newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

יומני לורד בישראל-פלסטין, פרק שלישי: שני איים

בין חרדת האנטי-נורמליזציה ליאוש כללי מהמצב, פרויקט ההוקרה הדו-לאומי ודו-לשוני לזמרת הניו-זילנדית צועד קדימה, ולורד זוכה במעריץ לא צפוי על מונית שירות לילית

מאת:

IMG_3338

שבוע עבר, לא שמעתי מחנין והגעתי למסקנה שעלינו למצוא מתרגמת אחרת. בינתים ספגה השותפות היהודית ערבית בארצנו הבלתי קדושה חתיכת מהלומה. אלמונים הציתו את בית הספר הירושלמי "יד ביד", אחד מחופן זעיר כל כך של בתי ספר דו לשוניים בארץ. המציתים נחשפו כפעילי ארגון להב"ה, שלו הקדשתי את גירסתי לשיר Team. הם ערמו ספרי לימוד באמצע כיתה א', לשימוש כמדורה ראשונית.

טיילתי לדירתו הרמת גנית של ירון, להקליט שם עוד שירים משלי, אבל יוצא שעבדנו על שני תרגומים: האחד לשיר "Te Recuerdo Amanda" של האגדה הצ'ילאנית ויקטור חארה. השני – "It's a Hard Life", שיר קאנטרי של הזמרת האמריקאית ננסי גריפית'. שני העברותים התייחסו למציאות הרקובה של הבית. עובד המפעל בשירו של חארה הפך לאסיר פוליטי פלסטיני. גריפית' שרה על גדרות תיל בבלפאסט. המרתי אותן בבטון של חומת ההפרדה.

> יומני לורד: כל פרקי הסדרה

למחרת ראיתי את הבטון ההוא במו עיני, כשהדרכתי קבוצת תיירים בירושלים (זה עמל יומי). בתום הסיור תעיתי לי במערב העיר קסום החורף, מהרהר בסיורים שבוטלו בעקבות מלחמת הקיץ, בהצתת בית הספר ובבחירות הקרבות. כל הדברים הללו כרוכים אלה באלה. קיומו של ארגון להבה אינו תקלה מופלאה. מנהיגינו מוציאים את זמנם בהשררת פחד ובזריעת פירוד. שיח השנאה שלהם נושא פרי: מצית אש ומושך אש.

ירושלים היתה קרובה להתפוצצות בשבועות שחלפו. פלסטינים רצחו מתפללים חרדים בבית כנסת. הם ביקשו לנקום את דמו של נער שאותו הצית בנו של אחד המתפללים באותו בית הכנסת. רצח הנער אירע בתורו כנקמה על חטיפתם ורציחתם של שלושה נערים בגוש עציון, וכן הלאה עד אין קץ. שכונות שלמות נסגרו לתנועה על ידי המשטרה ומשמר הגבול. פיגועי דריסה בוצעו בתחנות הרכבת הקלה. מיכליות של משטרת ישראל התיזו מי בואש לתוך בתי ספר במזרח העיר, להפר שם את השיגרה ולחזק את חרדת הציבור, ובעיצומו של כל זה הוכרזו בחירות מפוקפקות, שאילצו את כולנו להפנות את מבטנו מהמתרחש ולהתמקד באגואים של פוליטיקאים.

מה יכול כבר פרוייקט לורד הדבילי שלי לשנות? לכל היותר, הוא יכול לספק אסקפיזם. חציתי את פסי הרכבת הקלה בדרכי ל-happy hour של פאב הסירה, וגיגלתי בנייד את מילות השיר "שני איים לניו זילנד" שחיברה דליה רביקוביץ' במהלך מלחמת לבנון הראשונה. הבית האחרון גרם לי להנהן:

כבר אין עוד טעם להסתיר,
אנחנו ניסיון שלא עלה יפה
תכנית שנשתבשה,
כרוכה ברצחנות רבה מדי,
מה לי מאלה ומה לי מאלה
צורחים עד לגרון ניחר
ומפצלים חודה של שיערה.
מכל מקום רצחנות רבה מדי.
לאפריקה לא אסע
ולא לאסיה
ולא אסע בכלל.
בניו זילנד
על נאות דשא ומים
אנשים טובי לב
יפרסו לי מלחמם.

מעולם לא ביקרתי בניו זילנד. תהיתי לאיזה שפל הגיעו שם אי פעם העניינים בין האירופאים והמאורים. האם הגיעו בכלל לשפל? הצצתי שוב בנייד. חנין כתבה. היא הציעה את האתגר לאחותה והאחות תתרגם חמישה שירים, בהם Royals ו-Team. עזבו קצר נגן, הולך להיות לנו אלבום.

