השמאל הציוני לא יכול עוד לברוח מההכרעה בין שוויון לאפרטהייד   

הוא שוכב במחלקת טיפול נמרץ. על פי הערכות קרוביו המודאגים מצבו נע בין מת אך טרם הוכרז על כך רשמית לבין מצבו קריטי אם כי לא אבוד. מחוץ לבית החולים עומדת קבוצה אחרת ומתכננת את השתלטותה על מה שהמנוח משאיר אחריו. הוא – הנו פתרון שתי המדינות. הקרובים המודאגים, שחלקם חי בהכחשה למצב הקריטי, הם אנשי השמאל המדיני. היורשים הם קבלני סיפוח של שטחים פלסטינים.

פתרון שתי המדינות צבר פופולאריות בשנות ה-80 עם הכישלון הישראלי במלחמת 1982, האינתיפאדה הראשונה וחוסר יכולתה של ישראל לדכא אותה. יחד עם השינוי בדרכו המדינית של אש"ף הם הוליכו להסכמי אוסלו. שיח הזכויות הלאומיות, זכות ההגדרה העצמית הפלסטינית, החוק הבינלאומי וזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי הניעו אז את המהלכים המדיניים. החכמה המקובלת גרסה שהמעבר אל פתרון שתי המדינות הוא פתוח והפשרה קרובה ואפשרית.

נעצור את הסיפוח. ומה הלאה?

לא כך חשבו היורשים לאחר שהשתחררו מההלם של הסכם אוסלו 1993 וההכרה ההדדית בין ישראל לאש"ף. בעוד אנשי השלום נפגשים במסדרונות מדיניים ועוסקים בפוליטיקה גבוהה, היורשים ירדו לשטח ושינו אותו באופן רדיקלי באמצעות הרחבת ההתנחלויות. לא אחת השינוי נעשה בעזרת מי שהתחייבו להסכמי שלום אך היו חצויים בליבם. בתמצית, בראשית המאה ה-21 כונן משטר אחד בין הירדן לים בעליונות ישראל למרות השוויון הדמוגרפי בין שתי הקבוצות. כל מי שבוחן באופן אובייקטיבי מי שולט על מה ומי קובע את האפשר ואת האסור מגיע למסקנה שכבלי ברזל ישראלים מוטלים על צוואר הפלסטינים. דה-פקטו כל השטח ותושביו מסופחים, לא רק ההתנחלויות. הרשות הפלסטינית אינה אלא קבלן משנה של ישראל.

לכן צריך לדייק ולומר כי השיח על תכנית הסיפוח של נתניהו היא על שינוי השלט, לא השלד. אם יש את נפשך לדעת כיצד ייראה הסיפוח בגדה המערבית, סע למעבדת הסיפוח הארצית, מזרח ירושלים. בירושלים מופעל העיקרון של ספח וקפח. כמדינה יהודית – דמוגרפית עם חרדות סדרתיות, ישראל פועלת על פי עקרון הקיפוח המבני של לא-יהודים. כך גם ייראו חיי הפלסטינים כאשר תמומש עסקת המאה והסיפוח שהיא מאשרת כעסקת הירושה של פתרון שתי המדינות.

השמאל המדיני בישראל החליט לעכב או למנוע את הסיפוח דה-יורה. זו מטרה ראויה. אלא שתחתיה מצויה מבוכה גדולה ותהייה: ומה לאחר מכן? איך אפשר להיאבק נגד הסיפוח דה-פקטו? קושי אחד נוגע לעובדה שסיפוח זה הגדיל את מספר הישראלים שנהנים חומרית מהשליטה בפלסטינים ותלויים בה למחייתם ולא רק קשורים אליה אידיאולוגית או רואים בה מענה לחרדות קיומיות. מיטוט המשטר הזה יפגע בהם, ולכן קמפיין בעדו לא מביא לשמאל תמיכה בציבור היהודי. זאת ועוד, הפער בין מה שהציבור הרחב יודע אינסטינקטיבית מחיי היומיום שלו לבין טיעוני השמאל בזכות פתרון שתי המדינות נוסח שנות השמונים הופך אותו לבלתי אמין. רק מעטים בשמאל תומכים בלחץ חיצוני כדרך למיטוט הסיפוח דה-פקטו, בין אם בדמות לחץ מדיני ממערב אירופה שלא מגיע, ובין אם מתנועת ה-BDS שיש לה כמה הישגים אבל היא לא מביאה לנסיגת ישראל.

השמאל היהודי – ציוני מתחמק מלהכריע בדילמה שאינה עוד תיאורטית: איזה משטר חבריו מעדיפים, מדינת אפרטהייד יהודית או מדינה שוויונית? איזו משתי האפשרויות פחות קשה בהינתן שהדרך הישרה והקצרה לשתי מדינות נוסח שנות השמונים והתשעים חסומה? זו דילמה שכל אדם הגון צריך להכריע בה. תמיכה בסיפוח דה-פקטו או דה-יורה פירושו תמיכה במשטר אפרטהייד יהודי. תמיכה במשטר שוויוני פירושו בחירה באפשרות בעייתית מבחינה ציונית על פי משמעותו המקובלת של המונח. על משמעות זו שהימין קיבע בשיח הציבורי אפשר וצריך לערער. באתגר אינטלקטואלי – פוליטי זה השמאל הציוני נכשל למרות שלרשותו מאגר היסטורי גדול של הגדרות אחרות לציונות.

האם קריאה לשוויון היא תמיכה במדינת כל אזרחיה או מדינת שני לאומיה? לא בהכרח. שוויון אפשר להשיג גם על ידי הקמת שתי מדינות שלכל אחת מהן עומדת זכות ההגדרה העצמית. שוויון זה מקנה מעמד מדיני שווה לשתי הקבוצות האתניות. החייאת פתרון שתי המדינות עוברת היום דרך שלילת האפרטהייד היהודי ודרישה לשוויון מלא בין אם במדינה אחת או היפרדות לשתי מדינות. בשנות ה-70 וה-80 רעיון ההגדרה העצמית הפלסטינית הצית את הדמיון הפוליטי באירופה ובעולם השלישי. היום צריך לעשות דבר דומה באמצעות רעיון השוויון בין יהודים לפלסטינים. העדר שוויון בדמות קביעת עליונות יהודית הם אבני יסוד של הסיפוח דה-פקטו ודה-יורה. את אבני הנגף הללו יש להסיר בטרם מחליטים מה הלאה.

הפלסטינים כשותפים חיוניים למאבק

השמאל המדיני צריך לעדכן לא רק את טיעוניו אלא גם את שותפיו למאבק. אי אפשר להיאבק למען שוויון כאשר קיים חייץ אתני-פוליטי בין יהודי לערבי. מאבק לשוויון מחייב ליצור חזית של כל מי שנפגע מהעדרו. שותפות יהודית – ערבית הכרחית לחידוש פני השמאל. טיעונים בזכות שותפות כזו במערכת המפלגתית בישראל והכנות להקמתה כבר מתקיימים. אבל במציאות של סיפוח דה פקטו, וקל וחומר בסיפוח דה יורה, הציבור המודר ממנו בגדה המערבית ורצועת עזה צריך להיות חלק מהמחנה הנאבק למען שוויון. הדבר מחייב שידוד מערכות לא רק בשמאל הישראלי אלא גם בגישה המקובלת על פלסטינים, אלו שמחרימים שיתוף פעולה עם ישראלים מחמת התנגדותם לכל סממן של נורמליזציה, והרשות הפלסטינית שפועלת על פי הקודים של תקופת אוסלו. משטר שסמכותו פרושה על פני כל השטח בין הירדן לים ראוי שיפגוש אופוזיציה מלוכדת שמשתרעת על פני כל השטח הזה.

במסגרת זו יכולים הפלסטינים הישראלים למלא תפקיד מוביל. בעבר הם לא היו חלק מההנהגה הלאומית. כל עוד המטרה הלאומית הפלסטינית הייתה הגדרה עצמית בשטחי 1967 תפקידם של הפלסטינים הישראלים התמצה במתן סיוע לאש"ף בדעת הקהל ובמערכת הפוליטית הישראלית. מאבקם של הפלסטינים הישראלים לשוויון נוהל במקביל אך בשולי המאבק הלאומי העיקרי שהיה מאבק לשחרור מכיבוש והגדרה עצמית. כאשר המאבק לשוויון יעבור למרכז גם הפלסטינים הישראלים יזוזו מהשוליים למרכז התנועה הלאומית.

לתזוזה זו יש הבט חשוב נוסף. פרויקט השליטה הישראלית על השטח שבין הירדן לים מפרק את האוכלוסייה הפלסטינית לקבוצות שונות שלכל אחת מהן מעניקה ישראל רמה משתנה של זכויות. שיתוף הפעולה של הרשות הפלסטינית עם ישראל והפיכתה לממסד שלטוני כוחני ואינטרסנטי הרסו את החברה הפוליטית האזרחית בגדה המערבית. צריך להדגיש כי התודעה הלאומית שם לא נמחקה, נעלמו רק סוכניה הפוליטיים הפעילים. לעומת הדיכוי ששורר בשטחי 1967, במטרופולין של השלטון, בתחומי ישראל בשטחי 1948, נהנים הפלסטינים מחירות פוליטית ואזרחית רבה יותר. התהליכים שעוברים עליהם מגוונים ומרתקים והשתלבות רבים מהם במרקם החברתי, העירוני, התעסוקתי והאומנותי של ישראל מייצרת אפשרויות פעולה והשפעה שכמותם אין לפלסטינים בשטחי 1967. ייתכן ובעתיד הקרוב המאבק לשינוי המשטר שישראל כופה על הפלסטינים יתנהל במטרופולין הישראלי ולא בקולוניות של הגדה והרצועה.

מנחם קליין הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן. קליין היה יועץ למשלחת ישראל במשא ומתן עם אש"ף בשנת 2000 ונמנה על מובילי יוזמת ז'נבה