newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

חלוצת החינוך הפמינסטי: התבונה משחררת

לרגל יום האישה הבינלאומי שצויין השבוע, נזכיר בכבוד את מרי וולסטונקראפט. כבר ב-1792 היא יצאה נגד הגישה החינוכית שתומכת בדיכוי נשים, שאותה אימצה האסיפה הלאומית הצרפתית אחרי המהפכה. התיקון הנדרש, לדבריה, הוא חינוך ממלכתי משותף מגדרית

מאת:

אם אתן מחפשות את הקשר בין יום האישה, שצוין השבוע, לבין חינוך, אין אלא להזכיר בכבוד את מרי וולסטונקראפט, וספרה "הגנה על זכויות האישה" מ-1792 (בעברית: הוצאת שלם, 2015).

תמצית טענתה: אם האישה משועבדת לגבר ברוחה ובגופה, אין זה משום שהיא נחותה ממנו מטבעה, אלא בגלל חינוכה הלוקה בחסר. לכן, המפתח שיתיר את האישה מכבליה טמון גם הוא בחינוך (מתוך ההקדמה לספר, מאת ד"ר שרון הלוי).

התיקון הנדרש הוא אפוא חינוך ממלכתי שוויוני, ומשותף מגדרית: "כדי שתוכנית זו תהיה מעשית צריכה הממשלה להקים בתי ספר, שבהם יוכלו להתחנך יחד בנים ובנות. בתי הספר […] צריכים להיות פתוחים לכל המעמדות, ובחינם" (עמ' 191).

"חינוך במתכונת זו לא יהרוס את בריאותם של הנערים בהוללות המוקדמת, ההופכת כיום את הגברים לאנוכיים כל כך, והבנות לא תהיינה חלושות וגנדרניות מרוב בטלה ועיסוקי הבל" (עמ' 192).

מרי וולסטונקראפט (צילום: National Portrait Gallery)

"אם האישה משועבדת לגבר ברוחה ובגופה, אין זה משום שהיא נחותה ממנו מטבעה, אלא בגלל חינוכה הלוקה בחסר". מרי וולסטונקראפט בציור של ג'ון אופי (צילום: National Portrait Gallery)

במענה לדיכוי חינוך הנשים בצרפת

מרי וולסטונקראפט (Mary Wollstonecraft) נולדה ב-1759 בלונדון, ונראה שרק נס הוביל אותה למסלול ההגות והכתיבה. ילדותה עברה בצל אביה השיכור, שהתעלל פיזית ומילולית באִמהּ. מבין שבעת ילדי המשפחה, רק האח הבכור זכה לחינוך סדיר. מרי עצמה היתה אוטודידקטית, וכל שלמדה והבינה, למדה בכוחות עצמה, ומתוך שפירנסה את עצמה.

היא חיה בתקופת המהפכה הצרפתית, וכמו משכילי הדור האחרים, עסקה בשאלת שחרור האדם והדרכים להשגתו. את הספר "הגנה על זכויות האישה" כתבה בתגובה לדו"ח החינוך שהוגש לאסיפה הלאומית הצרפתית ב-1792. בדו"ח זה אומצה גישתו של זאן ז'אק רוסו, שלפיה יש לטפח את הבנים בחינוך חופשי הנענה לצרכיו של הילד, אולם את הבנות יש לדכא.

כך כתב רוסו בספרו "אמיל" (מאגנס ודביר, 2009): "חינוכן של הנשים אמור כולו להתייחס לגברים. לשאת חן בעיניהם, להועיל להם, להתחבב עליהם ולזכות בהערכתם, לגדלם בנעוריהם, לטפל בהם בבגרותם, לייעץ להם, לנחמם, להנעים להם את חייהם ולהמתיקם" (עמ' 579).

מרי פותחת את ספרה בתשובה ישירה לעניין זה: האישה האמא לא תוכל להיות מודל חיקוי לילדיה, כל עוד אינה זוכה בעצמה לערכים כגון דעת האמת, ישרת הדרך, קידוש החירות ועוד. "אבל השכלתה ומצבה של האישה בהווה מונעים ממנה כל השתתפות בעיונים מעין אלה" (עמ' 4).

"כיצד תוכל ברייה שאין לה דבר משלה להיות נדיבה, וכיצד תוכל להיות ברייה שאינה חופשיה להיות ישרת דרך?" (עמ' 166). מרי מתרעמת על כך שהגברים נאבקים על חירותם, ובה בעת מטיפים לדיכוי האישה. "האינך מוצא שיש עוול וסתירה בדיכוי הנשים?" שאלה בהקדמה את מחבר הדו"ח הצרפתי.

העיסוק ביופי אינו "טבעי" לנשים

רוסו טען כי הנשים מתרכזות במראן החיצוני "באופן טבעי". מרי השיבה כי הדבר הטבעי היחיד הוא, שזאת הסללה של החינוך: "אך טבעי הוא שילדה אשר נגזר עליה לשבת שעות ולהקשיב לשיחה הבטלה של אומנות רופסות, או לצפות באמה המתפרכסת, תשתדל להצטרף לשיחה; ואם תחקה את אמה או את דודותיה ותשתעשע בקישוט בובתה הדוממת, כפי שעושות הן בהלבישן אותה, גם זו, בלי ספק, תוצאה טבעית" (עמ' 49).

העיסוק ביופי החיצוני, כמו יתר התכונות הנחשבות "נשיות", נובעות מתוך חסרונו של חינוך המפתח חשיבה. הגברים חסמו את התפתחותן השכלית של נשים, ולאחר מכן, בהביטם בתוצאה הפגומה הם טוענים כי אלה הן התכונות הטבעיות של נשים.

לחיזוק טענתה היא מביאה כדוגמה את קציני הצבא, שגם הם נוהגים בהקפדה יתרה במראם החיצוני. אין זה אלא משום שעברו, כמו הנשים, חינוך מדכא חשיבה: "ובדומה למין היפה, חייהם נסבים על גינוני אבירות ונימוס. לימדו אותם לשאת חן, וזו כל תכלית חייהם" (עמ' 30).

ועוד היא מזכירה את ההתקשטות החיצונית המאפיינת שבטים "ברבריים", ובמיוחד את הגברים בשבטים אלה. מכאן מסקנתה: "כאשר השכל אינו מפותח דיו ליהנות מן ההגות, הגוף מתקשט בקפידה יתרה" (עמ' 212).

צניעות ותמימות הן בערות

מרי טענה כי ערכים הנחשבים נשיים, כגון: צניעות, תום ורגש, גם הם תוצר של הסללה מגדרית. "הגברים מתאוננים, ובדין, על האיוולת והגחמות של בנות מיננו, או לחלופין שמים ללעג ולקלס את תשוקותינו העזות ואת חטאינו השפלים. שורו, אשיב להם, הנה תוצאתה הטבעית של הבורות! שֵכֶל שניתנו לו רק דעות קדומות להתבסס עליהן, לעולם יהיה לא יציב" (עמ' 25).

באבחנה פמיניסטית חדה היא טוענת כי האדרת הצניעות הנשית נועדה להקפיא את הנשים במצבן הילדותי. "לשם מה נבראנו? אפשר שיאמרו, כדי לשמור על התמימות; ובכך יתכוונו למצב של ילדות" (עמ' 70). במעמד אינפנטילי זה, נותרות הנשים קלות להשגה ולשליטה בידי הגברים.

כך גם לגבי האדרת "הרגש הנשי", המותיר אותן במצב של חולשה: "משימה אינסופית היא לעקוב אחר כל סוגי הרשעות, הדאגה והצער שבהם מתבוססות הנשים בגין הדעה הרווחת, הגורסת שנבראו על מנת להרגיש ולא על מנת לחשוב" (עמ' 71).

מעגל ההחלשה

החולשות הנשיות (המוצגות בכזב כחוזקות) הפכו אותן לתלויות לחלוטין בגבר, "ומכיוון שהן שבירות, הן נאלצות לשאת עיניהן אל הגבר לכל צורכיהן" (עמ' 71). הגברים, מצדם, שומרים על מעמדן הנחות של הנשים "במחוות קלות הערך שמרעיפים עליהן הגברים, הרואים בכך מעשה אבירי, אף שלמעשה הם רק מחזקים בדרך מעליבה את עליונותם שלהם" (עמ' 65).

וכך מתהווה מעגל ההחלשה המזין את עצמו: נמנע מהנשים לפתח את שכלן, הגבר מרצה אותן במחוות ריקות, הנשים הכנועות והילדותיות נעשית תלויות יותר ויותר במחוות הגבר, וכל זה מוצג על פי כל כמצב הטבעי. מכאן נובעת קריאתה הנרגשת של מרי אל האישה:

"הו, אומללה נואשת, היכן תמצאי נחמה? זה אשר צריך היה לכוון את תבונתך ולסעוד את חולשתך בגד בך! בחלום של תשוקה הסכמת לשוטט בגנים פורחים, ובלי משים פסעת אל התהום שאליה פיתה אותך המדריך שלך, תחת שישמור עלייך; וכעת את מתנערת מחלומך ולא נותר לך אלא להתייצב מול עולם לועג וזועף, ולגלות שאת לבדך בישימון, כי זה אשר עלץ בחולשתך רודף עכשיו אחר כיבושים חדשים; אך לך – לך אין גאולה בצד זה של הקבר! וכי אילו אוצרות יש לך בשכלך הנרפה, שירוממו לב דואב?" (עמ' 143).

חינוך לחשיבה עצמאית ולא הכנה לחיים

על דעת מרי, הכשל הוא בתפיסת החינוך כהכנה לחיים. חינוך כזה מציב כמודל את המבוגרים ("הבוגר הרצוי" במונחים של היום), ומשכפל את הדור הצעיר בהתאם לנוהג הקיים. זהו חינוך שמרני, המקדש את כל טעויות העבר, ולא רק בהקשר המגדרי.

החינוך הראוי הוא זה שיאפשר את התפתחות האדם (האיש והאישה) לשלמות. את החינוך המאפשר הבינה מרי במונחים של תבונה מדעית. במילותיה: "היכולת להכליל מושגים ולהסיק מסקנות מקיפות מתצפיות נפרדות" (עמ' 62). חינוך שכזה לחשיבה עצמאית, הוא לדעתה של מרי המענה לכל מכשלותיה של החברה, ובכלל זה לשחרור הנשים.

מכאן דרישתה לחינוך ממלכתי שהוא באחריות המדינה, ולא המשפחה או החברה (שהם הכוחות השמרניים). ההוראה צריכה לעודד חשיבה עצמאית: "כאשר הילד מסתפק בשאלה תחת שיבקש לו ידע, ואז סומך ללא תנאי על התשובה שקיבל, הוא לוקה עד מהרה בעצלות שכלית משתקת, שלעתים רחוקות יאזור די כוח להתנער ממנה בהמשך דרכו" (עמ' 180).

בית הספר צריך להיות משותף לנשים ולגברים בכל הגילים: "אילו התירו לנערים ולנערות ללמוד אותם נושאים, אפשר היה להחדיר בהם בגיל צעיר אותו איפוק חינני המוליד את הצניעות, בלי ההבחנות המיניות המטילות רבב בנפש. שיעורים בנימוסים, ואותה נוסחה של דרך ארץ הנישאת על כנפי הכזב, יהפכו אז לחסרי תועלת; כי ההתנהגות הנאותה תהפוך להרגל – לא משהו שמתהדרים בו לפני האורחים, כמו כסות הגינונים החצרונית, אלא תוצאה מפוכחת של טוהר המחשבה" (עמוד 189).

ולמי שמודאג מחסרונו של היופי "הנשי", מסבירה מרי שהוא לא יפגע: "לא יופי רפה, וגם לא החן של חוסר הישע; אלא יופי הגורם לנו לכבד את גוף האדם כהיכל רב הוד, הראוי לאורחו האצילי" (עמ' 195).

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf