העולם ששתק מול הפשעים נגדנו בעזה עומד כעת נדהם  

אנחנו, אלה שצופים מתוך עזה בהתקפות הישראליות על הרצועה בעקבות מתקפת החמאס שנפתחה בשבת, נמצאים במצב של אימה מוחלטת. זמן קצר לפני תחילת ההתקפה, ישראל הכריזה על מצב מלחמה והחלה במטח בלתי פוסק של תקיפות אוויריות על מגוון רחב של מטרות לכל אורך הרצועה, בכללן בתי חולים, מרחבים ציבוריים ומתחמי מגורים. לפי הודעת משרד הבריאות הפלסטיני, מספר ההרוגים עומד כבר על יותר מ-430 ועוד אלפי פצועים, ודומה שבלתי נמנע כי הגרוע ביותר עוד לפנינו.

מהרגע שהגיעו הידיעות על המתקפה בשבת בבוקר, אנחנו – אשתי, בננו בן השנתיים, רפיק, אחותי, הוריי ואני – חיים בסיוט. ברגעים שבהם ישראל מפציצה, אנחנו מצטופפים  ואוחזים ידיים בחוזקה. אנחנו משתדלים להסתיר את הפחד ועוטים הבעה שלווה גם כשההתקפות קרובות מאוד. התפילות, שעל פי רוב נאמרות בקול רם, הן כעת שבריריות מאוד – תזכורת צורבת לחוסר האונים שלנו להגן על עצמנו.

>> לזוועה הזו יש הקשר. חייבים לחשב מסלול מחדש

זה לא הניסיון הראשון שלנו עם מלחמות שישראל אוסרת על עזה. את המלחמה הראשונה שלו חווה בני ב-2021, כשהוא עדיין ברחם אימו. הוריי חיים את הטרגדיה הזו מאז 1967. במהלך שני עשורים בלבד, חוויתי חמש מלחמות. אבל הרעיון שאפשר לנרמל פחד מתעתע. כל עימות מרגיש כמו פעם ראשונה, כשהלבבות שלנו רועדים מהרגע שההפצצה האווירית הראשונה ניחתת עד להכרזה על הפסקת האש, שמגיעה לבסוף.

המתקפה האחרונה של כוחות ההתנגדות בעזה מגיעה על רקע שבועות ארוכים של אלימות קשה מצד ישראל והמתנחלים ברחבי השטחים הכבושים. לאלימות הזו היה חלק גדול בכך שהתגלגלנו למצב הנוכחי. הפלסטינים היכו ללא הרף בפעמוני האזהרה, והתריעו כי המצור, ההידרדרות המתמשכת לעוני, התוקפנות הישראלית המתמדת והפרגמנטציה של הקהילות הפלסטיניות יובילו בסופו של דבר לפיצוץ. ההנהגה הפלסטינית וכוחות ההתנגדות שמעו את קריאות הציבור להגיב למדיניות התוקפנית של ישראל, כך שתגובה היתה צפויה. מה שהפתיע את רוב הפלסטינים, עם זאת, גם פה וגם בפזורה, הוא העוצמה וההיקף של המתקפה.

לכודים בכלא פתוח

במהלך 16 השנים האחרונות שבהן עזה נמצאת תחת מצור, החיים ברצועה הידרדרו במהירות. כיום, כ-97% מהמים ברצועה נחשבים כלא ראויים לשתייה; יותר ממחצית מהאוכלוסייה נמצאת מתחת לקו העוני; 80% מאוכלוסיית עזה נסמכת על סיוע זר; ולרוב הצעירים צפוי עתיד לא ברור, כש-64% מהם מובטלים ותקוותיהם וחלומותיהם חסומים על ידי מגבלות הסגר.

מרבית תושבי עזה הם פליטים החיים בגלות נצחית מביתם המקורי, אחרי שגורשו במהלך הנכבה ב-1948. בשנים 2018-2019, דרישתם להסיר את הסגר ולאפשר להם לחזור לבתיהם הדהדה בעולם כאשר עשרות אלפים הפגינו מול הגדר במהלך צעדות השיבה – הפגנות שחודשו בשבועות האחרונים. ישראל הרגה מאות אנשים במהלך הצעדות האלה ופצעה אלפים, במקרים רבים תוך ירי חי ומכוון לגפיים. הפצעים האלה, פיזיים ונפשיים כאחד, טרם הגלידו.

העולם צפה בנו חיים כאן, בכלא הפתוח הזה, משוועים לחופש. אנחנו סובלים מהמציאות הזו במשך עשורים שלמים, ולמרות זאת נאחזנו בתקווה ובנחישות שלנו להיאבק בכל הזדמנות שתינתן לנו.

מה שבישראל ובמרבית העולם מכנים "רגיעה" הוא השקט המצמרר שלפני הסערה, לפני שעזה שוקעת פעם נוספת לתוך כאוס. הרגיעה-כביכול הזו מטעה כי במציאות שלנו, היא הכול מלבד שקט. "רגיעה" היא כאשר עזה מופצצת, כאשר כפרים, ישובים וערים בכל אדמותינו הכבושות חשופים לפלישות, כאשר בתים נהרסים, עיתונאים נורים, אמבולנסים מותקפים, מסגדים מחוללים, בתי ספר מותקפים בגז מדמיע, ופלסטינים נטבחים.

אבל פסאדת הרגיעה הזו נסדקת כאשר פלסטינים שנדחקו אל הקצה מגיבים לבסוף ללחצים הבלתי פוסקים. העולם אולי מסתכל על זה בתדהמה, אבל עבורנו, זאת הצטברות של שנים של סבל וייאוש. זהו הרגע שבו אנחנו מגינים על עצם הקיום שלנו ועל זכותנו לחיות בשקט ובחירות.

אמנם נכון שכישלון המודיעין הישראלי הוא שאיפשר לחמאס להפתיע, אבל מדובר גם בכישלון של הדמיון, של החמלה, של הגינות בסיסית. זהו הכשל בהבנה שאי אפשר לצפות מעם שלם לסבול עשורים של כיבוש בשלווה סטואית.

הכרחי להבין שהסגר עצמו הוא פרובוקציה. לכפות על אנשים לחיות בכלא פתוח, בניסיון מכוון לשמר אוכלוסייה שלמה במצב של פגיעות מתמדת, זו בעצמה צורה של אלימות. מה שמניע את ההסלמה שאנחנו רואים כעת הוא העובדה שלעם הפלסטיני נמאס לחיות בתנאים נצחיים של כיבוש וקולוניאליזם. אלה הסוגיות שיש להידרש אליהן, אם רוצים להגיע לפתרון משמעותי כלשהו.

הזכות להתנגד

ישראל מנהלת מלחמה נגד העם הפלסטיני במשך יותר משבעה עשורים באמצעות טיהורים אתניים, כיבוש, מדיניות אפרטהייד ומצור ברוטלי על עזה. אבל למרות העליונות הצבאית המוחלטת שלה, האירועים האחרונים חשפו את פשיטת הרגל של הרטוריקה של מנהיגיה ואת חוסר היכולת שלהם לספק שלום וביטחון.

מה שהעולם מסרב להבין הוא שלפלסטינים יש זכות להתנגדות חמושה במאבק לשחרור ובמטרה להגן על עצמם מפני התוקפנות הישראלית. ואכן, כה רבים מאותם אלה שמגנים היום את המתקפה של חמאס על אזרחים, שמרו על דממה מוחלטת כאשר ישראל ביצעה נגד הפלסטינים פשעים שלא יעלו על הדעת, כולל הטלת עונשים קולקטיביים על תושבי עזה. כל ניתוח או פרשנות שלא מתייחסים לכך אינם רק חלולים, אלא גם בלתי מוסריים.

בזמנים כאלה, חיוני לזכור את סיפורי המאבק של עזה, ושל העם הפלסטיני בכלל, כדי להדהד את קריאותינו לכבד את כבודנו כבני אדם, בעודנו נתונים למתקפות ברוטליות על עצם הקיום שלנו ועל המאבק שלנו לצדק, לשלום ולשוויון.

במשך שנים, משפחות בעזה, כמו משפחתי, חיות בידיעה שהן חייבות להחזיק את החפצים החשובים שלהם ארוזים תמיד, מוכנים בכל רגע, למקרה שנצטרך לעזוב בהתראה של דקות ספורות. אלה כוללים את מה שחיוני כדי לשרוד בתנאי כאוס: תרופות, מסמכים, מטענים ניידים, חפצים אישיים וערכת מוצרי היגיינה. הזמינות של החפצים הארוזים האלה היא עדות לכמה מפחידים החיים בעזה יכולים להיעשות, בתוך שניות.

בעודי כותב את המילים האלה, משפחתי ואני אוספים בחופזה את תיקי החירום שלנו כדי לעזוב את הבית אחרי שקיבלנו הודעה על כך שעומדים להפציץ את השכונה שלנו. עברתי חמש מלחמות בעזה, אבל מעולם לא הרגשתי כזאת אימה, מעולם לא ראיתי כמות כזו של הרס.

מוחמד ר. מהאווש הוא עיתונאי וסופר פלסטיני המתגורר בעזה. הוא אחד מהכותבים בספר A Land With a People: Palestinians and Jews Confront Zionism. המאמר התפרסם במקור במגזין 972+