המדינה מתחילה לשנות גישה במאבק ברצח נשים. אולי זה גם יתורגם למעשים

ב-2002 קיבלה הממשלה החלטה (מספר 1820), שהטילה על משרד הרווחה לכנס את נציגי משרדי הממשלה הרלוונטיים לצורך בדיקת מקרי רצח נשים על ידי בני זוגן. הוועדה הבין-משרדית הזאת היתה אמורה ללמוד על תהליכי ההתערבות והטיפול שננקטו טרם הרצח, בניסיון להפיק לקחים ולשפר תהליכי עבודה כדי למנוע מקרים דומים בעתיד.

בינתיים, כפי שמצא מבקר המדינה בדו"ח שפרסם בשנה שעברה, המצב לא השתפר, אפילו לא בתחום שיתופי הפעולה בין משרדי הממשלה שאמורים לטפל בתופעה.

לפני שבועיים, ב-14 באוגוסט, אישרה הממשלה הנוכחית את הצעתם של שר הרווחה והביטחון החברתי, מאיר כהן, והשר לביטחון הפנים, עמר בר-לב, להרחיב את סמכויות הוועדה הבין-משרדית לבדיקת מקרי רצח נשים בידי בני זוגן, כך שתכלול גם רצח נשים על ידי בני משפחה שאינם בני זוגן.

ראש הממשלה, יאיר לפיד, הראה סימנים שהוא מתקרב להבין את תופעת רצח הנשים, כשאמר: "זה בלתי מתקבל על הדעת שאישה תחוש אימה בתוך ביתה, בלתי נתפס שאב, אח, דוד או בעל רוצחים אישה. הממשלה הזאת תעשה ככל שביכולתה כדי להגן על נשים מפני רוע ואלימות בכלל, ובתוך המשפחה בפרט".

לפיד אף כינס מפגש ביום רביעי האחרון עם נציגות מארגוני נשים בישראל, בהשתתפות שר הרווחה כהן, השרה לשוויון חברתי, מירב כהן, וצמרת משרד הרווחה. נכחתי במפגש הזה, נציגה יחידה של החברה הערבית.

לצערי, חברותי הפמיניסטיות מארגונים מובילים במאבק בחרו שלא להשתתף, על רקע המתקפה בעזה והרג נשים וילדים בה. עמותת נשים נגד אלימות הודיעה בתגובה להזמנה להשתתפות במפגש כי "אין לראש הממשלה הזה בסיס מוסרי לדון ברצח נשים, כאשר הוא עדיין נותן לצבא לתקוף אזרחים חפים מפשע".

החלטתי בכל זאת להשתתף במפגש כדי להשמיע קול, להניח את העובדות הקשות על שולחן הממשלה, ולסמוך על עצמי, שאחרי כל כך הרבה שנים בתחום, לא אפול למלכודת ה- Purplewashing (פסאודו-פמיניזם). לא קל לחיות בישראל כפמיניסטית פלסטינית, שנקלעת לדילמות קשות מנשוא כששני התחומים מתנגשים.

עשרים שנה אחרי הקמת אותה ועדה לבדיקת מקרי רצח נשים בידי בני זוגן, ממשלת ישראל הבינה סוף סוף את מה שארגונים פמיניסטיים צועקים כבר עשרות שנים. נשים נרצחות – בישראל ובעולם – בעיקר על ידי גברים, לא בהכרח בני זוגן.

כנציגה של יותר מ-20% מאזרחי ישראל, 58% מהנרצחות במדינה וכ-40% מקורבנות הפשיעה המגזרית, הצעתי לראש הממשלה לפיד ללמוד ממי שפועלות בשטח בתוך החברה הערבית והחברה האזרחית. לפני שיעברו עוד 20 שנה ללא התקדמות; כדאי ללמוד מהידע שכבר קיים, נצבר ותועד היטב על ידי ארגוני הנשים, בייחוד ארגונים פמיניסטיים פלסטיניים.

למשל, עמותת נשים נגד אלימות חקרה את כל מקרי הרצח של נשים ערביות בעשור האחרון, והמגמות שעולות מהמחקר ברורות: רק 28% מהנשים נרצחו על ידי בני זוגן.

עוד עולה מהמחקר כי המעורבות של הפשיעה המאורגנת ברצח נשים גוברת, וניכר כי התחום עובר הפרטה (רצח על ידי שליח). גם הקשר בין גברים אלימים מגדרית לפושעים שכירים די ברור בעשור האחרון, שבו הפשיעה המאורגנת השתלטה על כל חלקה טובה, כולל יחסי הכוח בין גברים לנשים.

למעשה, על פי נתוני הוועדה הבין-משרדית עצמה, רק כמחצית ממקרי רצח הנשים בישראל בשנים האחרונות היו מידי בן זוג, וביתר המקרים רצחו את הנשים בני משפחה אחרים. ב-2021, למשל, מספר מקרי הרצח של נשים על ידי בן משפחה שאינו בן זוגן היה גדול פי 3.5 מאשר רצח נשים על ידי בן זוגן.

ישבתי במפגש ליד לילי בן עמי, מייסדת ומנכ"לית של פורום מיכל סלע, על שם אחותה, שנדקרה למוות על ידי בן זוגה – פורום שמוביל פעילות ללוחמה ב"טרור" בתוך המשפחה באמצעות כלים צבאיים וטכנולוגיים של אומת הסטארט-אפ, ואמרתי: "77% מהנרצחות הערביות נרצחות בנשק חם, שפעמים רבות מקורו בצבא. אותו צבא שרוצים להעתיק ממנו כלים למאבק ב'טרור'. פעמים רבות הגבר בכלל משלם למישהו כדי (להוריד) את האישה. זה עולה היום 30 אלף שקל, חיסול אישה. ידעתם את זה?"

גם עמותת כיאן בחיפה עוקבת אחרי מקרי הרצח והטיפול בהם, ופרסמה דו"ח בנושא, תחת הכותרת "רצח נשים: מציאות אפלה ואפיקי התנגדות". רפאא ענבתאווי, מנכ"לית כיאן, אומרת כי "הרחבת סמכויות הוועדה היא התקדמות צנועה ומובנת מאליה. הוועדה הקודמת, שבדקה רק רצח נשים בידי בני זוג, לא השיגה התקדמות משמעותית ב-20 שנה".

לדבריה, "ועדות ממשלתיות והמלצות הן דברים חשובים וחיוניים עקרונית, במדינות שבהן הממשלה מכבדת ומשרתת את כל האזרחים, מכל הקבוצות, העדות והרקעים. מדינת ישראל לא נכנסת תחת הקטגוריה הזאת. האפליה וההזנחה הממסדית של החברה הערבית מגיעה לכלל תחומי החיים, וגם לתחום האלימות נגד נשים. זה מסביר את היחס של המשטרה ושל מערכת אכיפת החוק בכל מה שנוגע לאלימות נגד נשים ערביות, לעומת נשים יהודיות.

"אנחנו נמשיך לעקוב, נתעד ונאסוף מידע על מקרי הרצח והטיפול בהם. המידע הזה נגיש ועשוי לשמש את הוועדה בעתיד. העיקר שהממשלה תגיע למעשים. לוועדה בלי שיניים וסמכויות ותקציבים, ובלא מנגנון ממשלתי שיעקוב אחרי הביצוע – לא יהיו הרבה הישגים. בינתיים, אנחנו ממשיכות במאבק," אומרת ענבתוואי.

טרמינולוגיה פטריארכלית ותירוצים סלחניים

מייסדי הוועדה לפני 20 שנה הניחו שגבר ואישה שנמצאים בזוגיות, "עלולים" להיקלע למצבים אלימים. כאילו שמדובר בתופעת לוואי מציקה של זוגיות. העיסוק הרופף הזה בזוגיות אלימה מושרש בחינוך, בשירותי הרווחה, בחקיקה, במערכות אכיפת החוק ובמערכת המשפט.

גברים רוצחים נשים כי הם רוצים לשלוט בהן, ומקשרים את מידת השליטה בנשים למידת הגבריות שלהם. גברים אלימים פועלים כדי להכפיף לרצונם את המרחב הקרוב אליהם ואת מי שבתוכו, עד כניעה מוחלטת. לצורך זה, גברים כאלה משתמשים בכל אמצעי שעומד לרשותם, לרבות שימוש בכוח פיזי ואף רצח.

לצערנו, עדיין מטפחים אצל גברים בעולם מודעות לכך שנשים הן קניינם. הפטריארכיה מחייבת את הנשים להיות כפופות לגבר, שינהל את חייהן, את גופן, את המיניות שלהן ואת נשמתן. הגבר הזה לא חייב להיות בן זוג. הוא עשוי להיות אב, אח, סב, בן זוג לשעבר, או סתם שלוח של הפושע.

היסטורית, מדינת ישראל אימצה טרמינולוגיה פטריארכלית, שהנציחה את השימוש במילה קשה כמו "בעל", למשל, ובמונח "כתובה" במקום חוזה נישואים (ובערבית كتاب، או مٍلاك, חוזה "הצהרת בעלות"). לפי הפרדיגמה הזאת, בחברה הישראלית בכלל, ובחברה הערבית בפרט, פועלים לפי הנחת יסוד שחייה של אישה נמצאים בידי הבעלים. בשל כך, תרבויות שוביניסטיות מגלות סובלנות וסלחנות מסוימת לרצח של אישה על ידי "בן זוגה".

שנים נלחמות פמיניסטיות בטרמינולוגיה הקטלנית הזאת ובשימוש היתר בתירוצים סלחניים בניתוח פשעים מגדריים. רצח ממניעי קנאה בלתי נשלטת; רצח על כבוד המשפחה (כבודם של גברים, כמובן); רצח על רקע רומנטי; פשע תשוקה; רצח על רקע משבר בזוגיות, הם בין התירוצים הבולטים. בישראל המציאו לרצח נשים עוד תירוצים מהסוג הזה. למשל, במקרה של רצח נשים יוצאות אתיופיה – על רקע משבר עלייה בצל פערים תרבותיים.

ראש הוועדה הבין-משרדית, איילה מאיר, מנהלת אגף בכיר משפחות ילדים ונוער בקהילה במשרד הרווחה, אמרה במפגש: "לאורך השנים הסיקה הוועדה תובנות משמעותיות ביותר מהבדיקות אשר סייעו לנו בקידום הטיפול וההתמודדות עם התופעה. הרחבת סמכויות הוועדה תאפשר לנו לבחון מקרים רבים יותר ולצבור ידע משמעותי נוסף".

גם מנכ"לית משרד הרווחה, סיגל מורן, הודתה: "התובנות שעולות בוועדה הבין-משרדית בנושא רצח נשים הן משמעותיות ביותר, כי הן מאפשרות לנו לפתח כלים למניעה של מקרים עתידיים באמצעות שיפור היכולות של מערכות ההגנה והאכיפה. ההחלטה החשובה הזאת תיתן לנו ולעמיתנו במשרד לביטחון הפנים רוח גבית קריטית למאבק באלימות נגד נשים".

בסופו של דבר, במפגש שכינס לפיד נשמעו קולות צלולים וחזקים של פמיניסטיות (וגבר פמיניסט אחד, נציג ארגון אסל"י) בנושאים של אלימות מינית, כלכלית וחברתית; פיתוח מענים וחוקים; טיפול ומניעה; אמנת איסטנבול למניעה ולמאבק באלימות כלפי נשים ואלימות במשפחה; הצטלבויות במאבק הזה עם נפגעות חוק האזרחות, הדיור הציבורי, עוני, חינוך, ובריאות מותאמת מגדרית; ועוד.

אני יצאתי עם התובנה המובנת מאליה, שהדרך עוד ארוכה והמלאכה רבה, אבל בלי שינוי מהותי במדיניות ובתפיסת האחריות הממשלתית בכל הנוגע למאבק באלימות המגדרית, לא נוכל לעשות הרבה לבד.

לפיד סיכם את המפגש בתובנה, שצריך לשנות סדרי עדיפויות: "אתן אומרות שהדיון שערכנו היום הוא יוצא דופן. זה לא צריך להיות יוצא דופן. זה צריך להיות הסטנדרט. ממשלת ישראל מחויבת להתייחס לחצי מהאוכלוסייה במדינת ישראל ולקשייה… הנחיתי את הצוות שלי להמשיך בהידברות מול נציגות הארגונים, על מנת לדון בצעדים אופרטיביים נוספים לטיפול במאבק באלימות כלפי נשים".

נותר רק לקוות שעל רקע זה, הוועדה הבין-משרדית עם הסמכויות המורחבות תתחיל לצבור ידע חדש, בתקווה שהדבר יסייע לה לפתח מענים חדשים. ושהכוונות שהושמעו ישרדו גם בממשלה הבאה.