המלכוד הכפול והמשולש של הנשים הפלסטיניות בירושלים

ב-9 באוקטובר 2022 הטילה מדינת ישראל מצור על מחנה הפליטים שועפט. המחסום המחבר את המחנה לשאר העיר ירושלים נסגר, וכך גם מחסומים נוספים, החיוניים לצורך הגעת הירושלמים הפלסטיניים* לעבודה ולבתי הספר. גם מחנה הפליטים קלנדיה סבל מהחלטת ישראל לסגור את מחסום קלנדיה, הצינור המרכזי שמחבר את העיר ירושלים לשכונותיה שנמצאות מעבר לגדר ההפרדה.

כתגובה לענישה הקולקטיבית, הכריזו תושבי המחנה על מרי אזרחי. תושבי העיר הפלסטינים באזורים שונים, כמו בית חנינא והעיר העתיקה, נענו להכרזה. חנויות ובתי ספר נסגרו, ואנשים לא יצאו לעבודתם.

זה אירוע קיצוני, אבל מצבם של תושבי מחוז ירושלים, משני צידי הגדר, גרוע גם בזמנים של שגרה. מאז ומתמיד הם סובלים מהתנכלות ומאלימות של מתנחלים ואנשי ביטחון, שמשפיעה על חייהם ועל תנועתם ועבודתם. וחמור עוד יותר מצבן של הנשים הפלסטיניות.

האוכלוסייה הפלסטינית בירושלים נחשבת לאחת המוחלשות כלכלית, לעומת יתר הציבור שתחת השלטון הישראלי. לכאורה, בשנים האחרונות השקיעה המדינה תקציבים רבים בשיפור המצב הכלכלי בחברה הפלסטינית בישראל, כולל תקציב ייעודי לפיתוח כלכלי של החברה הפלסטינית בירושלים – החלטה 3790 – תוכנית החומש הממשלתית לפיתוח כלכלי של מזרח ירושלים לשנים 2018-2023, שאומצה במסגרת ציון 50 שנה לכיבוש מזרח העיר.

ההחלטה מבטיחה השקעה של 1.85 מיליארד שקל בירושלים "המזרחית" בחמש השנים האמורות. אחד משני סעיפיה שם דגש על מערכת החינוך. אך 43% מהתקציב החינוכי מותנה בלימודי בגרות ישראלית, כש-93.4% מתלמידי ירושלים הפלסטינים לומדים במסגרות חינוך פלסטיניות (תווג'יהי).

בתחום האקדמי, נראה שהיתה לתוכנית הממשלתית הצלחה. במהלך שנות יישום תוכנית החומש, גדל מספר הסטודנטים הפלסטינים מירושלים משמעותית – גם באוניברסיטה העברית, וגם במכללות האקדמיות בעיר. נראה שזה תרם גם להעלאת שיעור ההשתלבות של נשים ירושלמיות פלסטיניות בשוק העבודה, והן מהוות כיום 26% מסך העובדים הפלסטינים הירושלמים. זאת, מכיוון שממצאי מחקרים רבים מראים שהשתלבותן של הנשים האלה בתעסוקה מקיים קשר ישיר לשיעור השתתפותן בהשכלה גבוהה.

הנתונים האלה נראים טוב על הנייר, אבל ב-2019 וב-2020 – שנות יישום התוכנית – גדל שיעור המשפחות הפלסטיניות שחיות מתחת לקו העוני בירושלים ב-11% לעומת שנים קודמות, ועמד על 57%. ועדיין, ברוב המשפחות הפלסטיניות בירושלים יש מפרנס יחיד, לרוב גבר. בנוסף, גם גברים וגם נשים פלסטינים בירושלים משתלבים במשרות פתיחה, ולא מתקדמים בסולם המקצועי או מקבלים העלאות שכר כמו ישראלים.

כך, למשל, ממצאים ראשונים של מחקר שאנו מבצעות על מצב נשים ערביות בשוק התעסוקה מראים כי 80% מהמשיבות הירושלמיות כלל לא קיבלו קידום בעבודה, 53% לא קיבלו העלאת שכר, ו-40% לא מקבלות תשלומי גמל. עוד עולה מהמחקר כי נשים רבות מועסקות בהעסקה פוגענית, ו-46.6% דיווחו שהשפה העברית מהווה מכשול בפניהן.

גם נושא התחבורה הוא מכשול, בשל תדירות ובעייתיות במסלולי התחבורה הציבורית הערבית בעיר, וכמובן שהצבת מחסומים – כולל מחסומי פתע – מקשה עוד יותר ואף לא מאפשרת את יציאתן לעבודה.

חסם גדול נוסף בפני הנשים הפלסטיניות הירושלמיות הוא האזרחות. לרובן יש תושבות בלבד, ומי שחפצה בהתאזרחות חייבת להגיש בקשה למשרד הפנים, שזמן בדיקתה כמה שנים, ולרוב נענית בסירוב. כך, במקרה הטוב הסטטוס שלהן הוא תושבוּת קבע. במקרה הרע, מדובר בתושבות ארעית, שניתנת לנשים שנשואות לתושב או אזרח, או שאחד מבני משפחתה הוא ספונסר לשהותה בירושלים.

סוג תעודת הזהות משפיע על אופן ההעסקה, סוג העבודה, וסיכויי הקבלה למשרה. נשים בעלות תושבות ארעית נתקלות ביחס מפלה במקום העבודה, וברוב המקרים משתכרות פחות מחברותיהן לעבודה שיש להן תושבות קבע או אזרחות. לעתים קרובות, הן נאלצות להסכים בלית ברירה לתנאי העסקה פוגעניים, מה שתורם לפערי הכנסה בין המשפחות הערביות למשפחות היהודיות בעיר, ולרתיעה של נשים מלהשתלב בשוק העבודה.

נוסף על כך ההשתלבות בשוק התעסוקה בחברה ניאוליברלית מובילה להתפוגגות התמיכה המשפחתית בגידול ילדים, ופעמים רבות נאלצות הנשים להישאר בבית מסיבות כלכליות. ואם לא די בזה, נשים רבות חוששות לצאת לעבודה מכיוון שהן מפחדות שיקרה משהו לילדיהן. אחת מהמשתתפות במחקר, תושבת סילוואן, אמרה, למשל, שהיא מפחדת לצאת לעבודה מחשש שכוחות הביטחון יתנכלו לבנה ואף יעצרו אותו בלי ידיעתה, מכיוון שהיו ניסיונות כאלה בעבר.

המדינה מתנערת מאחריות

היוזמות הממשלתיות לפיתוח כלכלי ותעסוקתי במזרח ירושלים מתייחסות לקשיים האלה כקשיים "מולדים" ו"תרבותיים", וכרתיעה מהשתלבות ב"כור ההיתוך" של החברה הישראלית. אי היציאה לעבודה מוצגת כמכשול אישי, חברתי ומגדרי, תוך התנערות מוחלטת מהאחריות על פירוק החברה הירושלמית הפלסטינית ושינוי הזירות הכלכליות שלה.

נזכיר כי מאז החתימה על הסכמי אוסלו, ואחר כך עם בניית גדר ההפרדה, ירושלים נותקה בהדרגה מרמאללה, בית לחם וחברון, שהיו עד אז וריד כלכלי ישיר אליה. ניסיונותיה הרבים של המדינה "להיטיב" כלכלית עם החברה הפלסטינית בירושלים נועדו באופן ברור לפירוק הווריד הזה, ולהחליש את הכלכלה הפלסטינית ואת הקשר של אוכלוסיית העיר הפלסטינית עם שכנותיה מעבר לגדר.

כך, מצד אחד מזרימה המדינה מיליוני שקלים לפיתוח כלכלי מותנה לאוכלוסיית ירושלים הפלסטינית, ומנגד ממשיכה לנשל אותם. במהלך תקופת יישום תוכנית החומש, הרסה המדינה על זרועותיה (כולל העירייה והצבא) 855 מבנים פלסטינים במחוז ירושלים (כולל אזורים הנמצאים משני צידי הגדר), והותירה כ- 1,525 אנשים מחוסרי קורת גג. כמחצית מהמבנים האלו (467) נהרסו מתחילת התפרצות נגיף הקורונה ב-2020 עד 14 באוקטובר 2022, ו-1,009 איש נושלו מקורת גג בעיצומו של משבר בריאותי, כלכלי וחברתי עולמי.

מדינת ישראל ממשיכה להשתמש בחסמים המגדריים שנתקלות בהן נשים הפלסטיניות, בין אם במישור האישי או בכניסה לשוק העבודה, כמניע "להציל" את אותן נשים מהחברה והגבר השחום-הערבי. ביד השנייה, המדינה ממשיכה לנשל אותן מביתן; לא מספקת להן הגנה הולמת נגד אלימות מגדרית, אם בכלל; ומרימה ידיים מלאכוף את החוק על מי שמעסיקים אותן שלא כדין – מכיוון שהם נמצאים במרחבים שהמדינה מתאדה בהם והופכת לחסרת יכולת.

עד היום הזה, אחרי שתי תוכניות חומש ייעודיות לחברה הערבית ותוכנית חומש ייחודית לירושלים, המדינה לא הצליחה למצוא כלים שמותאמים לצורכיהן של העובדות הערביות (וכמובן מתעלמת ממחויבותה לבחון את השלכות פעולותיה על נשים, לפי החלטה 1325 של מועצת הביטחון של האו"ם). זה מעורר את המחשבה אם תוכנית החומש אינה בעצם עוד כלי להשתלטות על ירושלים הכבושה, ושכל הדיבורים היפים על עידוד תעסוקתי וכלכלי מתאדים כלעומת שבאו ברגע שאינם הולמים את צורכי המדינה.

* בשל העובדה כי המונח "מזרח ירושלים" אינו מדויק מבחינה גיאוגרפית או גיאו-פוליטית, שכן שכונות הנמנות כחלק ממזרח העיר – כמו בית-צפאפא וצור-באהר – נמצאות ממערב לה, אתייחס לאוכלוסייה זו כאוכלוסייה הפלסטינית בירושלים או פלסטינים ירושלמיים.

שהרזאד עודה היא עו"ד ב"איתך-מעכי – משפטניות למען צדק חברתי". הדעות במאמר אינן בהכרח משקפות את דעת העמותה