newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

טראמפ ונתניהו הם בעלי ברית במאבק אבוד

כדי להיאבק בממשלות טראמפ ונתניהו, על כולנו להבין שמדובר בראש ובראשונה בהנהגות פרנואידיות, שרויות בפחד ואולי אפילו מיואשות

מאת:

מי שמביט על מצב העניינים היה יכול להניח כי הממשל החדש בארה״ב, כמו זה הוותיק יותר בישראל, אמורים להתרווח בנחת וליהנות משיאי הכוח שהצליחו להשיג. שניהם הולכים ומהדקים את אחיזתם בזרועות השופטות, המחוקקות והמבצעות במדינותיהם אל מול אופוזיציה חלשה, ושניהם עושים זאת על רקע התחזיות התכופות המנבאות את קיצם הפוליטי, מבלי שייאלצו לעשות פשרות מרחיקות לכת מול מבקריהם.

במובן מסויים, זה בדיוק מה שהם עושים – מיישמים סדר יום קסנופובי ולא מתנצל, הן במדיניות החוץ והן במדיניות הפנים שלהם. אבל אם מאזינים בקשב רב יותר לטונים המלווים את התנהלותם, מתקבל רושם אחר: הן הממשל האמריקני והן זה הישראלי מצטיירים כרגישים ובעלי עור דק, מזדעקים מול כל אתגר, מגיבים בהגזמה לביקורת הקטנה ביותר.

במידה מסויימת הדבר משקף את אופיים של המנהיגים עצמם. הדבר נכון יותר ביחס לטראמפ, נשיא יוצא דופן לכל הדעות, מאשר ביחס לנתניהו, שהוא פוליטיקאי מהסוג הקונבנציונלי יותר. ובכל זאת, מנהיגים משקפים את המבנים הפוליטיים שמעלים אותם לשלטון, והם נסמכים על שיתוף הפעולה ועל ההסכמה של שחקנים רבים אחרים.

>המסר הרדיקלי של דונלד טראמפ לישראלים

ממשל בפאניקה. טראמפ, פול ריאן וסגן הנשיא פנס בפגישה בבית הנבחרים (צילום: משרד דוברות בית הנבחרים)

ממשל בפאניקה. טראמפ, פול ריאן וסגן הנשיא פנס בפגישה בבית הנבחרים (צילום: משרד דוברות בית הנבחרים)

אז מי מרוויח מכך?

דוגמה טובה לכך היתה ניסיונו של ראש עירית ירושלים, ניר ברקת, לסגור את גלרית ברבור, מוסד ציבורי המהווה בית לשוליים הפוליטיים בעיר, או השימוש הצבוע שעשה מנהיג הרוב בסנאט בתקנות מפוקפקות כדי להשתיק את הביקורת של הסנאטורית אליזבט וורן נגד אחד המינויים של טראמפ. ככל שאנחנו יודעים, אף לא אחד משני האירועים הללו היה קשור ישירות לנשיא האמריקני או לראש הממשלה נתניהו. אבל מה שכן יש להם במשותף הוא אפקט הבומרנג השלילי, מנקודת מבט אינסטרומנטלית גרידא.

בניסיונות המגושמים והשקופים שלהן להשתיק את האופוזיציה, שתי מפלגות השלטון בישראל ובארה״ב מעניקות לאופוזיציה ניראות ובמה נרחבת בהרבה ממה שהיה מתאפשר להם אחרת – ועוד בצורה רשלנית כל כך. הדבר הזה ניכר היטב בצו שהנפיק טראמפ, האוסר על כניסתם של אזרחים משבע מדינות מוסלמיות לארצות הברית, והחוק הישראלי החדש המכשיר גזל קרקעות פרטיות של פלסטינים בגדה המערבית, המכונה ״חוק ההסדרה״.

שני המהלכים האלה כאילו תוכננו בצורה לקויה ביותר: היה ניתן בקלות לצפות שיעוררו ביקורת בינלאומית חריפה ולא יעמדו במבחן המשפטי, למרות שלשניהם יש חלופות אפקטיביות יותר.

יש הרואים בצעדים הללו מסכה המכסה על איזה גאונות מרושעת, ניסיון להתגרות במתנגדים באופן מכוון ולייצר עימותים פומביים בפרופיל גבוה כדי להפיק מהם רווח פוליטי. אני מטיל בכך ספק רב. מספיק להסתכל על התהליכים שהובילו לצו הנשיאותי של טראמפ ולחוק ההסדרה.

המחלוקות הכאוטיות בתוך הקואליציות השולטות שהולידו את המהלכים הללו לא בדיוק מעידות על איזה תכנון-על גאוני או על נכלוליות חוצת יבשות.

למעשה, ההיפך הוא הנכון: שתי הממשלות, הישראלית והאמריקנית, משדרות בעיקר פרנויה, פחד, אולי אפילו יאוש. הדבר משתקף לא רק במעשים שלהן, אלא בסגנון הפעולה והמלל: אגרסיביות פרועה, שקרים תפורים ביד מרושלת, ונימה מרוגזת המאפיינת כמעט כל הצהרה פומבית שלהן. ההיפך הגמור מהאופטימיות, הביטחון וקור הרוח שהיינו מצפים ממפלגות פוליטיות המחזיקות בידן כוח רב כל כך.

ההבדלים בין שני המקרים רק מעצימים את התעלומה. נתניהו נמצא כעת תחת איום אמיתי, לאור כמה חקירות בחשד לשחיתות המתנהלות נגדו. אבל כמה מההתבטאויות החריפות ביותר הגיעו מצד שחקנים אחרים בזירה, לעתים בתגובה להתנגדות מצד נתניהו עצמו (למשל במקרה חוק ההסדרה). טראמפ, לעומת זאת, משקף בבירור את הנקודה הארכימדית של הכאוס וחוסר היכולת של הממשל בראשו הוא עומד.

עם זאת, בהתחשב בכך שמדובר בנשיא שאך זה נבחר ואשר מחזיק ברוב גם בקונגרס ובקרוב גם ברשות השופטת, קשה להבין או לתרץ את רמות הפאניקה והבלבול המאפיינים לא אחת את התבטאויותיו.

התקשורת העוינת

המפתח המרכזי לפיענוח התעלומה הזו הוא האובססיה של נתניהו ושל טראמפ לתקוף, לשלוט ולתמרן את התקשורת. אפילו בתוך המחנות שלהם, השניים הללו מהווים סמן קיצוני של גסות רוח משתלחת כלפי התקשורת, דבר הקשור ללא ספק גם במבנה האישיותי שלהם. אבל הם משקפים גם הלך רוח נרחב יותר בקרב הימין, אשר הזין את הקמתם של גופי תקשורת מגוייסים כמו ישראל היום וחדשות פוקס בארה״ב.

עיתונאים מהווים בעיה של ממש עבור הימין הקיצוני בישראל ובארה״ב, מפני שלמרות כל חסרונותיהם, מפעם לפעם הם בכל זאת מספקים מידע של ממש ומדווחים על אירועים שקרו. במילים אחרות – הם משקפים מציאות – גם אם בצורה חלקית ובלתי מספקת.

המציאות היא האויב הגדול ביותר של הימין הקיצוני הנמצא כיום בשלטון. בעולם האמיתי, פלסטינים, מקסיקנים, מוסלמים וקבוצות אחרות השנואות על הימין ממשיכות להתקיים, למרות צווי איסור הכניסה ולמרות גזל אדמתם. בעולם האמיתי, יחסים בינלאומיים הם חיוניים לשגשוג שתי המדינות ואי אפשר לבטל אותם במחי יד. את ״העובדות האלטרנטיביות״; אפשר לתמרן בקלות. את העובדות האמיתיות פחות. הימין הקיצוני לא מייצר ״עובדות בשטח״, אלא ניגף מפניהן, פיסה אחר פיסה.

נתניהו, טראמפ ובני בריתם מנהלים מלחמה אבודה. עמוק בפנים, גם הם יודעים זאת. אילו האמינו אחרת, מצב רוחם היה שמשי ומלא ביטחון עצמי, לא קודר ורדוף.

זה בהחלט לא אומר שצריך להיות שאננים; למעשה, חלק מהסיבה שבגללה סדר היום הימני הקיצוני יובס הוא בדיוק בגלל העדר שאננות בקרב הציבור. עד שנעצור אותם, נתניהו וטראמפ יכולים להסב נזק אדיר, בחלקו בלתי הפיך. עם זאת, נקודת ההתחלה של המאבק נגדם צריכה להיות התובנה כי אנחנו לא נלחמים נגד שלטון שכוחו בטוח ומבוצר, אלא נגד פלג נואש ורדוף פחדים.

הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+.

>לא פה, לא שם: לאן נעלמה העיר הערבית?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf