יומני לורד בישראל-פלסטין, פרק ראשון: ג'חנון לצהריים

יש מסעדה נחמדה בתל אביב, שבה אני ובת הזוג שלי רותי אוכלים כמעט כל יום שישי. קוראים לה "נחמה", או בעצם – לא קוראים לה כלום. אף שלט לא מקשט את כניסתה, שאינה כניסה אלא פתח. המקום כולו הוא מטבח צנוע שפונה אל כרם התימנים דרך "קיר רביעי" חסר. נחמה היא הבעלים והטבחית היחידה ומכינה את מרק העדשים הטוב בעולם.

יש איש נחמד בתל אביב, קוראים לו ירון פישמן והוא מנגן טוב על הבנג'ו יוקללי. ירון חי סוג של חיים כפולים תל אביביים קלאסיים: עובד בהיי טק במהלך היום ובלילות מופיע עם "חבורת אטומיק", להקת אינדי-פולק מוצלחת, ומקליט שירים בביתו שברמת גן. הוא ואני התחלנו משתעשעים שם בשירים שלי לאחרונה, והגיע הזמן לשבת קצת ולדון מה עושים איתם. אין מקום טוב למפגש כזה מנחמה ביום שישי.

> יומני לורד: כל פרקי הסדרה

זה היה יום חמים בנובמבר של 2014. ירון הגיע עם רותי משלו: זוגתו לשעבר וחברתו הטובה בהווה. לא ידענו זאת כשהתיישבנו על כסאות הפלסטיק מחוץ לנחמה, אבל היינו בדרך להרפתקה. עמדנו לפרוץ גבולות אתניים, לשוניים ולאומיים באמצעות המוזיקה, או לפחות לנסות.

הסיפור הזה, סיפור על בחישה תרבותית, מתחיל דווקא בחברותא מאוד הומוגנית, ובלב ליבה של תל-אביב הכל-ישראלית. שני הבחורים ושתי הרותיות שאצל השולחן הם צברים אשכנזים. האוכל, כמובן, אשכנזי קצת פחות. נחמה הגישה לנו מלוואח מצויין, ג'חנון וחילבה. מסבאתה הזעירה מושכת אליה תל אביביים ממיני רקעים, מעיראקים ועד אתיופים, אבל אנחנו ארבעתנו בני אותו מאגר גנים, ושעה שדיברנו, דיברנו על המוזיקה שכולנו אוהבים: מוזיקה מערבית.

עשב חזירים ישן

"אתם יודעים מה זה פיגוויד?" שאל ירון.

לא ידענו.

"יש לי רעיון כזה," הסביר, "אני חושב להקליט אלבום קטן, 'קצר נגן' אחד מדי שנה, ולהקדיש אותו לאמן שאני אוהב, לתרגם שבעה או שמונה שירים של האמן הזה ולהקליט אותם בקטנה. כרגע אני עובד על מארק קנופלר, ויש לו שיר שנקרא 'פיגוויד ישן', כאילו – עשב חזירים ישן. זה על איש שהולך לאכול מרק מעולה, אבל אז הוא מבין שיש בו פיגוויד, שזה סוג של תיבול לא שרמנטי. אני פשוט תוהה איך לתרגם את המונח.

הוא חייך ופיזם:

Who put old pigweed
In the mulligan
Was it you?
Who put old pigweed
In the mulligan stew?

לא ידעתי מה זה פיגוויד. כן ידעתי שירון קרא את מחשבותי. הוא פשוט קם והעלה בדיוק את ההצעה שרציתי להציע, גם אם בואריאציה קלה. לקחתי שלוק טוב של בירה שחורה, משקה שמוסיף אומץ. הייתי זקוק לאומץ, כי נושא המחווה שתכננתי היה מעט פחות ממוסד ומובן מאליו ממארק קנופלר. "חשבתי לעשות בדיוק את אותו הדבר," אמרתי, "אבל עם לורד."

לורד, אפרט לטובת שניים או שלושה בני האדם עלי אדמות שאינם יודעים מי היא, נולדה באוקלנד, ניו זילנד. שמה האמיתי הוא אלה יליץ'-אוקונור, ולהיט האלקטרו-פופ המהודק שלה "רויאלז" קנה לה שני פרסי גראמיז ופרס "בריט" בשנת 2013, וכמו כן לא מעט אושר ותהילה אירוניים. אני אומר אירוניים, כי השיר מהלל את ההסתפקות במועט שבחיי מעמד הביניים ואת דחיית חיי העושר של עולם הפופ כפנטזיה.

גיליתי את אלבום הבכורה של לורד, "Pure Heroine", בזכות ידידה צעירה, והתמכרתי. זה היה מוזר. לא הערצתי כוכב פופ מאז שפיתחתי אובססיה על הביטלס בכיתה ו'. בשנים שחלפו מאז, הייתי לסנוב: האזנתי לשוברט, לאורנט קולמן, ללדבלי, בקיצור, לחומר ישן.

פתאום, בגיל 38, אלבום שהקליטה נערה בת 16 הרקיד את ימיי. התגלית הפתיעה אותי, וחשבתי שהפתעתי תשעשע את העולם, לכן "הלכתי עם זה": תירגמתי ארבעה שירים של לורד והעליתי ליוטיוב, התחפשתי ללורד בפורים, צבעתי את הקיום האינטרנטי שלי בהתייחסויות אליה. ביום ההולדת שלי הייתי עם רותי באירופה, והיא הפתיעה אותי עם שני כרטיסים לפסטיבל בפריז, שלורד היתה השם החם בו. תפשנו טרמפים לשם מהולנד ועצרו לנו המון נהגים. כשהמוזיקה קוראת לך – אתה עף.

כל זה היה חביב, כנראה, אבל עכשיו קיוויתי להשקיע זמן ומאמץ של ממש בגחמה הזאת, שלי ושל אחרים. הצגתי את חזוני בפני ירון והרותיות: נכין אלבום של ממש, עם עטיפה, עם תזמור טוב ועם מיקסים מגניבים. בלבי תהיתי: האם אני לא  עובר קצת את הגבול?

ירון לא נראה מודאג. "יאללה", הוא אמר, והניף מזלג עטור נתח של ג'חנון, לאות "לחיים".

הצבוע

לא הרחק מאחרי הצהריים הרגועים של נחמה, הארץ הזאת רחוקה כל כך מפשטות, ומה שנעלם מהעין כשיושבים לצד שולחן מלא במעדנים – מתגלה מיד כשעולים לרשת. הודות לתערובת איכפתית של חברי פייסבוק שאימצתי ושאימצו אותי לאורך השנים, והיות שרבים מהם אקטיביסטים, אני נחשף ללא מעט תוכן שמתקשר לגזענות, ובין היתר לתעמולה של ארגון "להב"ה".

ההשמצה המקובלת של להב"ה, לפיה הפלסטינים כולם גברים מזילי ריר האורבים לבתולות ישראל, מזכירה לי יותר מדי את האמצעים בהם השניאו את אבותי באירופה של שנות השלושים. כלומר – היא פוגעת בי אישית, ואני לא יכול פשוט להתבונן בדבר מגעיל כל כך בלי לעשות דבר. כמה ימים לאחר ארוחת הצהריים ההיא בכרם, קראתי דיווח נוסף על מעשים של פעילי הארגון, והרגעתי את עצמי על ידי תירגום שיר נוסף של לורד. בניגוד לתרגומים הקודמים, שהיו מילוליים, התרגום הזה התייחס ללהבה ישירות, וגם טען נגד ההפרדה ההולכת ומעמיקה בין שתי החברות החיות בארץ הזאת.

השיר הוא Team, שהיה הסינגל השלישי שלה. הוא המנוני במקור, והשתדלתי להפוך אותו למין המנון עבור מי שנאבקים בפעילי להב"ה ודומיהם.

"כולאים אותנו מראש כילדים
בחצרות מבוצרות אנחנו מופרדים
נקים ארמון מחורבות כל השקרים
ונדע: אנחנו חברים.

אין שום סיבה שאאמין השהכן הוא אשמדאי,
אז די"

שרתי את הכל מול מצלמתי והעליתי ליוטיוב, ואז נמלאתי תוגה.

האם אנחנו באמת חברים? האם נוכל להיות? עם דבר אחד אי אפשר להתווכח. אנחנו מופרדים היטב. גדלתי בשכונה יהודית במזרח ירושלים, התנחלות למעשה, שהוקמה אחרי 1967 על קרקע כבושה. מסביבי גרו אלפי פלסטינים, בהם תושבי מחנה פליטים, ובכל זאת לא פגשתי אף ערבי בן הארץ הזאת עד שיצאתי לנדוד באירופה בשנות העשרים לחיי.

הזמנים השתנו. היום אני עובד עם פלסטינים: מעניק סיורים דו נראטיביים לתיירים בארץ. הפכתי למאמין עצום ברעיון שהתחלקות בארץ הזאת, מתוך שמירה על שוויון זכויות, היא המפתח היחיד לעתידה. כל מה שאני עושה כיום הוא דו-לאומי, הכל – מלבד פרוייקט לורד. הנה, התחלתי ליצור דבר מה מיוחד, ובחברת מי? עוד חבר בשבט שלי, בשבט הכל כך מוגדר ומובחן שלי.

דיברנו על יצירת מחווה מקומית, ובספר שלי, המילה "מקומי" שינתה משמעות בשנים האחרונות. שום דבר לא יכול להיות מקומי אלמלא הוא מכיל. כל זה דרש מחשבה. שמתי את "Pure Heroine" ברקע, והתחלתי לחשוב.

> פרק שני: קזינו סן רמו

דף הפרויקט של יומני לורד בפייסבוק (אנגלית)