"העצים של מגדל העמק צמחו על ההריסות של בתינו באל-מג'ידל"

"כאן היה הבית שלנו", סיפר אחד העקורים בהתרגשות. מלקטים צמחים על האדמות ההיסטוריות של אל-מג'ידל, אפריל 2026 (צילום: תמנה רוז פרץ)

בבוקר אביבי בשבוע שעבר, במרכז מגדל העמק, הסתובב אבו ג'יהאד – סעיד נח'אש – כשבידיו סיר עמוס, כאילו תר אחר אורחים בחצר ביתו. הוא קרא לעומדים מרחוק לבוא לאכול ארוחת צהריים: מג'דרה עם סלט ויוגורט.

אלא שהסצנה הזו לא התרחשה בביתו של אבו ג׳יהאד, אלא סמוך לגן ציבורי בעיר. הנוכחים האחרים היו, פחות או יותר, בני גילו של אבו ג'יהאד, ילדיהם ונכדיהם. מה שחיבר ביניהם וכינס אותם במקום הזה לא היה האירוח, אלא המקום עצמו – אל-מג׳ידל, הכפר שלהם, שממנו גורשו ב-1948.

>> תגידו "נַכְּבָּה", השמיים לא יפלו

באותה שנה היה מספר תושבי אל-מג׳ידל יותר מ-2,200 נפש. רובם היו מוסלמים, והשאר נוצרים בני העדות היוונית-אורתודוקסית והקתולית. בכפר פעלו שתי כנסיות ומסגד, ותושביו החזיקו בכ-18 אלף דונם של אדמות חקלאיות סביבו. רובם גידלו בהן דגן ועצי זית. ב-15 ביולי 1948 נכבש הכפר ותושביו גורשו. רבים מהם השתקעו בנצרת וביפיע, ואחרים הגיעו ללבנון, סוריה וירדן.

בתי הכפר הפכו לתל הריסות

"כאן היה בית הקברות המוסלמי של הכפר, ויש גם שני בתי קברות נוצריים", אומר אבו-ג'יהאד בעומדו בקצה הגן הציבורי. בין הקברים, או מה שנותר מהם, אפשר למצוא חתיכות מתכת – קשתות או מוטות – שרידים מן הכפר.

הכפר עצמו נהרס כמה שנים לפני שהוקמה עליו העיירה מגדל העמק ב-1953. עד הקמתה העיירה, מספר אבו-ג'יהאד, ערמות ההריסות היו גבוהות. כמה שנים לאחר מכן, הוא ממשיך, "העבירו אותן למדרון הסמוך, אל אזור בית הקברות. הן כיסו חלק ממנו ויצרו תל גדול. על התל הזה אנחנו עומדים עכשיו. העצים שסביבנו והצמחייה היפה הזו – צמחו על הריסות בתינו".

השנה לא תתקיים צעדת השיבה המסורתית, הנערכת מדי שנה לציון הנכבה. המגבלות והנסיבות שיצרו המלחמות עם איראן ובצפון מנעו מהעמותה להגנה על זכויות העקורים להתכונן בזמן לקראת הצעדה, שתוכננה להתקיים השנה על אדמות הכפר אל-דאמון סמוך לעכו. במקום זאת הוחלט לקיים צעדה במתכונת וירטואלית, לצד ביקורים נקודתיים של עקורים בכפריהם, כפי שאירע בתחילת השבוע באל-מג׳ידל.

זו הפעם הראשונה שעקורי הכפר יוזמים פעילות מסודרת על אדמות אל-מג'ידל. הם סיירו בין שרידיו, ביקרו בשתי הכנסיות ובבתי הקברות, ולאחר מכן התכנסו לארוחת צהריים משותפת: מג׳דרה – עם כל הסמליות שלה כמנה מרכזית ואהובה במסורת החקלאית הפלסטינית.

האירוע התרחש באווירה כמעט חגיגית, שאף לוותה בקריאות שמחה, אפילו "קולולו". חלק מהמשתתפים היו בני הדור שגורש מן הכפר; במהלך הסיור הם הצביעו על נקודות שונות ושיתפו סיפורים שעדיין צרובים בזיכרונם. האחרים – ילדים, נכדים ואפילו נינים – הקשיבו לדבריהם. "כאן היה הבית שלנו", סיפר אחד העקורים. "ושם היה בית הבד. כל תושבי האזור היו מגיעים לכאן לכבוש זיתים, אפילו מהקיבוצים הסמוכים", הוסיף עקור אחר. לא היה אפשר להסתיר את התרגשותם.

זיכרונות ילדות מבית שהיה ואיננו עוד

"כאילו אני בבית? אני הרי בבית", שואל ועונה סעיד נח'אש. "בשום מקום איני מרגיש בבית יותר מאשר כאן, אפילו לא בבית שלי בנצרת". נח'אש, שכבר עבר את גיל 80, מספר שכל חייו הוא אומר למי ששואל שהוא מאל-מג'ידל. "הילדים והנכדים אומרים שהם מנצרת, אבל במקור מאל-מג׳ידל – כך חינכנו אותם. כל מי שאני מכיר מאל-מג׳ידל לימד את ילדיו להציג עצמם כך. אבל אני עצמי לא הצלחתי לומר אחרת: אני מאל-מג׳ידל".

ילדיו ונכדיו של נח'אש נולדו בנצרת, אבל "אני נולדתי כאן. זה המקום שלי, זו האדמה שלי. לפעמים ראיתי פליאה בעיני אנשים. יש מי שאינם מכירים את אל-מג׳ידל, ויש מי שמכירים אותו ככפר עקור. אז איך אני אומר שאני משם? אבל איך אפשר שלא לומר?".

כשגורשה משפחתו מאל-מג'ידל, היה נח'אש בן שנתיים בלבד. אבל בכל יום בילדותו שמע את סיפור הכפר שוב ושוב. "המשפחה שלי, כל המשפחות, לא הצליחו להתגבר על זה". הם יצאו מהכפר דרך הוואדי הסמוך, שהפריד בין אל-מג׳ידל ליפיע. לשם הרשו להם ללכת, לאחר שסגרו את שאר הכיוונים. רוב המשפחות המשיכו לעבר אזור אל-בטוף (בקעת בית נטופה), אך משפחתו של נח'אש הגיעה לעראבה, ושם שמעו שעדיף להם לחזור לכיוון נצרת, כי יש אפשרות לשוב אל הכפר.

"חזרנו לנצרת וליפיע, וכאן השתקעו רוב משפחות אל-מג׳ידל", מספר נח'אש. בשנים הראשונות אספו העקורים כסף ופנו לעורך דין מחיפה, שניסה להגיש תביעה בשמם כדי שיוכלו לשוב לכפרם. "היו גורמים בממשל הישראלי שהסכימו להחזיר רק את הנוצרים, אבל הם (הנוצרים) הבינו את המשמעות ודחו את ההצעה. הם עמדו על כך שנחזור כולנו. זמן קצר לאחר מכן הגיעה הידיעה שהכפר נהרס".

בסמוך לאל-מג'ידל עמד הכפר מעלול. על אדמות מעלול הוקם בסיס צבאי, אך תושביו מתכנסים תדיר בכנסיית הכפר, שהיא המבנה היחיד שנותר על תילו, ומציינים בה חגים, בעיקר נוצריים. הם מקיימים גם ביקורים ואירועים לציון הנכבה. מסיבה זו הכפר מעלול מוכר יותר למי שעוקב אחר תולדות הכפרים העקורים, ואילו אל-מג'ידל כמעט אינו מוכר, אף שלדברי תושביו היה גדול ומרכזי יותר ממעלול.

"אל-מג׳ידל היה כפר גדול ומרכזי". איבראהים קסאברי (אבו עמאד), יליד הכפר אל-מג'ידל, שממנו גורשו הוא ומשפחתו ב-1948, אפריל 2026 (צילום: תמנה רוז פרץ)

איבראהים קסאברי – אבו עמאד – בן 88, שהשתתף בביקור בכפר, מספר כי "התלמידים והתלמידות ממעלול למדו בבית הספר ובכנסייה שבאל-מג׳ידל. אצלנו היו שני בתי בד, כמה חנויות, מסגד ושתי כנסיות. אל-מג׳ידל היה כפר גדול ומרכזי, אולי אפילו ברמה של סאפוריה", כפר גדול שגורש והיום עומד עליו המושב ציפורי.

"תושבי מעלול היו פעילים יותר בביקורים בכפר שלהם ובשמירה על נוכחות בו", הוא מוסיף. "אני מקווה שהפעילות שאנחנו מתחילים עכשיו באל-מג׳ידל תימשך, כי התחושה של להיות כאן, על האדמות שלנו, היא אחרת. גם הילדים והנכדים קשורים למקום, בדיוק כמונו".

משמרים את ההיסטוריה עבור הדורות הבאים

את הסיור באל-מג'ידל יזמה "עמותת שימור מורשת כפר אל-מג׳ידל". העמותה מאגדת את בני ובנות העקורים, ילדיהם ונכדיהם, ושומרת על קשר ביניהם. בעבר ארגנה העמותה יוזמות נקודתיות, כגון שיקום בית הקברות וביקורים מצומצמים, אך זו הפעם הראשונה שבה מתקיימת פעילות רחבת היקף בהשתתפות בני כל הדורות. נוסף על העדויות והביקור בשרידי הכפר, הציגו המהנדסים סטיב אבו האני ומועתז כילאני מפות היסטוריות ותצלומי אוויר ישנים של הכפר. אלו המחישו את היקפו של אל-מג'ידל ואת מיקומו האסטרטגי – בין נצרת למרג' אבן עאמר (עמק יזרעאל) – בסמוך למסילת הברזל החיג׳אזית ולתוואי צינור הנפט העיראקי.

תושבי אל-מג'ידל החזיקו בכ-18 אלף דונם של אדמות חקלאיות סביבו. חקלאים מאל-מג'ידל מעבדים את אדמתם, בתחילת המאה ה-20 (צילום: אתר Palestine Remembered)

השאלה שחזרה ועלתה במהלך הסיור – ובכל שיחה עם בני הדור המבוגר – היתה אחת: "איך יצאתם?". "יש גרסאות שונות", מספר סעיד נח׳אש, "(אחת מהן היא) שתושבי אל-מג׳ידל ברחו בגלל רעש הקשה על חביות, כאילו נבהלו מכלום. אבל זו לא האמת. כוחות חמושים כיתרו את הכפר וירו לעבר התושבים. לא היה אז צבא, אלא ארגונים חמושים. הם ירו לתוך הכפר והרגו אדם או שניים כאן, סמוך למקום שבו אנחנו יושבים. האנשים פשוט לקחו את ילדיהם ומה שיכלו לשאת – וברחו".

איבראהים קסאברי, שהיה כבן תשע ביום הגירוש, מאשר את הדברים: "אני זוכר את היציאה מאל-מג׳ידל: אנשים נושאים את חפציהם ואת ילדיהם על הגב, ומי שהיה לו חמור העמיס עליו מעט רכוש. יצאנו בפחד, בלי כיוון". הוא מוסיף כי היו מי שאמרו שמדובר במצב זמני. כמה מהגברים ניסו בתחילה לחזור לכפר כדי להביא חפצים מהבתים, בסתר, תחת הממשל הצבאי. "הם חזרו כמו גנבים לבתים שלהם. אחר כך החיים הקשים השתלטו: בתוך זמן קצר הפכנו מחקלאים עם בתים, אדמות ושדות, לפליטים ששוכרים חדרים בנצרת, מחפשים עבודה ומנסים להתפרנס. השנים חלפו מהר, ומציאות החיים בנצרת התקבעה".

הכול כאילו מתרחש כאן ועכשיו

בין העקורים שהשתתפו בסיור היו כאלה שחזרו לכפר לראשונה מאז הנכבה. ג׳אזי ערוק, בן 88, נכנס לחצר הכנסייה והצביע על מה שהיה ואיננו עוד. "שם, באזור ההוא, היה הבית של דודתי. אחר כך היה כאן משרד המועצה. בית הספר היה כאן, וגם בית הבד, הבית שלנו והאדמות של אבי". ערוק לא הסביר מדוע זו הפעם הראשונה שהוא מגיע לכפר, אך נראה כי הפחד בימי הממשל הצבאי, טרדות היומיום והניסיון להימנע מלפתוח פצעים שיחקו תפקיד.

"הכול חוזר כמו סרט". ג׳אזי ערוק, יליד הכפר אל-מג'ידל, שממנו גורשו הוא ומשפחתו ב-1948, אפריל 2026 (צילום: תמנה רוז פרץ)

בעודו נשען על שולחן בכניסה לכנסייה, סיפר ערוק שהוא "יכול לשחזר הכול. בכנסייה הזאת קיבלתי חיסון בילדותי, אולי יותר מפעם אחת. הכול חוזר כמו סרט: מהשיטוטים והמשחקים שלנו כילדים בכפר, דרך מיקומי הבתים – אף שלא נותר מהם דבר – ועד צבעי הבגדים. גם רגע היציאה של אנשי הכפר אל הוואדי הסמוך, ומשם ליפיע – הכול כאילו מתרחש כאן ועכשיו".