newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שמאל "שתי המדינות" מת, יחי השמאל החדש

עם הניצחון המוחץ של הציונות על הלאומיות הערבית בכלל והפלסטינית בפרט ועם מחיקתו של הקו הירוק בפועל, השמאל שדגלו האחד היה חלוקת הארץ איבד את הרלוונטיות שלו. כעת יש למצוא תכנים חדשים לצקת לתבנית החבוטה שנקראת "השמאל הישראלי"

מאת:

כותב אורח: מרזוק אלחלבי                                                                               

מי שמחפש היום שמאל ישראלי, לא בהכרח ימצא אותו. כי מה שהיווה את הבסיס הרעיוני לאותו שמאל, איננו. הכוונה היא לרעיון חלוקת הארץ. בעבר הלא רחוק, כל מי שדגל בחלוקה כלשהי נחשב שמאל ומי שהתנגד וצדד בהתנחלויות, נחשב ימין. מאז אמצע שנות השמונים, כשכמעט כולם צידדו במהלכים הכלכליים ובקידוש הצמיחה ולכל הרוחות צדק חלוקתי וחברתי, המפה הפוליטית נחלקה לשמאל וימין על-פי עיקרון חלוקת הארץ. ובהיעדר חלוקה כזו, מתבטלת החלוקה הפוליטית. קרי, עם ביטול הקו הירוק לפי מדיניות הממשלה הימנית, הפיוס הלאומי עם מפעל ההתנחלות אחרי רצח רבין ואולי בהשפעתו, והמעבר של האליטות הישראליות מתפיסת פתרון הסכסוך אל ניהול הסכסוך. אבל ישנה עוד סיבה משמעותית נסתרת משהו מהעין שבגללה השמאל נעלם לו או התכנס חזרה אל המרכז הימני.

לא מדובר אמנם בכל מה שנקרא "השמאל", ואפשר להחריג גם את מרצ מהמשוואה; אלא שגם המתנגדים לדבר הזה קולם נדם בתרועות הניצחון והשינוי החוקתי שהמדינה עוברת. התחושה היא שהכוחות שהם לא ממשלה והם לא שמאל, לא רק שאינם מתנגדים ברצינות למהלכים העמוקים המתרחשים אלא שהם אף מבסוטים מזה שמישהו עושה להם את העבודה. הם מסכימים לעקרונות התפיסה של הימין וחלוקים עליו בדרך לשם.

> הגירוש הוא חורבן הבית השלישי שלנו, תושבי דרום ת"א

דגל פלסטין לצד דגל ישראל. שלט שני דגלים של "גוש שלום". הפגנת השמאל בתל אביב (אורן זיו/אקטיבסטילס)

בעת ניצחון כזה מהדהד מנצחים ושותקים, מנצחים וממשכים קדימה. דגל פלסטין לצד דגל ישראל. הפגנת השמאל בתל אביב (אורן זיו/אקטיבסטילס)

ברצוני לחזור עם הזיכרון, עם אלה שעדין רוצים לזכור, אל היום שאחרי מלחמת ששת הימים. נדמה לי שאותו שיכרון כוח הזיז את כולם מהמקומות שלהם כדי לחגוג את ניצחונה של ישראל. גם אז נעלם השמאל לכמה שנים טובות לטובת המחשבה איך לנהל את השטחים שנכבשו ולנווט את הניצחון כדי לשמר את התבוסה הערבית, כך שהשכנים לא יאיימו יותר על מדינת ישראל. אנו נמצאים במצב דומה ואף עולה על תחושת הניצחון המוחץ אז. גם היום התחושה בקרב האליטות היהודיות בפלסטין היא שהם ניצחו לא רק את השאלה הפלסטינית שנדחקה לקרן זווית, אלא גם את המפעל הלאומי ערבי, את מדינות ערב, את התרבות הערבית והפן ערביות בכלל. הקונטקסט איננו רק מאה שנים של סכסוך בין הציונות לבין הלאומיות הערבית, אלא כישלונה של המדינה הערבית וקריסתה באביב הערבי ואף התפרקותה. התרחשויות אלה נתפסים גם אם באופן לא מדובר כניצחון אסטרטגי ולא רק טקטי על כל המרחב הערבי הסמוך.

לעבור לשיח של פיוס

על רקע זה ראוי לשאול –  מי צריך שמאל בכלל? זאת לא שאלה קנטרנית, אלא שאלה מיושבת הנשאלת במצב של "נוק אאוט" היסטורי שהציונות ומדינת ישראל הנחילו למפעל הלאומי הערבי אחרי עצמאותו במאה הקודמת. ההערכות האסטרטגיות אף מובילות אותנו למחשבה שבגלל האיום האיראני, תמצא ישראל את עצמה בברית עם מדינות ערביות משמעותיות כמו ערב הסעודית ובני בריתה הערבים. במצב כזה, השמאלנות נידחת גם היא לקרן זווית. מי יעז לקלקל חגיגה היסטורית כזאת ועוד ולהסתכן אלקטורלית?

לכן ניתן להבין לאן התאדה השמאל ומי בכלל נחשב היום לשמאל. במידה מה, השמאל נבלע בהמולה, ורעיונות שמאל המבוסס על חלוקת הארץ נהפכו למיושנות ואף לא רלוונטיות. כי בעת ניצחון כזה מהדהד מנצחים ושותקים, מנצחים וממשכים קדימה. לפי תורת המשחקים, השחקן בעל היתרון נוטה לממש את יתרונו וימעיט לשאול את עצמו שאלות מעיקות ומשביתות שמחה. כך החברה בישראל. אלא שזוהי ראיה קצרת טווח, הצפויה להוביל להתנגשות בלתי נמנעת בין שתי האוכלוסיות הפלסטינית והיהודית בין הים לנהר. אם לא בעוד חמש שנים אז בעוד עשר שנים. בהתנגשות זו, אנו עשויים לראות זוועות נוראיות של רצח עם וטיהור אתני.

צריך לשים לב לגורם הזמן. ישראל יכלה להכיל את הכיבוש בגלל החלוקה הפיקטיבית בין "ישראל" לבין הגדה, עזה וירושלים המזרחית. ביטול הקו הירוק דה-פקטו יביא לביטול החלוקה הזו. פעולה פלסטינית משותפת בין הים לנהר תיצור משמעויות אחרות להתנגשות הבאה, במיוחד אם לפלסטינים תהיה מפעל לאומי משותף.

השמאל לא חשוב בפני עצמו אלא בערך המוסף של הרעיונות שהוא מייצג. ומה ייחשב שמאל בעיני בתקופה קשה זו? שמאל יכול להתפתח מתוך שיח של הצורך בחתירה לפיוס בין שני העמים. פיוס במשמעותו העמוקה ביותר, תהליכים רחבים של בירור, הודאה בעוולות ומחילה, צדק מעברי והיסטורי, קבלה מודעת מוסכמת של החיים המשותפים באותו מרחב, חלוקת השלטון ושותפות בין שני העמים בניהול המרחב.

כמובן שתהליכים כאלה מחייבים את החברה היהודית להתפרק מיתרונה האסטרטגי וממאפיינים קולוניאליסטים בהווייתה, לסיים את הכיבוש ולשחרר את העם הפלסטיני מכבליו ומהדיכוי המובנה בו. תהליכים אלה יכולים להימשך שני עשורים ואף שלוש, אבל הם עדיפים פי אלף מהמצב השורר כיום ולו מפני שהם ימנעו הסלמה והתנגשות רבתי ועוד סיבוב של קטל והרס. שיח הפיוס במשמעות העמוקה והרחבה, מניח שהמנצח יגלה נדיבות ולא התעמרות במנוצחים כפי שממשלת הימין עושה ובהצלחה יתירה. השמאל החדש יקום ברגע שאנשים יקומו ויגידו הבחירה שלנו היא הפיוס ההיסטורי ולא פתרון כזה או אחר. המעבר משיח של פתרונות לשיח של פיוס ייתן לאנשים בשני העמים תקווה. וקולקטיבים, כמו פרטים, זקוקים למנה גדושה של תקווה. תקוות לא באות לבד, מייצרים אותן ביודעין.

מרזוק אלחלבי הוא משפטן, עיתונאי וסופר, בעל טור קבוע בעיתון "אל-חיאת" הלונדוני ועמית בפורום לחשיבה אזורית.

> "בישראל הצדק תמיד נדחה" – גזר הדין בתיק בן דרי נדחה פעם נוספת

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf