גחליליות במקום פצצות תאורה, פרפרים במקום פצצות מרגמה
על המסך התמונה שרודפת אותי כבר לילות: כמה יפה עזה בחושך כשפצצות תאורה מרפות מעלייה בשקט, כמו גחליליות, כמו כדורים פורחים מנייר. וכמה ילדים מושלכים למציאות שבה יש רק "רעים" ו"טובים" ו"רוצים להרוג" ו"רוצים לחיות"?
טקסט ואיורים: מירי שפירו
אני אמא. יש לי ילדה בת שלוש וחצי שכבר כמעט חודשיים שואלת אותי ואני שואלת אותה חזרה כי זה מה שלימדו אותי פעם באיזה קורס מקצועי, שאם שואלים אותי ואין לי תשובה טובה, פשוט להשיב "אני לא יודעת, מה דעתך?"
יש לי ילד בן שנה וחצי שעוד לא יודע לשאול, רק להסתכל עלי בעיניים פעורות ולהחזיק לי חזק את הזרוע כך שהעור ניצבט כדי להיות בטוח שהוא לא יישמט, שאני לא אפיל אותו פתאום מהידיים כשאני רצה למטה במדרגות והברכיים רועדות לי מפחד.
איור: מירי שפירו. בהשראת צילום מאת משה חכמון. לצילום המקורי
זמן קצר אחרי שזה התחיל ידעתי שזה בדרך אלי, הזיכרון הריגשי מה"סבב" הקודם היה חד.
ביום חמישי בלילה, אחרי שאלון בן-דוד אמר למצלמה ש"צה"ל מפגיזים באופן שעוד לא ניראה בעבר בצוק איתן" אמר לי אישי שמכינים את השטח לכניסה קרקעית. עשרות דקות מאוחר יותר השתלטה על המסך התמונה שרודפת אותי כבר יותר משלושים לילות, כמה יפה עזה בחושך כשפצצות תאורה מרחפות מעלייה בשקט, כמו גחליליות, כמו כדורים פורחים מנייר שפעם הפרחתי לאוויר בחתונה יוונית מעל הים.
> "אינני יכולה ליצור עוד תקווה נוכח ההרס" – מכתב מאמא בעזה לאמא ישראלית
איור: מירי שפירו. בהשראת צילום מאת יותם רונן/אקטיבסטילס. לצילום המקורי
יש לי ילדה בת שלוש וחצי וזה רק ממש במקרה שבאותו יום חמישי היא שכבה במיטה בשקט אחרי שני ביקורים ב"מסיבת השכנים במקלט", זה ממש במקרה כי באותה מידה היא הייתה עשויה לשכב בשקט בבית שהורידו בו את החשמל, שהוריד לו את התקרה ונפלו בו השמיים.
כל מה שיכולת לחשוב עליו בלילה ההוא היה כמה ילדים מאבדים את היכולת לחלום עכשיו? כמה ילדים בני שנה וחצי ושלוש וחצי נחטפים אל מחוץ לבועה האינפנטילית שבה פתיתים של שלג יכולים ליפול מהשמיים ביולי אוגוסט ולוויתן מסוגל לרחף מעל העננים? כמה ילדים מושלכים בכוח לאדמה הבוערת שבה יש רק "רעים" ו"טובים" ו"רוצים להרוג" ו"רוצים לחיות".
> אוהבים את שדרות, רוצים לחיות לצד עזה
איור: מירי שפירו. בהשראת צילום מאת באסל יאזורי/אקטיבסטילס. לצילום המקורי
אני מנסה להרגיע את עצמי בתקווה שהילדים הקטנים ממש, אלה שעוד לא למדו להבין במילים, כן רואים עולם אחר. כן רואים פתיתים של שלג צונחים מהרקיע במקום כרוזים של צה"ל וגחליליות במקום פצצות תאורה ופרפרים ולא פצצות מרגמה וחלליות ועפיפונים. אני מנסה בכל הכוח להתעלם מהתחושה שגם אם זה נגמר לעת עתה זה עניין של זמן עד שזה יתחיל מחדש, מהתחושה שהילדים כולם יהיו שונאים ושנואים לנצח ושממילא הכל אבוד ושבכלל, ילדות היא עניין יחסי.
אני מנסה להתעלם ולחלום בעצמי כמו ילדה שלא יודעת להבין במילים. אני זוכרת שני משפטים מתוך שיחה על ילדות בין נציג של אונר"א בעזה ואישה משדרות. זה נורא ואיום שילד לא מסוגל להתקלח מרוב פחד. זה באמת נורא.
זה נורא ואיום שילד לא מסוגל להתקלח כי אין לו מים.
אין פה אבל באמצע.
איור: מירי שפירו. בהשראת צילום מאת תומר אפלבאום. לצילום המקורי
האיורים הם חלק מסדרה שיצרתי בחיפוש אחר נקודת המבט החולמת של ילדים הגדלים בתוך מציאות של מלחמה. כל איור התעורר לחיים מתוך תצלום, תמונת מלחמה, כפי שהיא נתפסת בעיניים המפוכחות שלנו המבוגרים.
מירי שפירו היא מעצבת גרפית, כותבת ויוצרת.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
