ישראל משנה את הגיאוגרפיה של עזה

יותר משבעה חודשים אחרי פרוץ המלחמה, התוכניות ארוכות הטווח של הצבא בעזה מתחילות להתבהר. מתמונות לוויין ומעדויות בשטח עולה שהצבא הורס בתים, משטח קרקע ומקים מבנים שיאפשרו לו לפעול בתוך רצועת עזה במשך שנים.

מתחילת המלחמה, הצבא הרס מבנים לאורך מזרח הרצועה. לפי דיווחים רבים, מדובר בתוכנית ל"אזור חיץ" (רצועת ביטחון) ברוחב קילומטר בין האזורים המיושבים בעזה ובישראל – שישתרע על כ-16% משטח הרצועה, ושתיאסר על פלסטינים כניסה אליו. אם הדבר יתממש, אלפים מתושבי עזה ייעקרו מביתם באופן קבוע, והמגזר החקלאי בעזה, שממילא מוגבל מאוד, ייפגע קשות.

אך אזור החיץ הזה אינו הדרך היחידה שבה הצבא הישראלי עלול לשנות באופן קבוע את הגיאוגרפיה של עזה. מאז אוקטובר, מחסום נצרים הנטוש – שהצבא הפעיל לפני ה"התנתקות" מעזה ב-2005 – הורחב לדרך באורך 6.5 ק"מ שחוצה את הרצועה. תצלומי לוויין מראים כיום את "פרוזדור נצרים", שמשתרע מהגבול המזרחי של עזה עם ישראל כל הדרך עד לים התיכון, כמו גם בנייה נרחבת של יחידות דיור, מגדלי תקשורת ותשתיות אחרות. באמצעות בניית מוצבים לאורך פרוזדור נצרים, הצבא יוכל לשלוט ולהגביל את התנועה ברחבי הרצועה, ולהמשיך בפעילות הקרקעית.

הרס נרחב כל כך של רכוש פרטי וכיבוש של שטח מחוץ לגבולות המוכרים של ישראל הוא הפרה בוטה של החוק הבינלאומי, וצפוי להשפיע מיד על חייהם של תושבי עזה. בנוסף לאובדן קרקעות ובתים, פלסטינים שנעקרו מביתם בגלל המלחמה ונאלצו לעבור לדרום הרצועה לא יוכלו כעת לחזור לצפונה.

תסנים אהל, סטודנטית בת 21 מהעיר עזה, נעקרה מביתה ונאלצה לעבור לרפיח בסוף מרץ. "אבא שלי סירב תחילה לעזוב את העיר ולעבור דרומה, ובמשך שישה חודשים עברנו מאזור אחד בעזה לאחר", סיפרה למגזין 972+. לדבריה, היא ואחותה החליטו בסופו של דבר לברוח לרפיח, בתקווה להישאר בחיים כדי שיוכלו להשלים את לימודיהן האקדמיים ולבקש לעצמן עתיד טוב יותר.

הן ניסו לעזוב ברגע אסטרטגי. "בפעם האחרונה שהיתה פשיטה על בית החולים אל-שיפאא בחודש הרמדאן, נפרדתי ממשפחתי, ואחותי סאמא ואני התחלנו ללכת דרומה. אמרתי למשפחתי שהצבא עסוק בהסתערות על בית החולים, אז לא ניתקל בטנקים בדרכנו החוצה. אבל טעינו".

תסנים נתקלה במהירות במה שתיארה כ"בסיס צבאי שלם" בנצרים, ובטנקים ישראליים שנסעו באזור. "ראיתי חיילים בבגדים אזרחיים מסתובבים ליד הים. היה ברור שהם גרים שם, ושהם בנו לעצמם בסיס". סאמא, אחותה בת ה-19, אמרה שהיו במקום "עשרות חיילים" ומצלמות זיהוי פנים, "כאילו שהאזור נכבש לגמרי".

תסנים וסאמא סיפרו שטנק עקב אחריהן עד שהגיעו לקבוצה של חיילים ישראלים. "החיילים נתנו לנו לעבור… אבל אז שחררו לעברינו כלבים, ולא הסתכלנו אחורה. ראינו את העיר עזה בפעם האחרונה כערימה של אפר ונפרדנו ממנה, בתקווה שנוכל לחזור אליה בקרוב".

"לא נוכל לחזור הביתה אם הצבא יממש את התוכנית שלו"

בזמן שהצבא מרחיב את אזור החיץ בין עזה לישראל, פלסטינים רואים את הבתים והכפרים שלהם נהרסים. ח'אלד תיימא היה תושב ח'וזאעה, עיירה ששכנה מזרחית לח'אן יונס, וכיום נמצאת בתוך אזור החיץ המורחב. אף שתיימא עדיין לא ראה את עבודות הבנייה, הוא אמר למגזין 972+: "הצבא פוצץ את רוב המבנים בח'וזאעה ושיטח שם גם הרבה מאוד קרקע", כשהוא משמיד אזורי מגורים שלמים. תיימה ניסה לחזור כמה פעמים לח'וזאעה, אבל בכל פעם "הטנקים ירו לכיוון שלנו ומנעו מאיתנו להגיע לאזור".

ההרס ניכר לכל אורך החלק המזרחי של הרצועה. רמי עובייד, תושב העיירה בית חאנון, שנמצאת בקצה הצפוני ביותר של הרצועה, אמר למגזין 972+ שהוא חושש "מהשפעות ההשטחה וההרס הנרחבים" באזורים ליד גדר הגבול, בעיקר על מי שאיבדו את ביתם ואדמתם כתוצאה מהרחבת אזור החיץ. "לא נוכל לחזור הביתה אם הצבא יממש את התוכנית שלו", קונן.

לפני 7 באוקטובר, ישראל כפתה במשך זמן רב אזור חיץ ברוחב 300 מטר בתוך שטח עזה, ופלסטינים שנכנסו לאזור נורו ונהרגו. רק מספר קטן של חקלאים קיבל אישור מהצבא להיכנס לשטח הזה והתיאום היה בלתי עקבי ומורכב.

זה היה גם השטח שבו התקיימו צעדות השיבה הגדולות ב-2018, שם התכנסו פלסטינים מדי יום שישי במשך יותר משנה כדי לקרוא לסיום המצור הישראלי על עזה ולמימוש זכות השיבה שלהם. המפגינים נתקלו באלימות קשה. במהלך 18 חודשים, צלפים ישראלים הרגו 243 פלסטינים ופצעו יותר מ-8,000 איש בירי, בהם אנשי רפואה ועיתונאים.

בישראל טוענים כיום שהרחבת אזור החיץ נחוצה כדי לאפשר לישראלים לחזור ליישובי עוטף עזה, שפונו אחרי התקפת חמאס ב-7 באוקטובר. אך לדברי האנליסטית הפוליטית העזתית ריהאם עוודה, זה נראה גם כמו צעד אסטרטגי, שנועד לחזק את מעמדה של ישראל בשיחות המו"מ הבאות.

"ביום שאחרי המלחמה, הקהילה הבינלאומית תרצה לחזור לדון בפתרון שתי המדינות, ואם הרשות הפלסטינית תשתלט על עזה, היא תצטרך לנהל מו"מ עם ישראל כדי לפנות את הצבא מאזור החיץ", מסבירה עוודה. "גורלם של האזורים האלה יהיה כמו של האזורים שעליהם השתלטה ישראל בגדה המערבית: הפלסטינים יצטרכו לנהל משא ומתן כדי לקבל אותם בחזרה".

עוודה מאמינה שאזור החיץ הישראלי עלול להתפרש לכל אורכה של רצועת עזה, כולל החלק המזרחי של רפיח, שאליו נכנס הצבא הישראלי בתחילת מאי. סמי זורוב, בן 32 משכונת אל-שעראא ברפיח, הוא אחד ממאות אלפי הפלסטינים שנעקרו מביתם כשהטנקים הישראליים נכנסו לעיר. אף שהצבא פיזר כרוזים שקראו לתושבי השכונה להתפנות, זורוב ומשפחתו נותרו בביתם, מכיוון ש"גורמים אמריקאים הצהירו שהפעולה מוגבלת רק למזרח העיר". לאחר שההפצצות הבלתי פוסקות במזרח רפיח לא אפשרו להם לישון בלילה, הם עברו לבית של קרוב משפחה במרכז העיר, אך טנקים ישראליים התחילו להתקרב לאזור.

"עכשיו עברנו למערב רפיח, לאזור אל-מוואסי", אמר זורוב למגזין 972+. "לא ציפינו שהצבא יפלוש קרקעית לרפיח, למרות האזהרות של מדינות ברחבי העולם".

בכל רחבי עזה, ההרס הנרחב של בתים ותפיסת הקרקעות על ידי הצבא מבשרים רעות לעתיד הרצועה. אשתו של עובייד, שנעקרה מביתה למחנה בדיר אל-בלח, סיפרה לו כי "נפרשו מגדלי שמירה ומצלמות לכל אורך החוף, ורחפנים ומטוסי סיור סורקים את האזור ומונעים מתושבים לחזור צפונה". לדברי עובייד, "ישראל מרחיבה ומקבעת את הארכיטקטורה הצבאית הזאת, כאילו שעזה כבר לגמרי בשליטתם".

רווידה כמאל עמאר היא עיתונאית עצמאית מח'אן יונס. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס