newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

התת מודע של עמית סגל

לכתב הפוליטי של ערוץ 2 יש תפיסה משונה של שלטון החוק

מאת:

עמית סגל, הכתב הפוליטי של ערוץ 2, טייל בתל אביב בחול המועד, ראה את בתי הקפה והמסעדות, וצייץ: "כל אבן גבירול בת״א מלא במסעדות שעוברות על החוק ומוכרות חמץ בפומבי. מי שלא מכבד את החוק בפסח לא יכול לשאת את דגל שלטון החוק בשאר ימות השנה".

 

בטוויטר פרץ דיון על חוק החמץ, והאם פג תוקפו, והאם הוא אוסר למכור חמץ או רק להציג אותו בחלון ראווה, וכו'. אבל יש כאן משהו נוסף ששווה להתעכב עליו. הציוץ הזה מגלה טפח מתפיסת העולם של סגל, וזו מעניינת אפילו יותר ממצות.

כי למי סגל בעצם מתייחס – אותם אלו שאינם מכבדים את החוק אבל מדברים על שלטון החוק בשאר השנה? ל"קפה נינה", נקניקיות "ויטרינה" ומסעדת הג'ירף (אם למנות שלושה מבתי העסק באבן גבירול שפתוחים בחג)? הם אלו שנושאים את דגל שלטון החוק בשאר השנה? אכלתי בג'ירף פעם-שתיים בשנה החולפת, ואף אחד לא אמר לי כלום על בג"צ.

לא ניתמם: הכוונה האמיתית של סגל היא שכל התל אביבים ובתי הקפה שלהם הם סוג של מפלגה, אולי מרצ, שמדברת על החוק בזמן שהיא עוברת עליו. וכמו שנועם רותם העיר, מעבר לסטריאוטיפ הבעייתי, יש כאן משהו חמור עוד יותר: ההנחה ש"שלטון החוק" זה עניין של צד פוליטי מסוים (מפלגת מרצ-בתי קפה-תל אביב), ואם הוכח שאותו צד פוליטי עובר על החוק (בהצגת חמץ בפסח), שלא יבוא בטענות לאחרים. כעת גם הם פטורים. איפה בדיוק? במאחזים? בפרשות השחיתות? אמנת ז'נבה? את זה סגל לא מגלה.

זהו הכישרון הגדול של הימין: להרגיש תמיד אאוטסיידרים שמחויבים לחוק רק על תנאי – וזה אפילו כשאתה כבר הגעת למקום הכי פנימי וממלכתי שיכול להיות. למשל ככתב הפוליטי בערוץ של המדינה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf