הפצצת מתקני ההתפלה והבארות הפכה את משבר המים בעזה לאקוטי

עזתים רבים נאלצים ללכת קילומטרים ולעמוד בתור במשך שעות כדי למלא מיכל בודד ממי באר. פלסטינים נושאים מיכלי מים בעיר עזה, 10 באפריל 2025 (צילום: רווידה עאמר)

ויסאם בדווי מבלה את ימיה בהמתנה והקשבה, בתקווה שאולי תשמע את צפירתה המיוחדת של משאית מים שנכנסת לשכונה שלה. המשאיות הללו, המאוישות על ידי מתנדבים מקומיים, הפכו לחבל ההצלה האחרון של האם לשמונה, בת ה-49, יחד עם אלפי פלסטינים בעיר עזה, על רקע משבר המים המחמיר והולך שנגרם כתוצאה מהמתקפה המתמשכת של ישראל ברצועה.

"את רוב צינורות המים הרסו דחפורים של הצבא הישראלי, והעירייה אינה יכולה לתקן אותם", אומרת בדווי, המתגוררת בשכונת תל אל-הווא בעזה, למגזין 972+. "אין באר בקרבת מקום, אז אני צריכה לשלוח את הילדים שלי לים להביא מים לשימוש יומיומי. אחר כך אני מחכה שהמשאית תגיע כדי שאוכל לערבב מים נקיים עם מי הים כדי להפחית ממליחותם ולהפוך אותם ראויים לשתייה".

>> "השכונה שלי היתה אחת מהיפות בעזה. כל מה שנותר זה הריסות"

בשל המחסור הקיצוני, מחיר המים בשווקי עזה מרקיע שחקים. "העלות של גלון מים נעה בין חמישה לשמונה שקלים. אנחנו צריכים בערך חמישה גלונים ביום לשתייה ולבישול, וקשה לי לעמוד בזה. חוץ מזה, אין אף אחד שמוכר מים באזור שלנו – אז אם לא מגיעות משאיות, אני צריכה ללכת מרחק רב כדי לקנות אותם".

באזורים שבהם אין משאיות כדי להביא מים, עזתים רבים נאלצים ללכת קילומטרים ולעמוד בתור במשך שעות כדי למלא מיכל בודד ממי באר. אבל גם אלה נמצאים במחסור הולך וגובר, לאחר שהופצצו או הפכו בלתי נגישים בגלל פקודות הפינוי הישראליות. ארגון יוניסף (קרן החירום הבינלאומית של האו"ם לילדים) הזהיר כי משבר המים ברצועה הגיע ל"רמות קריטיות", וציין כי רק לאחד מכל 10 אנשים יש כיום גישה למי שתייה נקיים.

המשבר הזה אינו תופעת לוואי של המתקפה של ישראל, אלא תוצאה מכוונת שלה. על פי נתוני משרד התקשורת הממשלתי של עזה, הצבא הישראלי הרס 719 בארות מים מאז 7 באוקטובר. ב-10 במרץ ניתקה ישראל את יתרת אספקת החשמל לעזה, מה שאילץ את מתקן ההתפלה הגדול ביותר ברצועה להפחית את פעילותו. כמה ימים לאחר מכן, המתקן השני בגודלו יצא מכלל שימוש עקב מחסור בדלק כתוצאה מהמצור המוחלט של ישראל על הרצועה.

לא תופעת לוואי של המתקפה הישראלית, אלא תוצאה מכוונת שלה. פלסטינים סוחבים מי שתייה בדיר אל-בלח, 19 באוקטובר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

מתקן גבאיין, גם הוא בעיר עזה, הופצץ בתחילת אפריל. ב-5 באפריל עצרה ישראל את אספקת המים לעזה מחברת מקורות הישראלית, שסיפקה כמעט 70% ממי השתייה של הרצועה.

אחמד אל-בוחאיסי, מוכר מים בן 22 מדיר אל-בלח במרכז עזה שהאספקה ​​שלו הגיעה ממתקן ההתפלה Aquamatch: "סגירת התחנה לא רק גדעה את הפרנסה שלי – היא גם מנעה מאזרחים רבים את הסיכוי לקבל מים נקיים לשתייה".

הוא מספר שאנשים כל הזמן פונים אליו כדי לבקש שיביא מים לבתיהם, וכל מה שהוא יכול לעשות זה להתנצל ולומר לו שלא נותרו מתקני התפלה פועלים. "אני עדיין מחפש באר מתפקדת שבה אני יכול לקנות מים ראויים לשתייה", אמר. "אבל המחירים עלו בצורה דרמטית, וקשה מאוד לקנות מים ואז למכור אותם לציבור".

"הם מחסלים כל חבל הצלה"

מתקן ההתפלה של גבאיין – מתקן פרטי שסיפק מים לחלקים מהעיר עזה וג'באליה – היה אחד ממקורות המים החיוניים של צפון עזה. ב-4 באפריל הצבא הישראלי הפציץ אותו בפעם השלישית במהלך המלחמה הנוכחית, והרג את אחד מבעליו, מג'ד גבאיין. הוא היה בתוך התחנה, וגופתו נקרעה לצד הצינורות והמיכלים.

"בכל פעם שהצבא הפציץ את המתקן, זה גרם להרס מסיבי", אומר אחמד גבאיין, אחיו הצעיר של מג'ד. "עם זאת, תמיד חזרנו ותיקנו את מה שיכולנו עם מה שנותר מהכסף והמשאבים שהיו לנו, רק כדי לספק מים לאנשים".

אבל ההפצצה האחרונה היתה שונה. "הפעם, הבאר עצמה היתה המטרה של טיל גדול מאוד, שהרס אותה לחלוטין. אמרו לנו שיהיה קשה לחפור באר חדשה כי הזיהום שנגרם כתוצאה מפגיעת הטילים הפך אותה לבלתי שמישה".

"על הכוונת של ישראל לא עמד רק מתקן לחלוקת מים; הם הרסו חלק מחיי משפחתי ומנעו גישה למים מאלפי אנשים", ממשיך גבאיין. "התחנה שירתה אזורים נרחבים של אל-תופאח, שוג'עייה, אל-דראג', שייח' רדואן וג'באליה. אנשים היו מגיעים מרחוק למלא מיכלי מים. הם מחסלים את כל מה שמשמש עבורנו כחבל הצלה".

הפצצת תחנת גבאיין היא חלק ממדיניות שיטתית שישראל נוקטת מאז תחילת המלחמה: פגיעה מכוונת בבארות מים ובתשתיות המחוברות אליהן, וניתוק אספקת המים שזרמה בעבר לעזה דרך צינורות ישראליים.

ואאל אבו עמשה, בן 51, אב לשבעה ואחד מהאנשים שקיבלו שירות מהתחנה, אומר שהפגיעה בה מהווה "מכה קשה" למאות משפחות שהסתמכו עליה כמקור מים ראשוני. "לאחר שהיא הופצצה, התחלנו לחפש מקור חלופי. מצאנו עוד תחנה, אבל היא רחוקה – כחצי שעה הליכה – והמים שלה אינם נקיים באמת. אבל אנחנו נאלצים לשתות ממנה.

"נהגנו לקנות מהתחנה מי שתייה במחיר זהה לזה שהיה לפני המלחמה, והרבה ימים הם אף חולקו בחינם", הוא ממשיך. "גם מים מלוחים חולקו ללא הגבלה, מה שעזר לנו לאחר שהצבא [הישראלי] הרס את צינורות המים שסיפקו מים מהעירייה. עכשיו איבדנו את כל סוגי המים.

"אנשים סובלים", המשיך אבו עמשה. "אני הולך למרחקים ארוכים ומחכה שעות רק כדי למלא גלון אחד של מים למשפחה שלי, וזה אפילו לא מספיק. בסופו של דבר, אנחנו מערבבים אותו עם מים מתחנה אחרת, שהמים שלה אינם מתאימים לשתייה, אך היא קרובה יותר מהראשונה. אין לנו פיתרון אחר".

קטסטרופה של בריאות הציבור

משבר המים אינו מוביל רק לצמא; הוא גם משפיע ישירות על בריאותם של הסובלים ממחלות. סמאר זערב, חולת סרטן בת 45 מח'אן יונס המתגוררת כיום באוהל באל-מוואסי, סיפרה למגזין 972+ כי המחסור במים מחמיר את כאביה היומיומיים. "הגוף השברירי שלי זקוק נואשות למי שתייה נקיים", היא אומרת.

"מאז שעקרתי לפני כמה ימים, הסבל שלי גדל", זערב מספרת. "משאיות מים לא מגיעות אלינו, והכמות הקטנה של מים שאנו מקבלים אינה מספיקה אפילו לצרכים היומיומיים הבסיסיים ביותר כמו כביסה וניקיון. ללא היגיינה, המחלה שלי מחמירה. אם לא אמות מהמחלה, זה יהיה ממחסור במים נקיים".

הכמות הקטנה של מים לא מספיקה אפילו לצרכים היומיומיים הבסיסיים ביותר. פלסטינים מצטיידים במי שתייה באזור ח'אן יונס, 8 בספטמבר 2024. (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

זוהד אל-עזיז, יועצו של סגן השר לשלטון המקומי של עזה, אמר למגזין 972+ כי לאחר שישראל ניתקה את החשמל לרצועה ואילצה את מרבית מתקני ההתפלה והטיפול במים להיסגר, האוכלוסייה כולה עומדת בפני "משבר הומניטרי קטסטרופלי".

לדברי אל-עזיז, הצבא הישראלי הפציץ ישירות את הגנרטורים ששימשו לגיבוי, מה שהקשה מאוד על שמירת המתקנים פתוחים. "85% ממקורות המים המתוקים בעזה נהרסו, מה שאילץ את התושבים להשתמש במים מזוהמים ובלתי ראויים לשתייה", הוא אומר. "כ-90% מתחנות ההתפלה הפרטיות והציבוריות, 296 בסך הכל, הפסיקו לפעול, אם עקב הפצצה ישירה, אם בגלל מחסור בדלק. חמישה מתקנים גדולים לטיהור שפכים גם הפסיקו לפעול, מה שהגדיל את הסיכונים לזיהום סביבתי ולהתפרצות מחלות".

עאסם א-נביה, דובר עיריית עזה, מתאר את המשבר בשפה חריפה דומה. "הכיבוש הישראלי הרס יותר מ-64 בארות מים בעיר עזה לבדה, יחד עם למעלה מ-110,000 מטרים ליניאריים של רשתות מים, מה שהוביל לירידה חמורה באספקת המים הזמינה. כיום פועלות רק 30 בארות, והן אינן יכולות לענות אפילו על חלק קטן מצרכי האוכלוסייה – במיוחד עם זרם העקורים ממחוזות הצפון.

"העירייה פועלת במרץ למצוא חלופות למרות משאבים מוגבלים ביותר, אבל הנזק הוא עצום ולא ניתן לפצות עליו תחת מצור והפצצות מתמשכים", אומר א-נביה. "אין דלק או חלקי חילוף – לא לגנרטורים ולא למשאבות באר. הבארות אינן יכולות לפעול 24 שעות ברציפות. כ-61% ממשקי הבית מסתמכים כיום על רכישת מי שתייה ממקורות פרטיים יקרים, וזה אינדיקטור מסוכן לקריסה של מערכת המים הציבורית".

א-נביה ציין כי משבר המים מתקיים במקביל להחמרה ברעב, למצור המתמשך, למזג האוויר המתחמם ולמצב הבריאותי והסביבתי המידרדר כתוצאה מהצטברות פסולת וזליגת ביוב. כל אלו מהווים איום ישיר על חיי התושבים, במיוחד ללא גישה למים לחיטוי, היגיינה או בישול.

אך על פי שאי אפשר להשיג נתונים מדויקים, א-נביה מעריך שאספקת המים היומית הממוצעת ירדה ל-3-5 ליטרים לאדם ליום – כמות נמוכה משמעותית מ-15 הליטר הנחשבים למינימום ההכרחי לשתייה, בישול והיגיינה כדי להגן על בריאות הציבור בשעת חירום.

"ידוע כי מחסור במים גורם להתפשטות של מגיפות ומחלות עור ומעיים", הוסיף. "אם מניעת האספקה של דלק ומקורות אנרגיה הדרושים להפעלת מתקנים חיוניים תימשך, עלולה להתרחש השבתה מסיבית של פעילות תשתיות המים והביוב, מה שיחמיר אף יותר את האסון ההומניטרי והבריאותי בעיר".

מגזין 972+ פנה לצבא בבקשת תגובה וזו טרם התקבלה. אם תתקבל, היא תתפרסם כאן.

איבתיסאם מהדי היא עיתונאית מעזה, שמתמחה בדיווח על סוגיות חברתיות, במיוחד שקשורות לנשים וילדים, ועובדת עם ארגונים פמיניסטיים בעזה. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: אורלי נוי