newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הטרור נטול הדם עליו לא תשמעו בחדשות

הרגילו אותנו שבלי מנת דם הגונה אין דיווח תקשורתי, אין "טרור". אבל טרור הוא גם לעג לתמונת גופתה של צעירה דתיה, הוא התקפות שגרתיות מצד מתנחלים על כפרים פלסטינים, והוא גם כיסא שעף לעבר ראשו של נער כיוון שדיבר בערבית

מאת:

בזמן שהדיווחים על ההרוגים ברחבי השטחים וירושלים וחברון מגיעים מכל כיוון, כמובן חוץ מהתקשורת הישראלית, אני אוספת לי סיפורים שלא מגיעים לכותרות באף מקום, כלומר מקומות בהם לא נשפך עדיין מספיק דם. אפקט הדאעשיזציה מגיע למרחב הישראלי, לפיו בלי התזת דם אין דיווח.

הנה לכם למשל הפצת תמונותיה של הצעירה הדיל השלמון על ידי פעילי הימין. גופה של צעירה דתיה בת 19 הופך למושא לעג וחזיריות אכזרית ברשת, וזוכה למאות לייקים ולהערות המגעילות כל בן אנוש. צעירה שהקפידה בחייה להסתיר את גופה בצנעה מופשטת לעיני הרבים ברשת. מישהו כותב "עם גוף שעיר כזה טוב שהיא נרצחה", "אני מציע למחבלות ללבוש תחתונים נורמאליים לפני פיגוע כי אנחנו מצלמים הכול".

ההערה שממש פגעה בי כאישה היתה הערתה של פעילת זכויות נשים שניסתה להפסיק את מבול הגברים שנוגס בגופתה של הדיל, "שימו לב שנערות יהודיות יכולות לקרוא את ההערות שלכם על גופה השעיר של הצעירה. תחשבו מה זה עושה לדימוי העצמי שלהן!"

ואני שואלת, אלו לא אותם גברים שאנסו נערה בחניון או ניצלו נשים ברשת? אלו לא אותם גברים יהודים חזקים ושוביניסטים, וכן, אלימים, שצילמו צעירה שיכורה בבר מקיימת יחסי מין לענייני רבים?

כשנערות יהודיות נחשפות לתמונה של גברים המסתכלים על גופה עירומה של אישה (ערבייה או יהודיה), לא רק הדימוי העצמי שלהן נפגע. הן מאבדות על הדרך את צלם אנושיותן, את כבודן כנשים ואת מצפונן. רק דמיינו שפלסטינים היו מפיצים את תמונת גופתה של נעמה הנקין עירומה עם ארבעה גברים ערבים מעליה; לאן זה היה מגיע?

> "הבעיה אינה אצל המפגינים הערבים, אלא בחברה הישראלית שרואה בהם אויב"

האדיל השלמון במחסום השוטר, חברון (נוער נגד התנחלויות)

גופה של צעירה דתיה בת 19 הופך למושא לעג וחזיריות אכזרית ברשת. הדיל השלמון במחסום השוטר, חברון (נוער נגד התנחלויות)

הבנאליות של הטרור

הסיפור השני הוא מכפר קטן ליד רמאללה, על אישה שמגדלת חמשה בנים ורוקמת רקמה פלסטינית למחייתה. היא מספרת שקבוצות של מתנחלים חמושים אורבות למכוניות פלסטיניות בין הכפרים. אי אפשר להתנגד להם, הם עם נשק ויורים כל הזמן, סתם לשם הפחדה. אתמול ירו על מכוניתו של גיסה שמחלק סחורה בין הכפרים, היכו אותו קשות, וברחו. אף אחד לא מדווח ולא מדבר על זה. הכפרים הפלסטינים חיים היום תחת אימה מתמדת שעדר מתנחלים חמוש יכנס לכפר, יבעיר, יחבל וישחט. אין משטרה פלסטינית ואין ישראלית, הצבא סוגר את רוב הכפרים, ואין מושיע. היא סיפרה שהילדים שלה ישנים כולם בחדר איתה ומפחדים לעזוב את הבית.

לפי ההגדרות שאני מכירה, זה טרור. אין לאימה הזאת הגדרה אחרת. בחלק מהכפרים התארגנו יוזמות מקומיות של תורנויות שמירה של הצעירים, קבוצות וואטס אפ ודיווחים מהשטח במטרה לשמור על הבית, בלי עימותים עם הצבא חסר הרסן ובלי התנגשות עם מתנחלים שיש להם הוראות פתיחה באש משל עצמם. היוזמות המקומיות הללו בכפרים נערכות בתיאום עם הרשות הפלסטינית, תיאום הנוגע גם לשאלה מי הריבון האמיתי בשטח. אני מניחה שזה רק עניין של ימים עד שנשמע על צעיר פלסטיני "מחבל" שניסה לדקור מתנחל ליד הגדר בכפר בלעין או כפר נעמה במערב רמאללה, ונורה למוות כמובן.

בכפר אחר, אישה אחרת מספרת על טרור מסוג אחר: כריתת עצי הזית בכפר. כולם חוששים ממסיק הזיתים העונה, והעימותים השנה צפויים להיות אכזריים מתמיד. הפלסטינים חוששים מהפסד גדול של מקור פרנסה חיוני. אף אחד לא מדבר על פרנסה, חשבתי לעצמי, על אלפי עובדים פלסטינים שיוצאים בשתיים בלילה כדי לחפש פרנסה בכל מקום, מושפלים, עייפים, ונושאים על כתפיהם עול גדול של הכיבוש ומשא כבד יותר של אחריות להביא לחם הביתה, לחם נטול כבוד אבל משביע.

מה יקרה לכל המשפחות העניות שמתפרנסות מהאדמה ומעבודת כפיים במלחמה המבעבעת בסיר של ממשלת הימין? מי ישלם את המחיר של האויבות והכיבוש הפעם?

גרביים ושוקולד

ומשם לזווית נוספת של המציאות היום, מירושלים. הרשת בוערת מהתמונות והמראות בצד הישראלי ובצד הפלסטיני, עימותים בכל מקום והנהגה אין בשום מקום. ממשלת הימין צמאה לדם, וממשלת עבאס גוססת ומבקשת הגנה בינלאומית על המקום הקדוש ביותר ועל חיי האדם העלוב ביותר, האדם הפלסטיני.

אחרי כמה עשרות הרוגים הם יתחילו לחזר אחד אחרי השני, מאוחר מדי כמובן. הקולות הישראליים שאני שומעת וקוראת ברשת מעוררים בי תחושה של דה ז'ה וו מהקיץ שעבר: "תנו לנו לנצח", "עם ישראל ינצח את האויבים", "תנו לצה"ל לכסח להם את הצורה".

אתם זוכרים את מבצע איסוף הגרביים לחיילים בצוק איתן? אז עכשיו קיבלתי הזמנה לתרום לשוטרים ששומרים על ירושלים. הסתבר שחסר לגיבורי העל האלה שוקולד פרה, וכן גרביים. מי שמארגן את קמפיין האיסוף מתכנן חורף לוהט בירושלים ולכן צריך לעטוף את השוטרים באהבה וחום וגם גרביים! כמובן שנשים צדיקות שוב נכנסות לתפקיד המסורתי של מגן החמלה והסעד במלחמה .

מה אני אגיד על זה? המילה 'פאתטי' נראית לי הכי מתאימה לתיאור המצב. למה העם היהודי צריך מלחמה כדי להרגיש אחווה? למה צריך אויב "גוי" כדי להרגיש "אנחנו נרדפים יחד"?

צריך לגייס צבא שלם של מיטב הפסיכולוגים לקמפיין "תנו לשפיות לנצח". מתי תתעוררו ותבחרו לכם הנהגה שלא מזינה אתכם בנרדפות, הפחדה וקורבנות בשם התורה ובשם אלוהים שגם לו, עושה רושם, כבר נמאס? מתי תתפנו לחיים עצמם ותפסיקו להודות על כך שאתם בחיים?

> 15 שנים אחרי: 51 אזרחים ערבים נהרגו בידי המשטרה מאז אוקטובר2000

עימותים בין פלסטינים לבין מתנחלים וחיילים לאחר שמתנחלים הציתו שטחים חקלאיים בכפר בורין ליד שכם, 5.10.2015 (צילום: אחמד אל-באז/אקטיבסטילס)

עימותים בין פלסטינים לבין מתנחלים וחיילים לאחר שמתנחלים הציתו שטחים חקלאיים בכפר בורין ליד שכם, 5.10.2015 (צילום: אחמד אל-באז/אקטיבסטילס)

תביני, אני ערבי

לסיום אני מבקשת לשתף במשהו אישי וקשה. הבן שלי וכמה מחבריו אכלו השבוע להנאתם במסעדה במרכז הארץ, חגגו יחד את חג הקורבן והמשכורת. ארבעה בחורים צעירים בני 18-22, דיברו ערבית מסביב לשולחן. גם הטבחים והמלצר ערבים כמובן. למסעדה נכנסו חמישה עשר גברים יהודים בוגרים וגדולי מימדים, הבחינו ב"ערביות" שלהם והחלו מתגרים בבני ובחבריו. אחרי שזכו להתעלמות, הם פשוט עברו להכות. כל אחד מהצעירים חטף מכות קשות, והבן שלי הבין בפעם הראשונה בחייו איך כיסא שעף לכיוונו עלול לנחות לו על הראש.

מוכים ומושפלים ברחו משם למוקד רפואי. תודה לאל שזה הסתיים בכמה תפרים במצח ובפצעים קטנים פה ושם. אחרי שבלענו את הבשורה המרה והכבוד שנרמס, ניסיתי לשכנע את הבן שלי להגיש תלונה. "הרי הכול מצולם ויש עדים", אמרתי לו. הוא ענה לי "אימא, מתי תביני כבר איפה את חיה? מי יתפוס אותם ויעמיד אותם לדין? הצלקת במצח היא כלום לעומת הצלקת במוח. אני ערבי, תביני!"

> כך מנצל נתניהו את האלימות בי-ם כדי להצדיק ירי במפגינים נגד פינויים בנגב

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf