newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

חיילות וחיילי מילואים: מסרבים לשרת בצבא, תומכים בסרבני גיוס

האחריות לשימור המצב של שליטה בעם אחר ושלילת זכויותיו אינה נחלתם של החיילים הנמצאים בשטחים אלה בלבד ולכן הסרבנות אינה רק חובתם שלהם. הצבא כולו מעורב בכיבוש ובדיכוי

מאת:

"כן, אבל…", כך נפתחו רובן הגדול של התשובות שקיבלנו כשסיפרנו לחברים על היוזמה לסירוב של חיילות וחיילי מילואים לשרת בצה"ל. אבל אנחנו חייבים להגן על עצמנו, אבל אף אחד לא באמת רוצה לעשות את זה ובכל זאת עושים, אבל לך קל להגיד, אבל למה עכשיו, אבל לסרב? באמת?

כן. מבלי להישאב יותר מדי לקלישאות שחוקות, הצבא כבר מזמן אינו של העם ועבורו, וצבא ההגנה הוא תואר שספק אם עוד ראוי שיישא. כחברה, צה"ל אינו יכול להמשיך להיות הפתרון היחיד לבעיותינו – הביטחוניות, המדיניות, הכלכליות והחברתיות. האקט של הסירוב הפומבי נובע, לדעתי, מרצון להצית שיח אמיתי ופתוח על המקום שצה"ל תופס בחברה שלנו ועל מעשיו. אל מול השקטה יעילה של ביקורת, דרוש צעד שיצליח בכל זאת לפרוץ אותה.

בימים האחרונים, שקלנו לא מעט אם לפרסם את המכתב במועדו המקורי. ההחלטה הייתה ברורה. אמנם הלחימה ברצועת עזה בשבועיים האחרונים אינטנסיבית יותר מתמיד, אך המציאות היא אותה המציאות שמלווה אותנו בימי שגרה – של כיבוש ושל חוסר שוויון, של אפליה ושל כוחנות, ושל אלימות שמאיימת להרוס אותנו. המכתב, עליו חתומים יותר מ-50 חיילי מילואים, רובם בשירות פעיל, פורסם אתמול לראשונה ב"וושינגטון פוסט".

זהו קולה של קבוצה, שהמקום הזה והחברה שצומחת פה חשובים לה, ושרגע לפני הייאוש, מצהירה שהיא לא מוכנה להשלים עם המשוואה הצה"לית, כפי שהיא מנוסחת כיום.

הבחירה לפרסם בכלי תקשורת שאינו ישראלי הייתה ההפך מברירת המחדל עבורנו, אך כשהתותחים בעזה רועמים, מעטים, אם בכלל, כלי התקשורת הישראליים שהיו מוכנים להתפנות לכך, ונאלצנו דרך הפרסום הבינלאומי להביא לכך שגם בישראל ידווחו על כך. דברינו מיועדים בראש ובראשונה לחברה הישראלית, ומובאים בפניכם.

> "זה יותר גרוע מעופרת יצוקה, הצבא רוצה לגרום לאזרחים סבל"

טנקים ישראלים וחיילים על גבול עזה-ישראל. (יותם רונן/אקטיבסטילס)

טנקים ישראלים וחיילים על גבול עזה-ישראל. (יותם רונן/אקטיבסטילס)

נוסח המכתב המלא:

היינו חיילות בצבא הישראלי ואנחנו מתחרטות על כך. אנחנו מסרבות להשתתף בכל פעילות מילואים ואנחנו תומכות במי שמסרבות ומתנגדות להתגייס.

כמי שהיו במגוון יחידות ותפקידים בצבא היינו עדים לעומק המעורבות של כלל המערכים של הצבא הן במנגנוני השליטה בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה והן בהנצחת אי השוויון בישראל.

הצבא הוא חלק בלתי נפרד מכל היבטי החיים של מי שחיים בישראל והוא שולט בחייהם של הפלסטינים בשטחים שנכבשו ב-67. כל עוד הצבא הישראלי קיים במתכונתו הנוכחית השפה וראיית העולם שלו שולטות בנו: אנו מחלקות את העולם לטובים ורעים לפי הקביעות שלו; הוא משמש מקור סמכות באשר למי שווה יותר ופחות בחברה, מי אחראית יותר ופחות לכיבוש או רשאית יותר ופחות להביע התנגדות וכיצד. אין בשיח המרכזי בישראל הצעות לתכניות פעולה שאינן כוללות את הצבא במרכזן וכך אין דיון ממשי בדרכים לא צבאיות לפתרון הסכסוכים שישראל משמרת מזה עשרות שנים עם מרבית שכנותיה באזור.

תושבותיהן הפלסטיניות של הגדה המערבית ורצועת עזה אינן נהנות מזכויות אזרחיות, הן נתונות להפרות קבועות של זכויות אדם וחיות תחת מערכת חוק נפרדת משל שכנותיהן היהודיות. האחריות לשימור המצב של שליטה בעם אחר ושלילת זכויותיו אינה נחלתם של החיילים הנמצאים בשטחים אלה בלבד ולכן הסרבנות אינה רק חובתם שלהם. רבים מהחתומים מטה שירתו במפקדות וביחידות תמיכה לוגיסטיות וביורוקרטיות והתוודעו למידת המעורבות של הצבא כולו במשטר הדיכוי.

חיילים רבים המשרתים ביחידות המטה מוותרים על התנגדות לנוכח המרחק הגדול בין פעולותיהם – השבלוניות או הבנאליות לעתים – לבין תוצאותיהן האלימות. מה שאינו בנאלי — כגון הכרעות לחיים או למוות של פלסטינים, המתקבלות במשרדים במרכז הארץ — מוגדר כמסווג, ולכן הדיון אודותיו מוגבל לתכתיבי הצבא ומלווה בפחד מפני ענישה. לצערנו, גם אנחנו לא סירבנו תמיד לבצע את המטלות שנתבקשנו אליהן ותרמנו לפעולות האלימות של הצבא.

בזמן שהיינו בצבא, גם חווינו באופן ישיר או צפינו מקרוב באפליות ובהפרדות השונות שהצבא משמר ומייצר: באפליה הממוסדת נגד נשים כבר מתהליכי המיון והשיבוץ; בהעצמת ההסללה של מערכת החינוך על ידי שיבוצם של תלמידים מבתי ספר מקצועיים בתפקידים טכניים באופן אוטומטי; בהטרדות המיניות שהיו המציאות היומיומית עבור חלקנו; בתלמידים בבתי הספר ומרכזי הקליטה בפריפריה שקיבלו דווקא מאיתנו – חיילות במדים – את הסיוע לו נזקקו. כשהבטנו סביב בהכשרה שלנו – רובנו הבחנו שכמעט כולן נראות כמונו; חלקנו הבנו לראשונה שאנחנו מזרחיות – כי היינו היחידות בקורס היוקרתי שהתקבלנו אליו.

הצבא משתדל להצטייר כמאפשר מוביליות חברתית וכתעודת קבלה לחברה אך הוא למעשה מוסד המכונן ומנציח שסעים. אנחנו לא חושבות שזה מקרי שבני המעמד הבינוני-גבוה, ברובם הגדול אשכנזים, מגיעים ליחידות יוקרתיות במודיעין ומשם לחברות הייטק בהרצליה וברמת החי”ל. אנחנו לא חושבות שזה מקרי שכאשר חייל מיחידות המשק והאפסנאות עוזב את הצבא, לעתים כדי לסייע בפרנסת משפחתו, הוא מכונה ״משתמט״ או ״סטלן״. הצבא מכונן את דמותו של ״הישראלי הטוב״, שהוא בין השאר כוחני ואלים בדרכים שונות כלפי רוב האנשים והקהילות בישראל. המקום המרכזי של הצבא בחברה בישראל והדמות האידיאלית הזו פועלים למחיקת תרבותם ומאבקיהם של מזרחים, אתיופים, פלסטינים, רוסים, דרוזים, חרדים, בדואים ונשים.

אנחנו נשאנו במידה כזו או אחרת את האידיאולוגיה הזאת ולקחנו חלק במשחק של הישראלי הטוב שממלא את תפקידו נאמנה בצבא. התפקידים שרובנו מילאנו בצבא אכן היטיבו עמנו: בהזדמנויות שנפתחו עבורנו בשוק העבודה, באוניברסיטה, בקשרים שיצרנו ובחיבוק החם שקיבלנו מהקונצזוס הישראלי. אך בגלל כל הסיבות שתיארנו – אנחנו לא מעוניינים בו.

על פי החוק, חלקנו עדיין נמנים עם "מערך המילואים" והמערכת הצבאית ממשיכה לשמור את שמותינו, פרטינו האישיים ועל זכותה לקרוא לנו ל"שירות" אך אנחנו לא משתתפים ולא מתכוונים להשתתף בפעילות מילואים. אנחנו מתכוונים לנקוט בכל האמצעים שעומדים לרשותנו בכדי שלא לקחת חלק בפעילות הצבא.

בבסיס כל סירוב והתנגדות עומדות סיבות ונסיבות מגוונות. ברור לנו כי מחלוקות רבות קיימות בין סרבניות ומתנגדות שונות, גם בינינו – החתומות על מכתב זה ואשר משתייכות לקבוצות הזדהות שונות. עם זאת, נוכח המתקפה על המוחים נגד גיוס החובה אנחנו תומכות בכל מי שמסרבים להתגייס או לקחת חלק בפעילות צבאית: בתלמידות התיכון מנסחות מכתב השמיניסטים, בחרדים אשר מוחים על חוק הגיוס החדש, בסרבנים הדרוזים ובכל מי שצו ליבה, מצבה האישי או הכלכלי לא מאפשרים לה להתגייס או מאלצים אותה לעזוב את הצבא והיא נידונה לשלם את המחיר שהחברה בישראל גובה על כך במסווה של דיון על שוויון.

חותמים:

יעל אבן אור, אפרת אבן צור, טל אברמן כליל אגסי, עפרי אילני, ערן אפרתי, דלית באום, רועי באשה, ליאת בולצמן, ליאור בן אליהו, פלג בר-ספיר, מורן בריר, יותם גדרון, מאיה גוטמן, גל גוילי, נמר גולן נירית בן חורין, אורי גורדון, יונתן גז, בשמת גל, אור גליקליך, ארז גרנאי, דיאנה דולב, שרון דולב, אריאל הנדל, שירה הרצנו, ארז וול, אימרי חביבי, גל חן, שיר כהן, גל כץ, מנחם ליבנה, עמיר ליבנה בר-און, גלעד ליברמן, דפנה ליכטמן, יעל מאירי ,עמית מאיר, מאיה מיכאלי, אוריין מיכאלי, שירה מקין, חן משגב, נעמה נגר, ענבל סיני, קלה ספיר, שחף פולקוב, אבנר פיטרמן, תום פסח, נדב פרנקוביץ׳, תמר קדם, אמנון קרן, אייל רוזנברג, גיא רון־גלבע, נועה שאואר, אבי שביט, ג'ן שוקה, חן תמיר.

פרטים נוספים בעמוד הפייסבוק: مش خادمات – לא משרתות – Don't Serve

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf