פחד הגירוש מרחף מעל קהילות הרועים בצפון בקעת הירדן
האלוף רוני נומה חתם וישראל עומדת לבצע פשע מלחמה ולגרש מאות תושבי צפון בקעת הירדן מבתיהם. בינתיים הקהילות הבדואיות הזנוחות מתמודדות עם התעמרות מתנחלים, ועם מגיפת דבר שתוקפת את עדרי הצאן שלהן
כותבת אורחת: חנה ספרן
צו גירוש. בתחילת חודש נובמבר (2017) הונח על הכביש בצפון בקעת הירדן, צו חתום על ידי אלוף פיקוד המרכז רוני נומה המודיע לתושבי צפון בקעת הירדן הבדואים בעין אל חילוואה ואום ג'מאל (שטח סי שבשליטת ישראל) שעליהם להסתלק מן השטח עליו הם יושבים. הצו הונח מתחת לאבן על הכביש, כתוב בעברית, שאותה אין הנמענים יודעים לקרוא, ונמצא באקראי על יד אחד התושבים. פחד אמתי אחז בשלושים המשפחות אשר מונות קרוב ל-500 נשים וגברים, זקנות וזקנים, ילדות וילדים.
כל זה קרה לפני כחודשיים. כאן, לידנו, מרחק שעה וחצי נסיעה מהבית. מקום נעלם מן העין עבור מרבית הישראלים, שבו חיים א/נשים שאף אחד לא חפץ בהם, מוזנחים במכוון. ונטושים. קהילה שלמדתי להכיר במשך הזמן בו אני נוסעת מידי שבוע כדי לסייע לרועי הצאן ומשפחותיהם להתמודד עם התנכלויות הצבא והמתנחלים אדוני הארץ.
אני שומעת את פחד הגירוש בקולם ונזכרת בסיפור של ביאליק, "החצוצרה נתביישה". אצל ביאליק, המגורשים הם משפחה יהודית המתגוררת בתחום המושב, אזור שהיה מותר למגורי יהודים במזרח אירופה, אלא שהמשפחה הזו הגיעה למקום יום אחרי סיום מתן האישורים ליהודים. אני חוזרת אל הסיפור, שאותו למדתי לפני שנים רבות בבית הספר היסודי, הנה בדיוק תיאור הגירוש במשפט אחד הסוגר את הפרק הראשון של הסיפור: "הכל, כמדומה, עלה יפה. דרה לה בנחת משפחה קטנה יהודית באחד הכפרים הקטנים, ומה רעה בכך? – והנה בא השטן וקטרג, וברגע אחד נהפך הכל לתהו ובהו".
האם השתנתה תוכנית הלימודים והאלוף רוני נומה לא למד את ביאליק? אולי הוא לא מסוגל לראות את הקשר בין היהודים של מזרח אירופה לבדואים של צפון בקעת הירדן. סונוורו עיניו. הערבים כנראה אינם בני אדם לפי הבנתו. כי אם היו בני אדם – כמו היהודים במזרח אירופה – היתה מסרבת ידו לכתוב את צו הגירוש לבדואים בצפון הבקעה.
> צפו: ראש הממשלה נתניהו מברך את העם הפלסטיני ש"מסכן הכל למען החופש"
קדרי דראגמה, אחד מ-300 תושבי עין אל חילווה ואום ג'מאל שעומדים בפני גירוש מבתיהם (קרן מנור/אקטיבסטילס)
בשבוע שעבר, בביקור השבועי שלי בבקעת הירדן כדי ללוות רועים, שני מתנחלים מתנפלים על עדר הכבשים. זוהי עונת ההמלטות. כל הפחדה של הצאן מביאה גם לאובדן של טלאים. אנחנו קוראות לצבא שיבוא להגן על הרועים. לקצין אודי אין שום רצון להגן על הרועים הפלסטינים. אני מציעה לו לקרוא את אמנת ג'נבה ולשים לב שמה שהוא עושה הוא פשע מלחמה. זה כמובן לא עוזר. צבא הכיבוש משוכנע שהצדק בידיו והוא הצבא המוסרי בעולם.
בינתיים, שלוש נשים יהודיות באמצע החיים, מנסות להתמודד מול חבורת פורעים יהודים. הם תוקפנים, מחרחרי ריב ומדון. אחד מהם מבהיל את הכבשים בכוונה תחילה והן רצות ומתפזרות. כשהקצין עוצר את הרועה הבדואי בן ה-16 ולא את המתנחל המתעלל ומצווה עליו להציג תעודת זהות אני שואלת את הקצין למה הוא לא מבקש את תעודת הזהות של המתנחל והוא משיב שאותו – את המתנחל הוא מכיר. הוא עוצר את הרועה עד שתגיע תעודת הזהות שלו. השמים היפים של הבוקר כבר אינם יפים יותר. האלימות כלפי הרועים, הכבשים וכלפינו מעכירה את האווירה.
שבוע לפני כן הגיע מתנחל, התקרב אל הרועים, דרש מהם את המים שלהם והלך. רק כדי להשפיל, להפריע ולהזיק. לילה אחד הגיעו חיילים וציוו על כולם לצאת מן האהלים שלהם, עשו להם בדיקת תעודות זהות, לקחו שנים מהם לג'יפ, הפריעו לכולם לישון ואחרי שעתיים הסתלקו. יום אחד תפסו רועה צעיר ולקחו אותו עד הערב ואז השאירו אותו ליד אחת ההתנחלויות ללא כסף, סלולרי או אפשרות להודיע היכן הוא נמצא. ביום אחר הם נכנסו המתנחלים על טרקטורון לתוך העדרים וגרמו לבהלה ולהמלטה מוקדמת. ומעבר לכל הסיפורים, שראינו וחווינו בשעה שליווינו רועים, עומד לו צו הגירוש מעל ראשה של הקהילה כולה.
> השחיתות נמצאת בקו המחבר בין גבעת עמל לאל עראקיב
"קשה לחיות מהחיות. המצב של האנשים קשה פה". קהילת עין אל חילווה, בקעת הירדן, 16 בנובמבר 2017. (צילום: קרן מנור/אקטיבסטילס)
צפון בקעת הירדן לא נמצאת מעבר להרי החושך. האנשים שחיים שם מכירים כל אבן וכל עץ ושיח. הם נוף הארץ הזאת ואין להם מקום אחר ללכת אליו. במשך השנים הם נותקו ממאגרי המים הטבעיים שמהם ואיתם חיו, אין להם חשמל למרות שחוטי החשמל להתנחלויות עוברים מעל ראשם ואין להם שום שירותים קהילתיים כמו בית ספר ומרפאה. כל ניסיון לשפר את תנאי החיים גורם לצבא להוציא עוד צו הריסה ולבצע עוד פשע מלחמה. להרע, להרוס, להחריב, לקלקל, להעליב, להחרים, לחמוס, לדכא, זה מה שמעסיק את המתנחלים, את הצבא ואת המשטרה.
זהו אמנם רק סיפור קטן באוסף המעשים המזעזעים של צבא הכיבוש, המתנחלים והמשטרה. ובכל זאת בכל סיפור קטן מתחבאת תמונה שלמה. בתחילת השבוע הצביע מרכז הליכוד פה אחד על סיפוח השטחים שנכבשו ב-1967 למדינת ישראל. צו הגירוש שקיבלה קהילה המונה מאות אנשים בצפון בקעת הירדן הוא רק פרט אחד בעולם הכיבוש והסיפוח הזה. בתגובה לצו הגירוש פנה עו"ד של הקהילה הבדואית לבית המשפט העליון. פעילים באזור כתבו אל השגרירויות האירופיות בת"א והפיצו קריאה לפעולה בעולם. בנוסף פנינו, כ- 60 א/נשים, במכתב מחאה לאלוף רוני נומה שבו הזהרנו אותו מפני ביצוע פשעי מלחמה ותבענו ממנו לבטל את רוע הגזירה. התשובה של היועצת המשפטית שלו מתחמקת. העניין יובא לבית המשפט העליון בחודש מאי. ועד אז? הפחד מפני הגירוש מתואר בפרטי פרטים בסיפור של ביאליק.
ובעוד סיפור הגירוש בעיצומו החלו כבשים וטלאים למות בצפון הבקעה. אולי גם הן חשות בפחד המצמית? הסיבה מתגלה כמחלת דבר הצאן. עכשיו המאבק הוא על כל כבשה וכל טלה שהם אלו המאפשרים לרועים להמשיך ולהתקיים. קבוצת הפעילים והפעילות מתארגנת לעזור ולגייס תרומות. אנחנו קוראות לכם ולכן להצטרף
ד"ר חנה ספרן היא היסטוריונית פמיניסטית. עמדה שנים רבות בנשים בשחור, היתה ממקימות קואליציית נשים לשלום. נוסעת כל שבוע לצפון בקעת הירדן יחד עם תעאיוש, מחסוםווטש, לוחמים לשלום ודאהרמה מעורבת חברתית.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
