"הסיוט הכי גדול הוא כשיורד גשם". עזתים על המשבר ברצועה

לפני שבע שנים, פרסם האו"ם אזהרה שעד 2020 רצועת עזה לא תהיה ראויה למגורים בשל בעיות חמורות במערכות המים, החשמל, הבריאות והחינוך שלה.

עם התקרב המועד, יצא אתר MEE לשוחח עם עקרת בית, רופא ומורה, שאל אותם איך חייהם השתנו בשנים האחרונות ואיזה עתיד הם רואים לעצמם.

עקרת בית: עאישה אבו נימר

עאישה אבו נימר, בת 23, מתגוררת עם בעלה ושלושת ילדיהם – בני שמונה, שש ושמונה חודשים – בח'אן יונס, דרומית לעזה.

שטחו הכולל של הבית המרופט, השוכן בשכונה נידחת וענייה, הוא 50 מ"ר והגג שלו עשוי פח. המשפחה מתגוררת בחדר אחד, המשמש כחדר אורחים, מטבח ושירותים. לצדו יש חדר שינה אחד שכל המשפחה ישנה בו, ויש בו מזרון על הרצפה וארונית לבנה, הרהיט היחיד בבית.

דבר אינו מגן על עאישה אבו נימר ומשפחתה מפני החום, הקור והבוץ בעזה.

כל המשפחה ישנה בחדר אחד, על מזרן אחד. עאישה אבו נימר (צילום: סנאד לטיפה / MEE)

"הסיוט הכי גדול שלנו הוא כשמתחיל לרדת גשם", היא אומרת ל-MEE. "אנחנו חייבים לקום באמצע הלילה, למלא דליים ממי הגשמים המציפים את הבית ולהזיז את המזרון והשמיכות מהרצפה. אתם יכולים להבין שאנחנו נשארים ערים עד שהגשם יפסיק והשמיכות יתייבשו".

זה לא היה תמיד ככה. כשהיא ובעלה, ג'יהאד אבו נימר, התחתנו לפני שמונה שנים, מצב הכלכלה בעזה היה יותר טוב. "בעלי אוסף בטון במריצה ומוכר אותו בחמישה עד שמונה שקלים ביום", היא אומרת. זה פחות או יותר 100 עד 150 שקל בחודש, מה שלחלוטין לא יכול לכסות את הצרכים שלנו. לכן אנחנו תלויים לחלוטין בסיוע. לפני שמונה שנים, בעלי הרוויח הרבה יותר, כמאה עד 150 דולר בחודש".

לפי אונרוו"א, סוכנות האו"ם לפליטים, שנים של מלחמות ומצור הפכו 80 אחוז מאוכלוסיית עזה לתלויה בסיוע בינלאומי.

קשה להשיג מוצרי יסוד. "אין לנו מים בברזים", אומרת אבו נימר. "עולה המון לקבל אספקת מים מהעירייה. אז השכן שלנו ממלא לנו את חבית המים מפעם לפעם כדי שנוכל להתרחץ ולרחוץ את הכלים והבגדים. למים לשתייה אנחנו ממלאים חבית אחרת מברז, שהעמידה בשכונה סוכנות סיוע".

למרות המצב הכלכלי הקשה, מה שנמצא אצל אבו נימר בעדיפות ראשונה הוא להעניק לבתה בת השש חינוך ראוי. "הבת שלי בכיתה א'", היא מספרת, "יש לה רק בגד אחד לבית הספר. ברגע שהיא חוזרת מבית הספר, אני מכבסת אותו ומייבשת אתו בשמש כדי שתוכל ללבוש אותו למחרת. אפילו אם לא יהיה לי מספיק כסף לחינוך שלה, אני אמכור את הדם שלי כדי לשלוח אותה לבית הספר".

הרופא: עבדאללה אל-קישאווי

עבדאללה אל-קישאווי, בן 49, משמש כרופא יותר מעשרים שנה והוא עמד בראש פרויקט השתלת הכליה הראשונה בעזה ב-2013. הוא עושה משמרות במחלקת הדיאליזה בבית החולים שיפא בעזה, המרכז הרפואי הגדול ברצועה.

קישאווי, העומד בראש המחלקה, בודק עשרות חולי דיאליזה, שמצבם הרפואי של רבים מהם הידרדר מאז תחילת 2019 עקב מחסור בציוד רפואי והפסקות חשמל.

מספר חולי הכליות בעזה עלה בגלל שרוב המים בעזה אינם ראויים לשתייה. דר עבדאללה אל-קישאווי (צילום: סנאד לטיפה / MEE)

ההשפעות ניכרות המחלקה העמוסה. המיטות והחדרים מלאים, וחולים נאלצים לחכות שעות ארוכות – לפעמים מחוץ למחלקה – עד שיגיע תורם למכונות הדיאליזה.

"אנחנו מתמודדים עם משבר מחמיר של מחסור בתרופות והפסקות חשמל המסבכים את הטיפול בחולי דיאליזה", אומר קישאווי ל-MEE. גם מספר החולים הזקוקים לטיפול נמצא בעלייה. "מה שמחמיר את המצב ומכפיל את מספר חולי הדיאליזה היא העובדה שכמעט כל המים בעזה אינם ראויים לשתייה", מסביר קישאווי, "וככה עשרות אלפי אנשים פוגעים בכליות שלהם".

בעזה יש 65 מכונות דיאליזה, אולם קרוב לשליש מהן מקולקלות, אומר קישאווי. משרד הבריאות הפלסטיני לא מסוגל להחליף או לתקן אותן בגלל מחסור בחלקי חילוף.

בעבר מחלקת הדיאליזה עבדה 16 שעות ביום, משמונה בבוקר עד חצות. אבל עכשיו, בגלל העלייה במספר החולים והמחסור בציוד, המחלקה נאלצה להאריך את שעות הפעילות שלה עד ארבע לפנות בוקר.

"יש מחסור חמור בתרופות ובציוד רפואי, מה שגורם לכך שבית החולים הגדול ברצועה אינו מסוגל להעניק את הטיפול הנחוץ, והדחוף לפעמים, לאלפי חולים", מוסיף קישאווי. "המצב החריף מאוד בשנים האחרונות. אם זה ימשיך כך, נעמוד בפני קטסטרופה אמיתית בכל הרמות".

לקישאווי  אין יותר מדי תקווה לעתיד. "למרות שהמצב תמיד היה רע תחת המצור, אין ספק שאנחנו עומדים בפני התקופה הגרועה ביותר מבחינת שירותים רפואיים ומצב הבריאות הכללית של תושבי עזה".

המורה: בסמה אלבאסוס

בסמה אל בסוס, בת 44, היא מורה בבית ספר יסודי בשכונת אלשוג'עיה הצפופה בעזה. באסוס היא מורה כבר תשע שנים ומלמדת קריאה בקוראן בשיעור לימודי אסלאם.

"לנהל כיתה עם 50 תלמידים הוא אחד האתגרים הכי גדולים שלי מאז שהפכתי מורה", אומרת באסוס ל-MEE. "גם למורים וגם לתלמידים קשה במקום כל כך צפוף. לעתים קרובות אני סובלת מצרידות כי אני נאלצת להרים את קולי כדי שחמישים התלמידים ישמעו אותי".

חוזרת צרודה כי אני חייבת להרים את הקול. בסמה אל-באסוס (צילום: סנאד לטיפה / MEE)

הבעיה של צפיפות היתר בבתי הספר בעזה מוכרת, שכן האוכלוסייה גדלה בכ-20 אחוז בעשור האחרון. רבים ממוסדות החינוך נאלצים לעבוד בשתי משמרות כדי להתמודד עם ההצפה. משרד החינוך הפלסטיני אומר כי עד 2021 יש חובה לבנות 86 בתי ספר חדשים ולהוסיף יותר מ-1000 כיתות כדי להבטיח סביבה בטוחה והולמת ללימודים.

באסוס אומרת שהכיתות שלה גדלו בשנים האחרונות, שכן הורים העבירו את הילדים שלהם מבתי ספר פרטיים לבתי ספר ממלכתיים בגלל סיבות כלכליות. היא מסכימה שבניית בתי ספר חדשים ואספקת ציוד טוב יותר, כולל מערכות אוורור וחימום, יוכלו לקדם את מגזר החינוך בעזה.

צפיפות היתר עלולה לפגוע גם בבריאות של התלמידים ובהישגים שלהם. "אם בבוקר אחד תלמיד מגיע עם שפעת לכיתה, כבר למחרת בבוקר 30 ילדים אחרים חולים", מספרת באסוס. "חוסר הסדר והמחסור בכיסאות ושולחנות, וגם הזמן המוגבל שלנו, כולם מפחיתים את ההישגים של התלמידים, את ההבנה שלהם ואת ההרמוניה החברתית".

באסוס אומרת שהמטרה שלה היא "לבנות גשר של אהבה ואמון" עם התלמידים שלה כדי להתגבר על הקשיים. אולם חלק מחבריה לעבודה מתקשים להתמודד עם הרעש ועם הקושי ליצור קשר עם כל כך הרבה תלמידים.

אבל באסוס לא איבדה את התקווה שהרצועה תוכל להתגבר על המשבר הכלכלי וההומניטארי שלה. "אני לא חושבת שעזה לא תהיה ראויה למגורים בשלב כלשהו", היא אומרת. "לפלסטינים בעזה יש דרך משלהם לגלות עמידות. הם מסוגלים להתגבר על המשברים שלהם ולחיות במצבים הכי קשים".

עד שמשרד החינוך יתמודד עם הבעיות בבתי הספר בעזה, מוסיפה באסוס, "אנחנו נמשיך את היוזמות והמאמצים שלנו לתמוך בתלמידים שלנו. אנחנו לא יכולים לאכזב אותם, יקרה מה שיקרה".

מהא חוסייני ונאדה נביל כותבות לאתר Middleeasteye, שם פורסמה הכתבה במקור. תרגום: מירון רפופורט