הדבר האמיתי

הסירה, פאב ירושלמי נפלא עם קירות אבן עבים וחתול ג'ינג'י הוא מקום כה נחמד שהגעתי למונית השירות רק מאוחר מאוד. השעה היתה אחת בלילה ובפנים ישב רק עוד נוסע אחד, אברך שפאותיו יורדות עד כתפיו. לא נראה היה שנצא לפני שלוש ושאגיע הביתה לפני ארבע.

"נגן לנו משהו" נהג השירות הצביע לעבר נרתקה של גיטרת המסעות הקטנה שלי. הבאתי אותה איתי כדי להנעים זמירות בפני הקבוצה, ודי שכחתי שהיא עלי. ביררתי איזה ישר חביב עליו. הוא השיב: Yesterday.

"יסטרדיי", מלמל החסיד מתוך חצי תנומה, "זה של אלה, איך קוראים להם…"

עצרתי את נשמתי בציפיה,

"…הביטלס!"

IMG_3346

זה היה פשוט מוצלח מדי. שלפתי את הגיטרה וניגנתי לשניהם את יסטרדיי. הנהג הנהן לאות אישור ואז פסע החוצה לסיגריה. החסיד שאל האם אני מכיר מוזיקה חרדית. זימרתי לו את "והאר עינינו" של הרב קרליבך. זה היה קרוב מספיק. הוא שר איתי.

עכשיו הגיע הרגע לדבר האמיתי. מפאת איסור "קול באשה ערווה", זקוק גבר חרדי למתווך על מנת להפוך למעריץ של לורד. "תן לי לנגן לך משהו", הצעתי, "שיר מאת זמרת יוצאת מהכלל. אני תירגמתי אותו. הוא שיר על כך שהדברים הפשוטים בחיים עדיפים על אשליות חומרניות".

זה היה רגע נדיר והתרגשתי. התרגשתי מהזכות לנגן את גירסתי ל-Royals לאדון הזה באישון לילה, התרגשתי מהאופן בו הוא האזין והתרגשתי במיוחד מתגובתו. היא היתה תמציתית, מליצית, כמעט רבנית. הוא אמר: "יש בה עמקות".

המחלה המדבקת

שבתי תל אביבה, ולמחרת רכשתי לי מחברת רישומים וטוש והתחלתי לחבר את הסידרה הזאת, תחילה באנגלית, עבור האתר 972+, וכעבור כמה ימים – גם בעברית. תוך כדי כתיבה צ'וטטתי עם חברתי ענת וסיפרתי לה על הפרוייקט.

"אתה צריך לשיר עם החתיך מ-'משרוע לילה'", ענת הציעה.

אני מת על הלהקה הלבנונית משרוע לילה. לא הייתי יכול לדמיין כבוד גדול מזה, ולא סיכוי קטן מזה. "או, הנה לך בעיה", כתבתי, "אנטי-נורמאליזציה".

ענת אינה פעילה פוליטית ולא הכירה את המונח. ניסיתי לפרש אותו עבורה. תנועת האנטי-נורמליזאציה התנגדה במקור לכל פעילות שתיצור רושם שגוי של נורמאליות בין ישראלים ופלסטינים, כל מצגת שווא של שוויון. הפעילים טענו שמה שמתרחש כאן אינו סימטרי: אומה אחת כובשת אומה אחרת, דבר שעלול להשכח כשמירה עוואד ואחינועם ניני עומדות יחדיו על בימת האירוויזיון.

עם הזמן, התנועה הקצינה, וכיום פעיליה מתנגדים לכל פעילות משותפת שהיא בין בני העמים, בלי קשר למסר אותו היא נושאת. לעיתים, קמפיין האנטי-נורמאליזציה קורא אפילו שלא לשתף פעולה עם אלה שפעם שיתפו פעולה. "לפני שנתיים הם קראו להחרים את משרוע לילה", כתבתי לענת, "כי משרוע לילה חיממו בביירות את הרד האט צ'ילי פפרז, והצ'ילי פפרז הופיעו גם כאן באותו סיבוב הופעות".

"הבנתי", כתבה היא, "איזו הסתעפות, ישראל כמחלה מדבקת".

"כן, זה עצוב".

"אז עם מי תשיר?"

דבר אחד היה ברור לי. "לא אשיר עם אף אחד, וכן, זה בין היתר מתוך התחשבות בעניין האנטי-נורמאליזציה. הפרוייקט הזה עשוי בקלות להתפש כסוג של המתקת העניינים, והם לא מתוקים. מבחינתי המורכבות היא כל העניין, ומורכבויות כל הזמן צצות. זאת הסיבה שאני מתעד את זה, אבל אפשר גם לראות את זה אחרת. לכן כשנגיע לעמוד מאחורי המיקרופון, נעשה את זה בנפרד, בלי דואטים. שירים עבריים לחוד, שירים ערביים לחוד. זה לא עולך להיות מעודד, זה פשוט הולך להיות".

> פרק רביעי: גוגל טרנסלייט

דף הפרויקט של יומני לורד בפייסבוק (אנגלית)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf