newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

טיפה בים של אלימות: המתנדבים הישראלים בעונת המסיק בגדה

אלימות המתנחלים הגואה באופן מיוחד בכל עונת מסיק מביאה מדי שנה לגדה מאות מתנדבים המגיעים לסייע לחקלאים הפלסטינים. "כדור שני לשואה אני שואלת: איך הפכנו להיות כאלה? איך זה יכול להיות?"

מאת:
יעקב מנור (מימין) במסיק זיתים. התחיל מתלונות מקריות (צילום: ורדית ותוד)

עונה על צורך ממשי של הקהילות הפלסטיניות. יעקב מנור (מימין) במסיק זיתים. (צילום: ורדית ותוד)

בכל שנה בגדה, בעונת המסיק, מתועדים עשרות מקרי אלימות נגד חקלאים פלסטינים: עקירת עצי זית, תקיפת חקלאים, ומניעת גישה לאדמות. מזה עשרים שנה שפעילים ישראליים מגיעים, בהתנדבות, ללוות חקלאים פלסטינים בגדה, בחודשי אוקטובר ונובמבר, אל עצי הזית ולמסוק אותם יחד. לפי המארגנים, מדובר בכשש-מאות איש בשנה.

"אני עכשיו בגדה, במסיק זיתים", אמר הרב אריק אשרמן, מנכ"ל עמותת תורת צדק, "מוסק ביד אחת, מדבר איתך בטלפון ביד שנייה".

אשרמן היה אחד מיוזמי ימי ההתנדבות, לפני עשרים שנה, בכובע הקודם שלו כמנכ"ל הארגון רבנים לזכויות אדם. "זה התחיל מקשר אישי", שיחזר, "בשנת אלפיים, הכרתי אדם בשם נוואף צוף, מהכפר חארס. הוא התקשר אלי ואמר שבמשך שלושה ימים, מתנחלים מתפוח גונבים את הזיתים שלו. שמדי פעם עוברת ניידת משטרה ולא עושה כלום. אנחנו היינו שם למחרת. וכך התחיל לעבור מפה לאוזן, מכפר לכפר, שיש ישראלים שמוכנים להיות במסיק, ממש כמגנים אנושיים".

"אתם הולכים לפגוע בזקן בן שבעים"

יעקב מנור, שבקרוב יחגוג שמונים ושש, אבל עדיין פעיל מאד בשטח, היה חלק מאותה קבוצה – שיזמה את ליווי החקלאים הפלסטינים לפני עשרים שנה. "עברנו בין כפרים בשומרון", הוא נזכר, "ניסינו לברר מה המצב, והתגלתה לנו תמונה מבהילה: בכל כפר, יש לפעמים מאות, ולפעמים אלפי דונמים של זיתים שלא נמסקים, בגלל פחד מהמתנחלים".

הלחץ שהפעילו פעילים מהשטח הוביל למאבק משפטי שבסופו, ב-2006, בג"ץ דרש מהמדינה להפסיק למנוע מפלסטינים לגשת לאדמות שלהם בתקופת המסיק על-ידי הכרזת שטח צבאי סגור, כנהוג עד אז, וגם למנוע תקיפות של מתנחלים. "הבג"ץ זה הישג של השמאל, שאני גאה בו" אומר מנור, "מאז, לפחות, פלסטינים מוסקים את רוב הפרי".

חיילים מסתכלים על חקלאים פלסטינים מוסקים את עצי הזית בכפר סלאם, הגדה המערבית, 9 באוקטובר, 2014. אחמד אל-באז/אקטיבסטילס

לאורך שנות הכיבוש הצבאי, אלפי פלסטינים איבדו גישה לאדמות שלהם. הם לא יכולים לגשת למטעי הזיתים שלהם כי הם נמצאים בסמוך להתנחלויות, בסיסים צבאיים, או מעבר לגדר ההפרדה. מאז הבג"ץ, הם מקבלים היתר זמני מהצבא בעונת המסיק, לכמה ימים, להיכנס פנימה.

ושם הם נתקלים בישראלים אלימים, שרוצים להשתלט על השטח. זה מחמיר מדי שנה. עונת המסיק רק החלה, וכבר בארגון "יש דין" דיווחו על שבעה עשר מקרי אלימות עד שבת. שלשום למשל, בבורין, רעולי פנים תועדו כשהם שורפים שדות ורוגמים פלסטינים באבנים. חייל עמד יחד איתם, ולא עשה דבר. מתנדבים ישראלים חוו את האלימות הזו בעצמם.

"לפני תשע שנים, במסיק בכפר בורין, חטפתי מכות רציניות", נזכר יואב סילברט, בן שבעים ותשע, שעונה לטלפון בזמן שהוא במסיק זיתים בשומרון. כבר עשרים שנה שהוא מגיע.

"רעולי פנים ירדו מכיוון ההתנחלות יצהר. נעמדתי מולם ואמרתי: אתם הולכים עכשיו לפגוע בזקן בן שבעים. והם באו מאחורי, עם אלות. הכו אותי קשה. שוב ושוב. כתבו על זה בתקשורת בזמנו. זרקו עלי סלעים. ירד לי דם מהפנים ונשברו המשקפיים". כעבור שבוע, יואב חזר להתנדב. כדי להראות לפלסטינים שהוא רציני.

"זה היה די מפחיד, אני לא גיבור גדול", אמר, "אבל היה חשוב להגיע לאותו כפר, שיראו, הפלסטינים, הפלאחים, שאנחנו לא משתפנים. שלא באנו ככה, בשביל הקטע".

כאשר שאלתי אותו מדוע הוא מגיע בעקביות כזו, אמר: "אני גדלתי למשפחה ציונית. אמי עלתה ב-39' מארצות הברית, להקים קיבוץ. היא הייתה ממקימי כפר בלום. וגדלתי להיות ציוני, זאת אומרת, חשבתי שמגיע לאומה, שנושלה מאדמתה לפני אלפי שנים, ולא זכתה למנוח בשום מקום – מגיע לה פיסת קרקע לנוח בה. על זה חונכתי. והגעתי לכאן, ופתאום גיליתי שבעצם, מאז שישים ושבע, מנגזלים הפכנו לגזלנים".

כשאני שואל על הנכבה, והגזל של הקיבוצים והפקעת אדמות בשטחי 48', הוא אומר: "אין לי הנחות מגזריות, בוא נאמר ככה. אסור לגזול. פשוט מאד. גם אדמת קיבוץ ברעם, שהוקמה על אדמות הכפר בירעים – זה חטא".

לא אביר על סוס לבן. הרב אריק אשרמן במהלך מסיק (צילום: אריק אשרמן)

למרק את המצפון

רותי בידץ, חברה בוועד המנהל של רבנים לזכויות אדם, המארגן זו השנה ה-19 מסיק זיתים עם החקלאים הפלסטינים, מספרת שעבורה החוויות הקשות היו מול חיילים, "שיכולים להיות תלמידים שלי". זו חוויה עליה סיפרו כמה מתנדבים: הקושי הרגשי הזה "לעבור צד", לקבל יחס אלים מישראלים אחרים, אליו הם לא רגילים.

"אני זוכרת בבורין, בנטיעות זיתים, כוח של מג"ב חיכה לנו בכניסה לכפר", סיפרה. "חיילים דחפו אותנו בכוח, שנעזוב. זרקו רימוני הלם על חבורה של שמאלנים מבוגרים. הייתי ממש בשוק. הבן שלי בצבא. ומעלינו, בגבעה, עמדו רעולי פנים מהמאחז".

עבורה, הסיבה להתנדב היא, בין היתר, ניסיון להציל את שמה הטוב של היהדות. מתנדבים רבים הזכירו מניעים דומים. "החלק של ההומניזם ביהדות, זרם שתמיד היה קיים, גוסס", היא אומרת, "בשם היהדות נעשים המעשים האלו, הכי לאומניים.

"רוב האנשים שמגיעים, לדעתי, בעיקר מרגישים בושה. ממה שאנחנו עושים. זה מה שמניע אותם. באים גם חיילים, שהיו בשטחים, ורוצים לאזן את מה שעשו, למרק את המצפון".

"היה קשה להישאר אדישה לגזל", מסכימה מגלי ברוש, מטפלת, שמגיעה מזה שנים רבות למסיקי הזיתים. עבורה, ליווי החקלאים נובע מהצורך לא להיות פסיבית. לפעול. "להיות פה זה לא כמו לשבת בבית, ולנתח את האירועים מרחוק. פה אני נהיית חלק מבחינה רגשית".

"אני דור שני לניצולי שואה", היא מוסיפה כשאני שואל מדוע הגיעה, "ניצולי שואה מרגישים אשמים שנשארו בחיים, שכולם מתו. האשמה הזו עוברת לדור השני. והיא עברה אלי. אמא שלי כל-כך סבלה שהיה לה קשה לקום בבוקר, ואני נשאתי את הכאב שלה כילדה".

"לכן, כדור שני, דווקא מתוך המקום הזה, אני מתנגדת לדיכוי שקורה פה. אני שואלת: איך הפכנו להיות כאלה? איך זה יכול להיות?"

גם דליה מספרת שהגיעה מתוך רצון לפעול מול תחושת חוסר אונים. "אנחנו במציאות הזויה, שכבשנו עם אחר", היא אומרת, "אנחנו מצרים את רגליו, סוגרים אותו בתוך גטאות. אני לא יכולה לשנות את המצב הפוליטי, אז עבורי – ההתנדבות הייתה פשוט דרך לעשות משהו".

"עשר שנים הלכתי למסיק", היא אומרת, "אבל הפסקתי כי כבר עברתי את גיל שבעים, ואין לי כח לברוח יותר, כשתוקפים אותנו. קיללו אותי שם בלי סוף. חטפתי אבנים. ומצד שני, פלסטינים סובלים מזה כל הזמן, עד היום. אני מקווה שיש דור המשך, של צעירים עם מצפון".

היהדות ההומניסטית גוססת. רותי בידיץ במהלך מסיק בסמוך לעווארתה (צילום: דימה שפירא)

הרבה מהמתנדבים מרגישים שהמעשה שלהם הוא טיפה בים של אלימות. "יש תחושה שאתה משפיע באופן רגעי ומקומי. בוחר משפחה אחת, מתוך אלפים – לעזור לה", אומרת בידץ, "ומצד שני, מה נעשה? אנחנו רוצים לעזור לאנשים אמיתיים, ספציפיים".

אשרמן מספר ששיתוף הפעולה בין ישראלים לפלסטינים, בבסיס המיזם, אינו חף מאתגרים. "אני מאמין בשותפות הזו", אמר, "אבל משתדל לא להגיע למסיק כאילו אנחנו האנשים הטובים, האביר על הסוס הלבן, שבאו לעזור לילדים המסכנים. כי מעשה כזה יגנוב מהחקלאים את העוז במקום להעצים אותם. וזה מאד לא פשוט. אני לא מתיימר להגיד שאנחנו תמיד מצליחים. אבל אנחנו מאד משתדלים, לבוא כשותפים".

ויש גם את פערי הכוחות, שמובְנים בתוך המשטר, לדבריו של אשרמן. "אני הולך הביתה בסוף היום, והם נשארים. אני לא נושא בתוצאות כמו הפלסטינים שחיים פה".

גם עבור מנור, שפעיל בגדה מאז האינתיפאדה הראשונה, שותפות שכזו אינה מובנת מאליו. בטח אחרי שלאורך הזמן, ועם העמקת האפרטהייד והדיכוי, יוזמות משותפות של ישראלים ופלסטינים דעכו. "פעם היינו יושבים בפגישות, קבוצות דיאלוג", נזכר, "היום פלסטינים בערים לא רוצים פעילות כזו, של דו-קיום".

"הסיבה, לדעתי, זה כי אחרי אוסלו, פלסטינים הגיעו למסקנה, בצדק רב, שאנחנו לא סיפקנו את הסחורה. הכיבוש נמשך. והרצון להיפגש פחת. הם אמרו: מה יש לעשות דיאלוג פוליטי, כשאתם לא מצליחים לשכנע את הציבור שלכם".

ובכל-זאת, לדבריו הפעילות של קואליציית המסיק ושל רבנים לזכויות אדם, שני הארגונים שמארגנים את ימי ההתנדבות, היא אחרת. זה מודל שונה של שותפות. "אנחנו עושים שותפות שקשורה לפעולה משותפת נגד הכיבוש. זה עונה על צורך אמיתי, ממשי, של הקהילות הפלסטיניות. זה לא דיבורים באוויר. ולכן מקבלים אותנו ברוחב לב".

מפרספקטיבה של עשרים שנה, לדבריו של אשרמן, בשטח "רק נהיה יותר גרוע". אלימות המתנחלים במסיק הזיתים מקצינה משנה לשנה. תפיסה רווחת בקרב פלסטינים היא כי עקב פסיקת בג"ץ, שאפשרה להם לגשת לאדמות, מתנחלים מבצעים את פעילות הגירוש האלימה שלמדינה קשה יותר לעשות יותר בעצמה.

"אני כבר איש זקן", אומר יואב בן השבעים ותשע, אך ממהר להוסיף שלידו עומד בחור ישראלי בן שלושים. "אני לא יודע אם אראה שינוי. נולדתי ב-42'. בימים ההם, להביא ילד יהודי לעולם היה מעשה של טירוף. לאחר ייאוש. זה רגע לפני השנה שבה חלה התפנית במלחמת העולם השנייה. לא היה שום סיכוי הגיוני שהמלחמה תיגמר טוב. ובניגוד לכל היגיון, היא נגמרה כפי שנגמרה, בתבוסה של כוחות הרשע. אז אני אומר היום – אני לא רואה שום סיכוי שהמצב ישתנה. אני לא רואה סוף טוב, מכל ניתוח רציונלי. אבל אני יודע שבהיסטוריה, ואני במקצועי היסטוריון, יש תמיד התפתחות בלתי-צפויה. ואני מקווה שהיא תבוא, גם פה. ואם לא תבוא, אוכל להגיד: לפחות עמדתי בצד ההגון".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf