newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

התקשורת הפכה את סיקור הבחירות לתשדיר שירות מתמשך לנתניהו

זהו פרצופה של תקשורת המיינסטרים בישראל 2021: מובסת, כנועה, מתמסרת לכל גחמה של השליט. לא רוצה לבוא? לא נורא, נחכה לו. רוצה לבוא פתאום? נתאפר יפה ונמתין. וככל שהיא חלשה וכנועה יותר, כך נתניהו בז לה יותר

מאת:

מכירים את התחושה הזאת שמול עיניכם המשתאות מתרחש על המרקע משהו כל כך מביך שלא נעים לצפות בו? ואין הכוונה לאיזו תוכנית ריאליטי שבה נדרשים המשתתפים ללעוס ג'וק. הכוונה היא דווקא לאין ספור תוכניות האקטואליה שלאולפניהן הגיח ראש הממשלה, כמו בעל בית העורך ביקור פתע אצל שוכרי ביתו לבחון כיצד הם נוהגים ברכושו הפרטי. מצויד בהבעת זחיחות מזויפת וזלזול מכוון, במשפטים לעוסים ודברי תוכחה מגוחכים על אופייה של אותה התקשורת שאליה בא לבצע בה מעשה מגונה.

לא צריך לחבב את ראש הממשלה או לסלוד ממנו כדי לנוע באי נוחות בכורסא בעת צפייה במחזה האינפנטילי הזה שוב ושוב. נתניהו על המסך (חן לאופולד / פלאש 90)

לא צריך לחבב את ראש הממשלה או לסלוד ממנו כדי לנוע באי נוחות בכורסא בעת צפייה במחזה האינפנטילי הזה שוב ושוב. נתניהו על המסך (חן לאופולד / פלאש 90)

סדרת המופעים הזאת הפכה בשבועו האחרונים לפיגוע מתגלגל. מנה-נה נה אצל יונית לוי, ל'פקה- פקה- שאשא – שאשא" אצל אריה גולן, עד לחוכמה האחרונה שעליה חוזר נתניהו כמו ילד שתפס איזה טריק שעושה רושם. "תוציאי את האוזנייה" הוא נוזף במראיינת. "תוציא את האוזנייה", הוא תובע כאומר: "אני יודע מה קורה כאן. נראה אותך בלי המכשיר הזה באמצעותו מעבירים לך גופים עלומים מסרים עוינים שנועדו להכשיל אותי".

אביב בושינסקי, פעם יועצו לתקשורת של נתניהו, טוען כי אלה אינן מעידות, אלא התנהגות מתוכננת היטב המושתת על ההנחה כי הטריקים והשטיקים בנוסח טראמפ בעצם משרתים אותו בקרב הציבור שחשוב לו באמת.

אפשר – ואולי גם צריך – לראות במעמד הזה החוזר על עצמו ביטוי מזוקק של הפראנויה של נתניהו. היא אינה חדשה. בראיון לאילנה דיין סמוך למותו סיפר עו"ד יעקב ויינרוט, פרקליטו וידידו של נתניהו, על אותם שדים הרודפים אותו והוא מוזעק מדי פעם לגרש אותם לפחות להפוגה קצרה. אולי באמת חש נתניהו איום של ממש משדונים הלוחשים באוזנייה פסוקים של מאגיה שחורה, וחובה להניסם בטרם ימיטו עליו כליה.

הסקופ של ניקול ראידמן

לא צריך לחבב את ראש הממשלה או לסלוד ממנו כדי לנוע באי נוחות בכורסה בעת צפייה במחזה האינפנטילי הזה שוב ושוב. אך מי שמביכים באמת הם המראיינים הנענים לדרישתו, עוקרים את האוזנייה, וביבי מחייך בהנאה. בצדק. זו לא כניעה סמלית קטנה. זו תבוסה גדולה. נתניהו בז לאנשים חלשים וכנועים לו. אותו דין חל על יחסו לתקשורת. ככל שהיא חלשה וכנועה יותר – הוא בז לה יותר. כשמשהו חשוב לו באמת, הוא מספר זאת ב"פוקס ניוז", או שהדברים מודלפים ל"ניו יורק טיימס". כך היה לאחרונה עם ההכרזה "שמנו את הקורונה מאחורינו", אותה בחר ביבי להפיץ דווקא בערוץ הטלוויזיה האמריקאי ששרת עד כה את טראמפ. והתקשורת הישראלית מצטטת בהכנעה.

סיקור הסבב הרביעי של הבחירות הוא ללא ספק עוד נקודת שפל בתפקודה של תקשורת המיינסטרים הישראלית. קל מאד להיטפל ליעקב ברדוגו שהפך את גל"צ למגרש משחקים של ביבי. הוא כבר היה לסאטירה. לא נכון להפוך גם את אראל סג"ל, ינון מגל או את ערוץ 20 כולו לווטרלו של התקשורת. לא שם ניטש הקרב, ולא שם המפלה. הם עושים את מה שנועדו לעשות והצפייה נמוכה בהתאם. זה אפילו לא בועז ביסמוט, שנראה כמו שתל שלא נקלט בגופו של היומן בערוץ 12. ואולי אני לגמרי טועה, כי מעולם לא הצלחתי להבין מה הוא בעצם אומר. זה לא הוא, זו אני.

הבעיה היא כמובן גם לא ניקול ראידמן המראיינת פוליטיקאים בתוכנית היומית בערוץ 24. שם, בראיון הזוגי עם שרה ובנימין נתניהו בשבוע שעבר, שמענו שהשניים הכירו בדיוטי פרי באמסטרדם כשהגורל זימן את שניהם בו זמנית לרכוש גבינות משובחות. הנה, לפחות למדתי משהו חדש. אי שם בשנות ה-90 רכש ראש הממשלה שלי 90 גבינות בכספו, וגם חשף באוזניה של המראיינת פרט אינטימי ממש – "אני זללן". חתיכת ניוז שבוע לפני הבחירות.

אבל לתוכניות מסוג זה יש קהל צרכנים וזכות קיום. הבעיה היא, כשהגבולות מיטשטשים וניקול ראידמן – כסמל – גולשת אל לב האקטואליה המיינסטרימית, זו שמעצבת את התודעה הקולקטיבית ואמורה להיות לנו ספק מידע וכלי עזר חיוני לפיענוח המציאות.

לא רוצה לבוא? לא נורא, נחכה לו. רוצה לבוא פתאום? נתאפר יפה ונמתין. בנימין נתניהו מתראיין אצל יונית לוי (צילום מסך)

לא רוצה לבוא? לא נורא, נחכה לו. רוצה לבוא פתאום? נתאפר יפה ונמתין. בנימין נתניהו מתראיין אצל יונית לוי (צילום מסך)

וכך יצא שאותה ניקול ראידמן, שבזכות "חברתי שרה" נודדת עתה בין האולפנים, הפכה ל"אייטם" בעל משמעות. אין זה סיפור שולי, זו ראדימן והתקשורת כמשל. לא מכבר סיפרה ראידמן באיזו תוכנית שאביגדור ליברמן, פעם חבר קרוב , שונא בעצם הומואים ובביקוריו בביתם היה מבקש ממנה להרחיק משם את ה"תרנגולות", כינוי גנאי משפיל להומואים ברוסית.

אולי. אין לי מושג. לליברמן היה בעבר קטע הומופובי, ואולי השתנה ואולי לא. אבל בתקשורת הפכה (מן הסתם בשירות הוד מלכותם) ראידמן לשליח שבא להפיץ את הבשורה בין האולפנים. וכך מצאה עצמה באולפנו של גדעון אוקו בערוץ 12 מדווחת בכובד ראש על האיום על חייה ועל חיי ילדיה מאז סיפרה את גרסת סיפורה ליחסיו של ליברמן עם הקהילה הלהט"בית. סכנה ברורה ומיידית. אפילו "חברתי שרה" דואגת לשלומה.

ואוקו נטפל אל האייטם, והיא נרתעת בזהירות מעושה שמא תאלץ "לבדוק מתחת לרכב בכל פעם שהיא יוצאת מן הבית", והוא ממשיך, ורוצה עוד, עד שמצאנו עצמנו למדים עוד פרט על אישיותו האפלה של ליברמן: הוא אוהב יין יקר. ליתר דיוק, שאטו פטרוס בורדו. מאז שכינו אותו חבריו המודאגים בליכוד דן מרידור ובני בגין "סכנה לדמוקרטיה" והוא שלח אותם לקחת ואליום להרגעה, לא למדנו פרט כה חשוב על אישיותו של יו"ר ישראל ביתנו. האמת, אחד מתשדירי הבחירות הטובים יותר לנתניהו. שאטו פטרוס הרי יקר יותר מהשמפניה הוורודה ההיא. בדוק.

הון-שלטון-עיתון

זה יכול היה להיות מצחיק כקטע ב"ארץ נהדרת". זה לא מצחיק כשזה פרצופה של התקשורת המיינסטרים בישראל 2021. מובסת, כנועה, מתמסרת לכל גחמה של השליט ולכל מניפולציה. לא רוצה לבוא? לא נורא, נחכה לו. רוצה לבוא פתאום? נתאפר יפה, ונמתין. מתי שירצה. רוצה "מסיבת עיתונאים" בלי שאלות? נבוא. דורש עוד זמן? ניתן. טוען שמפלים אותו לרעה בהשוואה לגדעון? נתנצל. ירצה שוב לדבר על חיסונים? ניתן לו ושוב נגיד תודה. יבחר לדבר על "שלום עם האמיריות", נאמץ את הטרמינולוגיה ההזויה ונדבר על "שלום".

מן הסתם כדאי היה להקשיב לעצתו הטובה של אתגר קרת – "שלום עושים עם אויבים, לא עם מדינות שמחפשים בוויקיפדיה". היה מרתק לעקוב שבועות אחר "נוהל חיסונים" שאומץ על ידי התקשורת כולה כל עת שבא מישהו למתוח ביקורת על ביבי – נדרש על ידי המראיין או המראיינת להקדים ולומר "אבל אני בהחלט מכיר לו תודה על החיסונים". הדרישה התקיפה והעקבית נראתה כמו הכנת אליבי לקראת משפט שדה שעורך מדי פעם השליט שאינו יודע שובע. אני בסדר; הנה, דרשתי לשבח את החיסונים! (שנקנו אגב במחיר מופקע מכספנו שלנו).

אך חמור אף יותר מן הנושאים עליהם מרשה לעצמה התקשורת לדבר, הם הנושאים שעליהם לא כדאי לדבר כדי לא לעצבן את השליט ששולט בבעלי ההון ששולטים בתקשורת. הון-שלטון-עיתון הוא לא רק שם נרדף לתיק 2000, אלא תיאור של היחסים המושחתים בין התקשורת להון ולשלטון בכלל.

במה שאומרים, במה שאין אומרים ובעיקר באיך שאומרים – הפך סיקור הבחירות למסע מתמשך של עיצוב תודעה כוזבת. תודעה של הצלחה אדירה במקום שיש בו רצף כשלונות; תודעה של ניצחון עוד הרבה לפני שמצליח ראש ממשלה שכשל כבר שלוש פעמים להרכיב ממשלה חדשה

חלפו אפילו הימים הטובים שבהם היה צריך ממש לאיים על עיתונאים. רק לפני שנתיים, בסבב הבחירות הראשון, הושמו תמונותיהם של בן כספית, אמנון אברמוביץ', גיא פלג ורביב דרוקר על שלטי חוצות תחת הכותרת "הם לא יחליטו". "הם", לעומת אנחנו, כלומר אתם, העם.

אז עוד היה צריך ללבות את היצר נגד העיתונאים תוך סיכון חייהם. היום כבר אין כמעט צורך בכך. התודעה נצרבה. הציבור הפנים את זהותו של האויב ועיתונאים פחות חזקים הפיקו לקחים. למדו איך לדבר, על מה לדבר ועל מה לא לדבר. על הכיבוש, למשל. על משא ומתן מדיני. על שתי מדינות, על מדינה אחת, על מה שפורעים מההתנחלויות מעוללים לפלסטינים בחסות שתיקתנו , לא ממש נזכיר את 6092 המתים מקורונה, חלקם " קורבנות השלום" של ביבי עם דובאי.

לא מדברים על העניים החדשים שהולידו שלושה סגרים, שמשום מה נחשבים להישג. של ראש הממשלה, כמובן. אלא של מי? יש כאן עוד מישהו? נכון. לראש ממשלה, כל ראש ממשלה, קל יותר להשתלט על סדר היום. אבל עדיין אפשר קצת להפריע לו . קשה לראות בשאלה "ולמה עד עכשיו לא פינית את חאן אל-אחמר אף שהבטחת" את גולת הכותרת של ההתרסה כמעט בכל ראיון. אפילו אפשר סתם לשאול למה בכלל לפנות את חאן אל-אחמר, אבל זה כבר סיפור אחר.

כך הפך כל סיקור הבחירות לתשדיר שירות מתמשך לנתניהו. במה שאומרים, במה שאין אומרים ובעיקר באיך שאומרים – הפך סיקור הבחירות למסע מתמשך של עיצוב תודעה כוזבת. תודעה של הצלחה אדירה במקום שיש בו רצף כשלונות; תודעה של ניצחון עוד הרבה לפני שמצליח ראש ממשלה שכשל כבר שלוש פעמים להרכיב ממשלה חדשה. איך אנחנו יודעים שהוא הצליח ושהוא ניצח? כי הוא אמר לנו. על דרך ההשוואה, אפילו תשדירי התעמולה הארכאיים נראים כתוצרים של אינטגריטי ומקצוענות.

לילי גלילי היא עיתונאית ומרצה בסוגיות בחברה הישראלית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

המהפכה החינוכית שהקדימה את זמנה

כבר ב-1774 הבינו בחבר העמים של פולין וליטא ש"אין לכפות משמעת באמצעות פחד, אלא באמצעות מנהיגות והבנה", שהכיתות צריכות להיות מעוצבות "כך שהילד לא יראה את בית הספר כבית סוהר", ושרק הממסד האזרחי יכול להניב חינוך אוניברסלי שוויוני וחופשי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf