ואם הפלסטינים יחליטו לצאת מהפרלמנט?
גם כשהרשימה המשותפת היתה בשיאה, היא לא הצליחה לתרגם את כוחה בכנסת להישגים ממשיים. עכשיו, אחרי שנפוצה לכל עבר, האזרחים הפלסטינים צריכים לחפש דרכים אחרות להשפיע על גורלם
ארגונים אזרחיים כבר מתחילים לתפוס את מקום המפלגות. מחאה של סטודנטים פלסטינים באוניברסיטת תל אביב (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)
ניצחון הכהניזם וחזרתו הצפויה של בנימין נתניהו לראשות הממשלה שלטו, ובצדק, בכותרות בעקבות הבחירות הדרמטיות בשבוע שעבר. עם רוב מוצק של 64 ח"כים, גוש הימין של נתניהו, הכולל את מפלגת "הציונות הדתית" הקיצונית בראשותם של בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, מתכוון לקדם תוכנית רדיקלית ואגרסיבית משני צידי הקו הירוק, בעוד ראש הממשלה הנכנס זכה לדברי ברכה חמים ממנהיגים אוטוריטריים מהימין הקיצוני בהונגריה, הודו וארצות הברית.
מהצד השני של המפה הפוליטית, תופעה מנוגדת עשויה להתגלות כמכרעת באותה מידה, ולא פחות מסוכנת. שבועות ספורים לפני שהבוחרים הלכו לקלפיות, ארבע המפלגות הערביות, שרצו יחד במסגרת "הרשימה המשותפת" רק לפני שנתיים, הודיעו כי ירוצו בשלוש רשימות נפרדות. אף שהשיגו יחד עשרה חברי כנסת – כמו בכנסת הקודמת – ושיעור ההצבעה בחברה הערבית עמד על 53 אחוז, הנתונים האלה מסתירים קרע עמוק שנפער היום בין המפלגות ובתוך הקהילה הפלסטינית בישראל. הקרע הזה חיסל גוף פוליטי שנוי במחלוקת אבל חיוני, ששימש את הפוליטיקה הערבית.
בצירוף מקרים אכזר, ההתפרקות המוחלטת של הרשימה המשותפת היא אבן יסוד בניצחון האחרון של הימין. בעוד הכנהניסטים מתכוננים לתפוס עמדות מפתח בממשלה, האזרחים הפלסטינים בישראל מוצאים את עצמם במצב פגיע מאוד, מול מחנה ימין קיצוני מחוזק, ששם את שאלת הלא-יהודים בתוך ישראל – במיוחד הייהוד של מה שמכונה "הערים המעורבות" ואזורים כמו הנגב – בראש סדר היום שלו.
אין חדש בכך שהפלסטינים בישראל עומדים על המוקד. לוחמה דמוגרפית ושליטה גזעית היו עמודי התווך ביחסי המדינה עם "האזרחים האויבים" שלה, ובמהלך 12 שנות שלטונו הרצוף של נתניהו, הכנסת אימצה עשרות תקנות וחוקים חדשים, שצמצמו עוד יותר את הזכויות שלהם. אי אפשר להכחיש שהפרויקט של "קולוניזציה פנימית" התעצם דרמטית, לא רק בדמות רטוריקה של פוליטיקאים ואנשי תקשורת, אלא גם במעשים אלימים בשטח. ממיליציות של מתנחלים ברחובות לוד וחיפה ועד ההאצה בהריסת בתים בכפרים הבדואים הלא-מוכרים, הסחף של החברה היהודית-ישראלית לכיוון ימין הוכיח שהמשטר הקולוניאלי יכול להידרדר עוד יותר.
ארגוני מתנחלים הגיעו ללוד. שוטרים מלווים פעילי ימין חמושים במאי 2021 (צילום אורן זיו)
אל מול האיומים המחריפים האלה, לא נראה שלציבור הפלסטיני או למנהיגיו יש תוכנית או כלים כיצד להתמודד עם מה שצפוי להם. הפוליטיקה הפלסטינית, כמובן, אינה מוגבלת לקומץ של מושבים בפרלמנט, והכנסת עצמה שימשה כבר שנים כמכשול מרכזי נגד המאבק לשוויון. אף על פי כן, ההתפרקות המחודשת של המפלגות הערביות מסמלת את השחיקה המהירה בכוחם של הפלסטינים בישראל ואת אובדן המצפן הפוליטי שיוביל את מאבקם. כך קל יותר לימין לממש את השאיפות שלו לאפרטהייד עוד יותר ברוטלי ורודני. השאלה כיצד יגיבו האזרחים הפלסטינים למשבר המנהיגות הזה תהיה מכרעת לא רק לביטחונם ולרווחתם ברגע הזה, אלא לגורלם של הפלסטינים בכלל.
קונצנזוס מעורער
אף שפירוקה של הרשימה המשותפת היה צפוי כבר זמן מה, ההשלכות שלו רחבות ממה שאפשר היה לצפות. היא הוקמה בתחילת 2015 ככלי פרוצדורלי כדי לעזור למפלגות הערביות הקטנות לחצות את אחוז החסימה החדש (שהועלה משני אחוז ל-3.25 אחוז), שהוצב במטרה לחסום את דרכן לפרלמנט, אילו היו רצות לחוד.
אף שהמפלגות ניסו להפחית ציפיות, הרשימה המשותפת גילמה שאיפה ארוכת שנים בציבור הפלסטיני, שהנציגים שלו ישימו בצד את המחלוקות האידיאולוגיות ויקדמו את צרכי העם שלהם בחזית מאוחדת. התקווה הזו הביאה לכך ששיעור ההשתתפות של הבוחרים הערבים טיפס לרמות חדשות במערכות הבחירות: ב-2013, ארבע הרשימות לחוד קיבלו 11 מושבים. בשנה הראשונה שלה, הרשימה המשותפת זכתה ב-13 מושבים. ב-2020 המספר טיפס לשיא של 15 מושבים.
ההשפעה של הרשימה המשותפת בשש שנות קיומה היתה מוגבלת, אבל מורגשת. כגוש הפרלמנטרי השלישי בגודלו, המפלגות הערביות רכשו כוח מיקוח חדש מול משרדי ממשלה מסוימים וועדות בכנסת, וכפו על פקידי ממשלה לשאת ולתת ולהיענות לכמה מהדרישות הסוציו-אקונומיות של הציבור הערבי. החידוש שבאחדות העצים מאוד את הנראוּת של האזרחים הפלסטינים, מכלי תקשורת מקומיים עד לממשלות זרות, והציג את הקהילה הפלסטינית כשחקן מרכזי באזור. הרשימה המשותפת גם בלטה ככתובת מרכזית לפוליטיקה לא-ציונית בכנסת והוכיחה שאת המחנה הפרו-דמוקרטי והאנטי-כיבוש ב"מדינה היהודית" מובילים למעשה פלסטינים.
אולם חברי הרשימה המשותפת זרעו את זרעי הפירוק שלה. בכך שהדגישו שתפקידה של המשותפת הוא אך ורק פרלמנטרי, הפוליטיקאים נמנעו מלהעניק לה תפקיד משמעותי יותר בארגון הקהילה שלא בתקופת בחירות. הם התעקשו שוועדת המעקב העליונה לאזרחים הערבים – גוף-גג חוץ פרלמנטרי שאין לו כוח פוליטי של ממש – הוא הנציג האמיתי של הקהילה הפלסטינית.
לא ניצלו את כוחם. חברי הרשימה המשותפת בכנסת ב-2019 (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)
בעוד הרשימה המשותפת צברה בולטוּת, עימותים אישיים ומחלוקות אידיאולוגיות השתלטו עד מהרה על תהליך קבלת ההחלטת שלה, כולל לגבי מעמדו של היו"ר שלה, איימן עודה. תלונות קטנוניות והתקוטטויות מפלגתיות, כמו לגבי הרוטציה של חבר כנסת בכנסת ה-13, הפיצו ריח לא נעים ומביך בציבור. כל הדברים האלה התנהלו בעוד חברי הכנסת של המשותפת (במיוחד חברות הכנסת כמו חנין זועבי, היבא יזבק ועאידה תומא-סלימאן) התמודדו מול הזעם המתמיד מצד פוליטיקאים ישראלים גזענים, תקשורת שעשתה להם דמוניזציה וציבור יהודי עוין ברובו, שראה אותם כמחוללי צרות במקרה הטוב ו"טרוריסטים" במקרה הרע.
הסדקים האלה עלו על פני השטח בסוף 2019 ובראשית 2020, כאשר הרשימה המשותפת, בצעד מעורר מחלוקת ומפלג, המליצה פעמיים על הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ – שהתפאר שהפציץ את הפלסטינים ברצועת עזה "בחזרה לעידן האבן" – כמחליף לנתניהו כראש ממשלה, בתקווה שיקים קואליציה של מרכז-שמאל בתמיכה ערבית. כאשר גנץ התנער מהחיזורים האלה לטובת ממשלת אחדות עם יריבו, האזרחים הפלסטינים ציפו ממנהיגיהם שייתנו להם אסטרטגיה חליפית, אבל לרשימה המשותפת לא היה מה להציע.
שנה מאוחר יותר, מנהיג רע"מ מנסור עבאס הקצין את הגישה של המשותפת, התפצל מהרשימות האחרות והציע לשבת בכל קואליציה, לא משנה מה הגוון הפוליטי שלה, כולל הליכוד של נתניהו. בסופו של דבר, עבאס היה הלבֵנה האחרונה ב"ממשלת השינוי" של בנט-לפיד, ברית רופפת בין מפלגות המתנגדות לנתניהו, שהתפרקה כצפוי כעבור שנה סוערת בתפקיד.
ההחלטה של עבאס להשתלב באופן מלא במשחק הפוליטי הישראלי זכתה לתשבחות כרגע "היסטורי". אולם הקרע שהוא יצר בתוך הקהילה הפלסטינית הותיר אחריו הרס. בתוספת לקמפיינים הומופוביים ואנטי-להט"בים מכוערים, ששימשו כנשק נגד המפלגות האחרות, רע"מ סטתה מקונצנזוס לא רשמי שהפוליטיקה הערבית היתה מחויבת לו מאז הסכמי אוסלו: הליכה על קו מטושטש בין קידום שוויון אזרחי מצד אחד, ודרישה לחירות ולמדינה עצמאית לפלסטינים בשטחים הכבושים מצד שני. באישורו של אש"ף, פירוש הדבר היה שבריתות עם מפלגות ישראליות ייכרתו רק עם המרכז-שמאל הציוני, שבאופן תיאורטי החזיק בכמה תפיסות – גם אם מעורפלות מאוד – של ערכים דמוקרטיים ושל פתרון שתי המדינות.
המודל שהציגה רע"מ – הנמכת מעמדה של ה"פלסטיניוּת" רק כדי להשיג הישגים סוציו-כלכליים – ערערה את הקונצנזוס הזה. אולם המפלגה למדה עד מהרה שהיא לא יכולה לנטוש את הפלסטיניות שלה כל כך בקלות. כאשר הכנסת ניסתה לחדש חוק האוסר על איחוד משפחות פלסטיניות בתוך ישראל – צעד גזעני המשפיע ישירות על רבים מבוחריה של רע"מ – המפלגה נאלצה להצביע נגד חברותיה לקואליציה. כאשר פעילי בית המקדש הסלימו את העלייה שלהם למתחם אל-אקצא באפריל, רע"מ הקפיאה זמנית את ההשתתפות שלה בפעולות הכנסת כדי ללחוץ על הרשויות לכבד את ה"סטטוס קוו" במקום הקדוש.
לבסוף, כאשר הממשלה התכוננה לאמץ מחדש תקנות חירום, המאפשרות לישראל ליישם באופן רשמי את החוק האזרחי שלה בהתנחלויות בגדה המערבית, חברי רע"מ לא הצליחו להביא את עצמם לתמוך בו. שלושה מהם נעדרו ועזבו את מליאת הכנסת ברגע שהבינו שהחוק יעבור גם בלעדיהם, בעוד אחד מחברי רע"מ הצביע נגד (אותו משבר פנימי פגע בחברת הכנסת הערבייה מטעם מרצ, ע'אידה רינאווי זועבי, שיצאה נגד המפלגה שלה והקואליציה סביב החוק הזה). האירועים האלה, בין השאר, אילצו את בנט ולפיד להודות שהממשלה שלהם כבר לא יכולה לתפקד, והביאו אותם לפזר אותה זמן קצר מאוחר יותר. במובן משונה, האמונה של עבאס, כאילו שותף ערבי בקואליציה יכול להגיע לעמדת השפעה במדינה, הוכחה כנכונה, רק לא בדרך שהוא התכוון אליה.
סחף לעבר "ישראליזציה"
למרות ויכוח ציבורי חריף סביב ישיבתה של רע"מ בממשלה, נראה שהמחלוקות האידיאולוגיות האלה לא הרחיקו ממנה בוחרים. להיפך, הגישה ההשתלבותית של עבאס הוכיחה את עצמה כאידיאולוגיה מרכזית בקהילה הפלסטינית.
התזה שלו זכתה להצלחה. מנסור עבאס מצביע בבחירות בנובמבר 2022 (צילום: ג'מאל עווד / פלאש 90)
בבחירות באפריל 2012, המפלגה זכתה במעמד חזק, אבל נשארה במיעוט, שכן קיבלה ארבעה מושבים מול הרשימה המשותפת שהצטמקה לשישה מושבים. עכשיו המפלגה האסלאמית עומדת שווה בשווה עם חד"ש-תע"ל הממוסדות יותר. משום שזכתה בכמה אלפי קולות יותר מהן, רע"מ יכולה לטעון שהיא המפלגה הערבית הכי פופולרית היום במדינה. ההתפתחות הזו אירעה למרות שממשלת בנט-לפיד העצימה את פעולותיה נגד הפלסטינים בשטחים הכבושים, כולל פלישות חוזרות ונשנות בחודשים האחרונים לצפון הגדה המערבית, מתקפה צבאית בעזה והמשך עקירת משפחות וקהילות במזרח ירושלים ובמסאפר יטא. "ערביוּת ישראלית", כך נראה, שוב מצאה לה בסיס פוליטי איתן.
חד"ש-תע"ל ממשיכות לדגול בגרסה ביקורתית יותר על העמדה הפוליטית הזו. שתי המפלגות לא שינו את עמדתן מאז קריסת הרשימה המשותפת ומתעקשות שעבור האזרחים הפלסטינים, הדרך היחידה קדימה היא באמצעות בניית ברית עם השמאל-מרכז היהודי, המבוססת על שותפות ערבית-יהודית ומחויבות לסיום הכיבוש. אולם בכנסת כמעט ואין בעלי ברית אפילו לחזון הזה.
במקביל לתזוזה ימינה במרחב הפוליטי הישראלי, מפלגת העבודה הצטמקה לארבעה מנדטים, בעוד מרצ, השמאלית קצת יותר, כלל לא עברה את אחוז החסימה. יש עתיד של לפיד והמחנה הממלכתי של גנץ, שלכל דבר ועניין הן מפלגות מרכז-ימין, אינן נוטות להסתמך על הערבים בקואליציה עתידית, מתארות את הרשימה המשותפת בלעג כ"קיצונית", ותופסות מרחק מהנאמנויות המתנגשות של רע"מ כלפי הקואליציה.
את גורלה של בל"ד, לעומת זאת, אפשר לראות כסיפור הנאצל והטרגי של הבחירות האלה. אחרי שהתעמתה עם חד"ש-תע"ל סביב האסטרטגיה העתידית של הרשימה המשותפת, מה שהביא להדחתה של בל"ד מהאיחוד, מנהיג בל"ד סמי אבו שחאדה השיק קמפיין מרשים להשגת קולות למפלגה שלו, מיצב את עצמו כקול לא מתנצל של הזהות הלאומית הפלסטינית והתחייב לא לשבת בקואליציה ציונית כלשהי. רבים מתומכי המפלגה בעבר, כולל חברים צעירים שהתאכזבו מהמפלגה לאורך השנים, חזרו לעזור לו והצליחו להרחיב את התמיכה במפלגה בישובים ערביים רבים.
סיפור נאצל וטרגי. יו"ר בל"ד סמי אבו שחאדה (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)
אולם לא היה די בקמפיין כדי להעלות את בל"ד מעבר לאחוז החסימה. היו חסרים לה כמה אלפי קולות. למרות הפופולריות של אבו שחאדה, עימותים אידיאולוגיים פנימיים החלישו את המפלגה כבר מזה זמן רב, כמו גם המתקפות נטולות הרסן מצד הממסד הישראלי. בתפנית אכזרית של ההיסטוריה, אחרי עשרים שנה שבהן פוליטיקאים ישראלים ניסו לגרש את בל"ד מהכנסת בטענה שהקריאה שלה ל"מדינת כל אזרחיה" היא איום קיומי על האופי היהודי של המדינה, דווקא מנהיגים ערבים שהם אלה שאפשרו לכך לקרות בסופו של דבר.
מה משמעות הדבר לגבי העתיד של הפוליטיקה הפלסטינית בישראל? קשה מאוד לומר. אף שהאידיאולוגיה הלאומית של בל"ד משחזרת את הרוח של "אינתיפאדת האחדות" במאי 2021, שנתנה השראה וטלטלה את האזרחים הפלסטינים יחד עם אחיהם שתחת הכיבוש או בגלות, ברור שלמצע של המפלגה אין כוח משיכה אלקטורלי מספיק. במילים אחרות, רוב הבוחרים הפלסטינים לא מוצאים תועלת בשליחתה של בל"ד לכנסת רק כדי שתשמש כמי שעומד מהצד וצועק.
יותר מכך, סקרי דעת קהל מראים שרבים מאמינים, שהאסטרטגיה הכי טובה לקהילה הפלסטינית היא שמפלגה ערבית תשב בממשלה. לא רק כדי לחסום את המדיניות המידרדרת של הימין, אלא גם כדי לתעל משאבים נחוצים לצרכים מקומיים בוערים, שבראשם הדאגות מאלימות חמושה, פשע מאורגן, דיור, עוני ואבטלה.
הגישה הזו מתבטאת גם בכוחן השווה של רע"מ וחד"ש-תע"ל, שאף הן נבדלות בדברים משמעותיים, עדיין מבססות את האסטרטגיה שלהן על אימוץ מידות מסוימות של "ישראליזציה" כדי לקדם את האינטרסים של הקהילה. בעוד רע"מ הלכה רחוק עם האסטרטגיה הזו, חד"ש-תע"ל עשויה למצוא את עצמה נאלצת להתקרב לכיוון של רע"מ, שכן רבים מהתומכים שלה דורשים תוצאות מוחשיות, מתוך הכרה בכך שאין בנמצא גוש מרכז-שמאל מוצק.
המהלך הזה אינו בלתי נמנע: החששות מפני שיעור השתתפות נמוך ביום הבחירות, שגם רע"מ היתה שותפה להן, הן תזכורת לכך שהגישה ההשתלבותית עומדת על חודו של תער. עכשיו, אחרי שרע"מ נבעטה החוצה מהשלטון על ידי הממשלה הנכנסת – גם הציונות הדתית וגם רבים בליכוד לעולם לא יסכימו לשבת בממשלה עם רע"מ – חוד התער הזה עשוי להיות דק אף יותר.
תנועה לאומית מרוסקת
המומים אחרי התבוסה המשפילה שלהם, חברי גוש רק-לא-ביבי כבר החלו להפנות אצבעות מאשימות האחד נגד השני על כך שאיבדו אלפי קולות בגלל הסדקים שיצרה התחרות המפלגתית. העבודה ומרצ מאשימים את יש עתיד בכך שבלעה את הקולות שלהם במקום לתמוך בקמפיין של מאמץ קולקטיבי. עד כה, פוליטיקאים יהודים מיעטו לדבר על התפקיד המרכזי שהפיצול במפלגות הערביות מילא בהפסד הזה. ההימנעות הזו מדברת בפני עצמה.
לא אימצו אליהם את הרשימה המשותפת. יאיר לפיד ובני גנץ (תומר נויברג / פלאש 90)
גם השמאל הציוני וגם הימין מעולם לא אימצו אל לבם את הרשימה המשותפת בימי קיומה. לצד העובדה שזכתה ברוב מוחץ של הקולות הערבים, המשותפת גם הציגה אתגר המערער על הטענות של מפלגות השמאל-מרכז בישראל כאילו הן מקדמות ערכים דמוקרטיים וליברליים. פוליטיקאים יהודים רבים עדיין אינם מסוגלים להפנים את רעיון הישיבה בקואליציה יחד עם ערבים, שכן הם רואים בכך התאבדות פוליטית או אפילו כפירה בחזון הציוני שלהם. רבים אחרים פשוט אינם יכולים לשאת את התביעות של המפלגות הערביות לשוויון מלא, ללא תנאים. בעיניהם יש לשמור על זכויות יתר יהודיות, אם לא על עליונות. ואם המפלגות הציוניות השתעשעו ברעיון של שותפות, זה היה רק כדי להרחיק את נתניהו מהשלטון, כלי שמשתמשים בו בחוסר חשק במסגרת המאבק הפוליטי הפנים-יהודי.
ההתפרקות של הרשימה המשותפת והזינוק של הימין הקיצוני צפויים לחזק את הטיעון שמעלים פלסטינים רבים, במיוחד אלה שמחוץ לישראל, לפיו הקהילה הפלסטינית צריכה להחרים את הבחירות לכנסת. פרלמנט ציוני, הם טוענים, לעולם לא יוכל לשמש פורום להגנה על זכויות הפלסטינים, וחוסר יכולתה של הרשימה המשותפת להשיג הישגים משמעותיים, אף שהיתה הרשימה השלישית בגודלה, הוא הוכחה לכך. ואם הקריאה לחרם אקטיבי לא תתפוס, אכזבה ואדישות בהחלט יכולים לעשות זאת. עם כל מערכת בחירות, אזרחים הפלסטינים מואסים יותר ויותר במילים החלולות של המפלגות שלהם אל מול רוב יהודי שנעשה גזעני יותר ויותר ומבהיר, מדי יום, שהערבים אינם רצויים.
השאלה שעליה תומכי החרם עדיין לא השיבו היא מה ימלא את החלל, שייווצר אחרי נטישת הייצוג הפרלמנטרי. בעיקרון, זה אמור להיות תפקידה של ועדת המעקב, המשמשת כגוף מתאם בין המפלגות הערביות (כולל אלה שאינן מתמודדות בבחירות), המועצות המקומיות, ארגוני חברה אזרחית, אינטלקטואלים ודמויות אחרות.
אולם ועדת המעקב לא נבחרת באופן דמוקרטי ואין בה ייצוג הולם. היא נשלטת בידי גברים מבוגרים ואין לה סמכות של ממש, מלבד קריאה לשביתות כלליות (שבמקרים רבים לא נענית). הבכורה של הרשימה המשותפת האפילה עליה במידה רבה. לא היה אכפת לוועדה שאזרחים פלסטינים הכירו את שמם של חברי הכנסת הנבחרים יותר מאשר את שמו יו"ר הוועדה הממונה. ממסדיות שמרנית גברה על תהליך פוליטי.
הפגנה נגד אלימות משטרתית בחיפה 2021 (צילום מריה זריק/אקטיבסטילס)
קיימים, כמובן, קבוצות וארגונים שונים, המארגנים ומקדמים את האזרחים הפלסטינים בישראל מחוץ למפלגות. ועדים מקומיים וקולקטיבים הפועלים בשטח, שרבים מהם נולדו או קיבלו תנופה במהלך "אינתיפאדת האחדות" במאי 2021, מציעים מודלים מבוזרים של אקטיביזם ותמיכה קהילתית. ארגוני חברה אזרחית ורשתות של אנשי מקצוע, מעורכי דין עד פסיכולוגים, מגישים שירותים חיוניים על רקע הזנחה ואפליה מצד המדינה. אמנים, סופרים, מוזיקאים והוגי דעות מפתחים פרויקטים יצירתיים ומרחבים, המחזקים את ההשפעה התרבותית של הקהילה הפלסטינית. מועצות מקומיות ערביות משתפות פעולה, לדוגמה במסגרת ועד ראשי הרשויות הערביות, כדי לעשות לובי לדרישות המשותפת שלהן, בלי להסתמך על הנציגים שלהן בכנסת.
המוסדות האלה הם חיוניים, אבל גם סובלים מחולשה בסיסית. למרות הניסיונות של ישראל לפצל אותם, גורלם של האזרחים הפלסטינים בישראל קשור קשר הדוק לזה של התנועה הלאומית הפלסטינית הרחבה. התנועה הזו היום מרוסקת במידה רבה, מפולגת ונעדרת הנהגה. הפיצול בין פתח לחמאס, החולשה של אש"ף, השירות שהרשות הפלסטינית מעניקה לכיבוש, חוסר הכיוון של מאבק השחרור – כל אלה כופים על פלסטינים רבים בישראל להתבונן פנימה, ולא מעטים מהם נדחפים להשיג זכויות כלכליות בתוך מדינה מפלה, במקום לדרוש זכויות פוליטיות מעבר לכך.
"אינתיפאדת האחדות", בהנהגתו של דור פלסטיני צעיר שעומד יותר בתוקף על זהותו הלאומית, הוכיחה שקיים רעב למסלול יותר רדיקלי והוליסטי במסגרת ההתמודדות עם המשטר הקולוניאלי, שתחתיו הם חיים. אולם בלי אמצעים לתרגם את האנרגיה הזו לבניית תנועה של ממש, הבזקי המחאה האלה יימחצו ויפוזרו. נדרש מצפן פוליטי חדש כדי לחבר בין המאבקים הנפרדים של הקהילה הפלסטינית ולתווך את ההבדלים ביניהם, תוך תיעולם לעבר מטרה משותפת. אזרחים פלסטינים עומדים כבר שנים בחזית של ניסוח חזון כזה, והם משתמשים בזהויות המרובות שלהם כדי לדמיין עתיד צודק וחופשי מדיכוי. הם זקוקים עכשיו למאמץ מתואם כדי לעזור להם לממש את החזון הזה. בתור התחלה עליהם לצבור כוח כדי למנוע מהימין הקיצוני בישראל לממש את החזון שלו.
אמג'ד עיראקי הוא כותב ועורך במגזין 972+, שם פורסמה הכתבה במקור. תרגם: מירון רפופורט
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
