newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

העיקר שתמיד תהיה לנו חומה להתבצר מאחוריה

עברתי גמילה מ"צבע אדום", וקורס מזורז בבניית חומות שלא נופלות ולא נשברות. בינתיים מתרגלת לצייר עליהן ולדמיין איך נראה הצד השני. לא משנה באיזה צד את, החומה אותה חומה והצד השני תמיד שני

מאת:

כותבת ומאיירת אורחת: מירי שפירו

עברתי גמילה. קורס מזורז בבניית חומות. יותר אני לא פותחת "צבע אדום" אחת לשעה לחפש אזעקות, גם לא אחת ליום או שבוע. הגמילה הייתה כל כך מוצלחת שכמעט שכחתי איך זה הרגיש להיות מכורה. הבקרים חזרו להיות נורמאליים ואפשר להתקלח בשקט, רק אמבולנס שהופך ילדה לדרוכה או מפלצת בטון שצמחה סביב גן ילדים מעוררים תחושת דה ז'ה וו עמומה. לפני חודשיים היינו כולנו מתרסקים מזה כי כולנו היינו החזית. עכשיו חזרנו להיות העורף.

אני מסתכלת על התמונות משולי הרשת של גני הילדים ביד מרדכי ובנחל עוז וממציאה להם שמות פשוטים שהבת שלי תוכל להגות כשהדודים שואלים "לאיזה גן את הולכת?" הגן של צביה, גן בלב, צוציגן, הגן הממוגן.

בתל אביב אנחנו מודאגים משער פתוח מחשש שירוצו לכביש. בקיבוץ מודאגים מגדר סורגים מחשש שבעוד זמן לא ידוע ועם התראה של 15 שניות ביום טוב, תיפול שם פצצה. כי ככה זה קורה, כמו בנקודת מפנה בסיפור ילדים "לפתע פתאום הייתה אזעקה ואז נישמע בום גדול וכל הקירות רעדו".

עכשיו הדבר הכי מקומם הוא כבר לא הילד הבריון שהרביץ לבן שלי, אלא ההפקרה. נגיד שהמלחמה נגמרה, שאפשר לצאת לגינה בלי לבדוק אם המקלט העירוני שם פתוח. שלא צריך להמציא קונספט סביב צפירה עולה ויורדת, נגיד. אבל מה אפשר להמציא סביב חומה שנישאת לשמים בגן ילדים, חומה שברגע הפכה לחלק בלתי נפרד מנוף הילדות של הבת שלך כמו הבובה על הכרית ומברשת השיניים בכוס ליד הכיור?

בשלב מסוים אתה כבר מרגיש אידיוט להסביר שזה כמו ביומולדת אבירים ונסיכות מחורבן, שהאבירים מגנים על הנסיכות והחומה מגינה עלינו. ("נו באמת אמא! למה שמו חומה?"). אבל עם הזמן גם הקטנים יתרגלו ויפסיקו לשאול. הם בטח התרגלו כבר עכשיו. שנה הבאה זה לא ישנה, כי בשביל הילדים החדשים שאף פעם לא ראו את הגן בלי חומה, היא תמיד הייתה שם – "חלק מהחיים" כמו מסכות אב"כ ב-1991.

> תמונות החודש: כרוניקה של מאבק על עיר הקודש

בשלב מסוים זה מרגיש אדיוטי לספר שהחומה מגנה עלינו כמו אביר על נסיכה (מירי שפירו)

בשלב מסוים זה מרגיש אדיוטי לספר שהחומה מגנה עלינו כמו אביר על נסיכה (מירי שפירו)

לפני שבע שנים צילמתי סרט שהשתתפו בו ילדים משועפט. הילדים לא יכלו להגיע להקרנות במרכז אז נסעתי למחנה הפליטים, להביא למדריך קבוצת התיאטרון שלהם עותק שיוכלו לראות. בנסיעה הביתה משם משך כברת דרך ליוותה אותי גדר ההפרדה. היא גדולה ונוכחת הגדר הזו שאי אפשר להימנע ממנה. כשעומדים ליד דבר כזה, מרגישים כאילו קשרו לך סרט שחור על העיניים והדבר שעובד אצלך הכי חזק הוא הדמיון – מסתירים לך משהו ואתה לא יכול לחשוף.

כשאתה רואה את זה בפעם הראשונה, בדקות הראשונות, אתה בהלם, כי זה מרשים וכי "ואללה, לא ראיתי את זה בא". אחר כך אתה מרגיש עלבון ואז בא הכעס שגורם לך לחבוט בחומה. אתה חובט אבל היא לא נופלת, ולא נשברת, ואתה מתייאש ומתרגל ומצייר עלייה ציור ועוצם את העיניים, כמו שאנחנו עושים כשמישהו מת לנו ואנחנו מנסים להיזכר בפנים שלו, במגע, בהרגשה. אתה מדמיין איך נראה הצד השני של החומה, לא משנה באיזה צד אתה נימצא, החומה אותה חומה והצד השני תמיד שני.

> גחליליות במקום פצצות תאורה, פרפרים במקום פצצות מרגמה

מה מאחורי החומה (מירי שפירו)

באיזשהו שלב אתה עוצם את העיניים ומנסה לדמיין מה נמצא מהצד השני (מירי שפירו)

חוץ מאותה נסיעה לא עברתי ליד החומה. נחשפתי אליה רק דרך מסכים, עיתונים, תמונות. זה הכל תמונות בשבילי, אני לא שם. אבל לאט לאט החומה נעלמה גם מהמסכים, כמו המלחמה. בחדשות של אתמול כבר לא הזכירו את המלחמה אפילו פעם אחת, כאילו לא נשבר לנו ולא צריך לתקן. פתאום סתם חדשות ופתאום החגים והשידורים החוזרים ופתאום רגיל, כמו לפני רק אחרי, להיות עם, להרגיש בלי כלום, לשכוח.

דבר אחד אנחנו זוכרים לבטח: להישאר בלופ. כי אין דרך אחרת! אז כמו בנחל עוז ויד מרדכי גם אצלנו בבית בנינו חומה. אי אפשר לראות אותה בעיניים או לפוצץ באבקת שריפה, אבל היא מסתירה לנו היטב את המלחמה הבאה. כמו גל מרוחק שטומן בחובו צונאמי, היא מפעפעת תחתינו, שקטה ועמוקה ושוחה עם ההדף. גם כשתתקרב מדי ותתחיל לסחוף אותנו בקצפה לא נוכל לראות בגלל הגרגירים המלוחים בעיניים. חלקנו ניטבע, ברי המזל יצופו מעל, אבל לפחות תהיה לנו חומה להתבצר בתוכה.

> עשור לגדר: סדרת כתבות על גדר ההפרדה

החומה מסתירה לנו את המלחמה, שתבוא יום אחד כמו צונאמי ואנחנו לא נראה (מירי שפירו)

החומה מסתירה לנו את המלחמה, שתבוא יום אחד כמו צונאמי ואנחנו לא נראה (מירי שפירו)

מירי שפירו היא מעצבת גרפית, כותבת ויוצרת.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf