השבט הלבן בכיכר נשאר תקוע בניינטיז: מתנשא ולא מציע חלופה לשלטון
הבעיות במדינה התחילו לפני שש שנים. צריך להשתחרר מתרבות האח הגדול. אין מקום למו"מ עם הפלסטינים, רק עם מדינות ערב המתונות. כיכר רבין, תמונת מצב עגומה של השמאל הציוני
על פניו היה משהו חיובי ומבטיח בעצרת בכיכר רבין אתמול. לא הרבה קורה שעשרות אלפי אנשים יוצאים להפגנה פוליטית בארץ, הפגנה נגד הממשלה, הפגנה עם דרישה לשינוי ולתקווה ולשלום. גם אם די בטוח שאנחנו עומדים בפני עוד ממשלה בראשות נתניהו, הרי שבעצם ההתעוררות של כל כך הרבה אנשים בזעם נגד שלטון שנהיה קיצוני יותר ויותר בהתקפות שלו על האזרחים, על הדמוקרטיה, על התקשורת ועוד – יש משהו מעודד.
גם בתכני העצרת היו, פה ושם, רגעים טובים. רונית חביביאן קציר משדרות, מהתנועה למען עתיד הנגב המערבי, הייתה מרגשת. היא סיפרה שגדלה בבני עקיבא, שבבחירות האחרונות הצביעה לנתניהו, אבל שהסבל המתמשך שלה ושל משפחתה תחת הירי המתמשך מעזה הבהיר לה שהממשלה לא סופרת אותה, ושרק הסדר עם הפלסטינים יוכל לתת לה ולשכניה עתיד של ממש.
גם הבחירה לשלב בעצרת מסרים מדיניים עם כאלה כלכליים-חברתיים – ועוד בדמות דוברות כמו דורית לוי מצוות דיור ציבורי, אורלי בר-לב ממאבק הגז ותמיר חג'ג' – הייתה חשובה, ולא מובנית מאליה, עבור מחנה שפעם לא ידע לדבר חברתית, לא ידע לתקשר עם הפריפריה.
[עדכון] בר-לב דיברה על אזרחות פעילה שנמשכת גם בין מערכות בחירות, מול כל שלטון שהוא, ודואגת לאינטרסים של הציבור הרחב מול הלובי של שלטון ההון. לוי חרגה מהקו של שאר העצרת והאשימה לא רק את ממשלת נתניהו אלא גם את קודמותיה בהפקרת דיירי וזכאי הדיור הציבורי ללא קורת גג ראויה, וחג'ג' נאם בשם מאות אלפי העצמאים שמתקשים להתמודד עם הגזרות הכלכליות של הממשלה.
> יום האישה בתמונות: נשים בסולידריות ובמאבק
טוב שיוצאים מהבית. ישראל רוצה שינוי – הפגנה בכיכר רבין לקראת הבחירות (אורן זיו / אקטיבסטילס)
ועדיין – יצאתי בתחושה קשה מהערב הזה. המחנה שנקרא "השמאל הציוני", או במונחים אחרים "השבט הלבן", די נעלם בשנת 2000. העצרת אתמול הייתה מהסימנים שהוא מתחיל להתעורר, להתארגן מחדש. ניתן היה לקוות שההתארגנות מחדש הזו, אחרי תרדמת ממושכת, תכלול איזושהי רפלקסיה, איזושהי מודעות עצמית מוגברת, איזו מידה של התעדכנות לפוליטיקה של 2015. [הבהרה: השיפוט להלן מבוסס על מה שקרה על במת האירוע, לא על המפגינים עצמם]
אבל לא. שוב דוברים אשכנזים התנשאו על "תרבות האספסוף", וייחלו לשלטון מעודן יותר. שרית וינו-אלעד, מנחת הערב, אמרה שהיא מצפה ממנהיגים להזדעזע מ"תקרית השוקולד", ושהיא רוצה שהכנסת לא תראה כמו בית האח הגדול. כאילו שתקרית השוקולד היא הדבר שהכי צריך להזדעזע ממנו בארץ. כאילו שהאח הגדול היא לא אחת התוכניות עם הכי הרבה רייטינג בארץ. למה לנכר אוטומטית ארבעים אחוז מציבור הצופים בטלוויזיה? ויאיר גרבוז, שלגלג על "מנשקי הקמעות, עובדי האלילים והמשתחווים על קברי קדושים". מה הם עשו לך רע? מה קרה? העולים לרגל לאנדרטת רבין הם אנשים טובים יותר?
שוב ושוב חזרו נואמים, כמו מאיר דגן, על כך שאנחנו נמצאים בהידרדרות של שש שנים. שש? באמת? זו התקופה הבעייתית ביותר? כן – יש ממשלה נוראית. אבל אלה שלפניה, שיצאו למלחמות בלבנון ובעזה בעשור האחרון, שהיו שותפות באותה מידה לאסון הכלכלי-חברתי, הן היו בסדר? או שבגלל שקדימה נחשבת "מרכז" אז אסור לבקר את האסונות שהפילה עלינו?
> מובילי מאבק העולים במרכז הקליטה בקרית גת מגורשים מהמרכז
עד לפני שש שנים הכל היה פה בסדר. כיכר רבין (אורן זיו / אקטיבסטילס)
לקלחת המתנשאת והמנותקת הזאת אפשר להוסיף את נאומו הנורא של עמירם לוין בסוף העצרת. לוין הדהד את שלטי החוצות המבחילים שהופיעו בשבוע האחרון עם הכיתוב "ביבי-בנט תוקעים אותנו עם הפלסטינים", ושחזר בעצמו את הרטוריקה ההיפרדותית הגזענית שחותרת ליציאה מהשטחים רק כדי להבטיח "רוב יהודי מוצק". כלומר – שלום כנשק דמוגרפי. אכן, עוד לא אבדה תקוותנו.
ועם מי צריך לעשות את השלום הזה? טוב ששאלתם. כי הפרטנר של לוין לא יושב ברמאללה וגם לא בעזה, אלא בריאד. לוין מצטרף לטרנד הרווח בימין, במרכז ובחלקים מהשמאל הציוני לאחרונה, שפשוט מתעלם מהפלסטינים, מההנהגה שלהם, מהרצונות שלהם, ופונה מזרחה, ל"קואליצית המדינות הערביות המתונות", שמתוך אינטרס משותף אנטי-איראני ואנטי-דאעשי נוכל לסגור איתן עניינים.
די מדהים שיותר מ-26 שנים אחרי תחילת האינתיפאדה הראשונה, על במה בלב כיכר רבין, שבים ועולים הקולות הפטרנליסטיים האלה, שמניחים שאת המאבק הפלסטיני לחירות, לעצמאות ולשוויון, מול משטר צבאי דכאני ואלים, ניתן לפתור באמצעות קומבינות בתיווך אמריקאי עם בתי מלוכה ורודנים צבאיים שחוסים תחת כנפי האמריקאים.
רק לא ביבי. אלא אם זה עם בוז'י (אורן זיו / אקטיבסטילס)
כן, השבט הלבן / השמאל הציוני מודל בחירות 2015 נראה מדכדך מתמיד. בלי אתיופים, בלי רוסים, כמעט ובלי ערבים על הבמה (סליחה, רק אחד – רמי איברהים, דרוזי יוצא יחידה קרבית. אם הם לא היו בצבא אין להם מקום בינינו, אבל איך הם מעזים לא לחתום הסכם עודפים עם מרצ??). כאמור, נוכחותם של חג'ג', בר-לב ולוי הייתה קרן אור בתוך הדבר הזה.
בגדול, האווירה על הבמה הייתה של מחנה מתנשא, לא מציע פתרון מדיני אמיתי, לא מציע אג'נדה כלכלית ברורה. רק לא ביבי. ובעצם אפילו זה לא. כי הרי כולם יודעים שיום אחרי הבחירות המחנה הציוני רץ לממשלת אחדות, כן?
> מכונת הזמן המקולקלת של "מחנה השלום" בכיכר רבין
מיצג "כפותים" בשולי העצרת בכיכר רבין. מחאה נגד המשטר הצבאי בשטחים
הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.
כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.
אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.
הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית
