה לצד ישראל בסוגיות שחשובות לה, כמו דוחות האו"ם או בית הדין הבינלאומי. כלומר, הזכות לממן את הכיבוש תמורת ההסכמה שלא לפעול באמת נגדו.

זה יכול להימשך כך עוד שנים רבות. כל דור חדש של פוליטיקאים אירופאים ישכנע את עצמו שההשקעה הכלכלית בשטחים היא חלק מפרויקט של "בניין מדינה" או "תמיכה בחברה האזרחית הפלסטינית", ולכן היא תחליף ראוי להשקעת האשראי הפוליטי שכרוכה בניסיון לסיים את הכיבוש. הניסיון של עשרים השנים האחרונות, המלמד שאין שום דרך לבצע "בניין מדינה" תחת כיבוש צבאי, נותר תמיד במעמד משני אל מול הצורכים הפוליטיים של ההנהגות בבריסל ובמדינות החברות באיחוד.

באופן אירוני, דווקא הפרנויה העמוקה של הימין הישראלי, ששואף לסלק את דריסת הרגל האירופאית מישראל ומהשטחים, הוא אחד הכוחות היחידים שמקשים על ההסדרים הנוכחיים. אם האירופאים יאבדו את הפרויקטים שלהם בשטח ויפסיקו לממן את הרשות, התלות שלהם ברצונה הטוב של ממשלת ישראל תקטן באופן משמעותי, והסיכוי לעימותים פוליטיים ומדיניים יגבר. אני חושד שנתניהו מבין את העובדה הזו, ולכן הוא נותן לשרי הימין חופש להתבטא כנגד אירופה, אבל בו בזמן מעמיק את שיתוף הפעולה והדיאלוג עם האיחוד.

זו אחת הסיבות שבגללן בניגוד לתחזיות שמושמעות מדי פעם בעיתונים, אני לא חושב שהעולם עומד לכפות עלינו את סיום הכיבוש בטווח הקרוב-בינוני (ועל הטווח הארוך אף אחד לא יודע כלום). נתניהו הצליח לנסח מחדש את היחסים עם המערב לפי צירים של שיתוף פעולה קר אבל אפקטיבי מבחינת ישראל. המחיר הפוליטי שאנחנו משלמים הוא בהחלט נסבל, בטח בהשוואה למחיר של סיום הכיבוש. ביבי נעזר בהתרחשויות האזוריות, שהגבירו את השאיפה ליציבות של כל השחקנים במערכת המקומית והבינלאומית; אפילו פתח וחמאס מתעסקים בעיקר בתחזוקת המצב הקיים.

האתגר האמיתי לישראל יגיע בסוף לדעתי מהשטח עצמו – אולי מחדירה של ארגוני הג'יהאד שתערער את היציבות בגדה, אולי מהתפוצצות במחנות הפליטים. אלו לא התפתחויות שצריך לייחל להן, אבל לשם הכל צועד. וכמובן, אירועים כאלו יבואו בדיוק מאותם המקומות שבהם לא נמצא את הארגונים הלא ממשלתיים והסוכנויות של מדינות המערב.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> צפו: מח"ט בנימין הרג נער למרות שלא נשקפה לו סכנת חיים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf