הצפיפות בכיתות אינה כורח מציאות אלא תוצאה של מדיניות מכוונת

אם יש מורה לכל 12–15 תלמידים, מדוע בכיתות לומדים 28–30 תלמידים? (צילום אילוסטרציה: פלאש90)

בכיתה ממוצעת בבית ספר יסודי בישראל לומדים 28 תלמידות ותלמידים, 7 יותר מאשר בממוצע מדינות OECD. בחטיבת הביניים בישראל 31 תלמידות ותלמידים, 8 יותר מהממוצע העולמי. הנתונים העדכניים מתוך הדוח Education at a Glance לשנת 2025.

מנגד, מערכת החינוך מוצפת בשעות הוראה, כלומר משכורות למורות ולמורים. יש ביסודי משרת הוראה על כל 14.8 תלמידים, וגודל הכיתה (בשקלול שעות הלימוד), היה אמור להיות 15.4 תלמידים בלבד. הצפיפות בפועל היא כפולה, אבל לא בטעות, אלא בשל מדינות מכוונת.

משרד החינוך חוסם את בתי הספר מלפתוח כיתות חדשות גם אם יש בידיהם שעות ההוראה הנדרשות לכך. הסיבה נעוצה בשיטת התקצוב, המבוססת על מספר הכיתות ולא על מספר התלמידים (ביסודי ובחטיבה). מדיניות זאת מגנה על מגזרי החינוך הדתיים, שמפעילים בתי ספר קטנים במיוחד, כפי שיוסבר בהמשך.

אין נטישת מורים בישראל

עם פרסום דוח החינוך השנתי, כרכו בחלק מאמצעי התקשורת בישראל את הצפיפות בכיתות עם בעיית המחסור במורות ובמורים. למשל ב"כאן", תחת הכותרת "כיתות צפופות ונטישת מורים", נכתב כי "חמישית מהמורים בישראל התפטרו בחמש השנים האחרונות". האם יכול להיות ש-45 אלף מורות ומורים התפטרו לאחרונה? ודאי שלא.

ככל שחיפשתי לא מצאתי את מקור הידיעה, אבל היא נפוצה כמו במשחק טלפון שבור. ב-N12 כתבו: "כחמישית מהמורים בארץ מתפטרים בחמש השנים הראשונות במקצוע". וב-ynet: "רוב המורים המתפטרים ממערכת החינוך עושים זאת בחמש השנים הראשונות שלהם במקצועות ההוראה בבתי הספר היסודיים ובתיכונים".

למעשה, אחוז המורים המוסמכים שעזבו את מערכת החינוך בישראל בשנה המוצגת בדוח הוא הנמוך ביותר מבין כל המדינות שיש עבורן מידע (ראו תרשים). סך הכל עזבו את המערכת רק 2.1% מהמורים. מתוכם 1.5% פרשו לגמלאות, ורק 0.6% מהמורים התפטרו.

עוד מוזכר בדוח כי 68% מאלה שהתפטרו בישראל הם מורים שעובדים במערכת עד חמש שנים. מכאן שהמורים החדשים שהתפטרו מהווים רק 0.4% מכלל המורים בישראל, כלומר אחד מתוך 250 מורים. זה לא "רוב גדול", וגם לא אחד מחמישה, כפי שפורסם.

גם מחסור במורים אין בישראל

אז אם הכיתות אינן צפופות בגלל נטישת מורים, אולי הסיבה לצפיפות היא מחסור כרוני במורות ובמורים? גם זה לא נכון. מתברר מהדוח כי בבתי הספר היסודיים בישראל יש מורה במשרה מלאה לכל 15 תלמידות ותלמידים, ובחטיבות הביניים מורה לכל 12 תלמידות ותלמידים. נתונים אלה קרובים מאוד לממוצע המדינות.

אז אם יש מורה לכל 12–15 תלמידים, מדוע בכיתות לומדים 28–30 תלמידים? בדוח של משרד האוצר מלפני כחודש, מוסבר כי מספר שעות הלימוד בשבוע שלהן זכאים התלמידים גבוה ממספר שעות ההוראה שאותן מלמדת כל מורה במסגרת מבנה המשרה שלה. על כן, נדרשות יותר ממשרה אחת של מורה על מנת למלא שבוע לימודים של כיתה. ההסבר נכון, אך אינו מספק.

יש משאבים והם אינם מגיעים לכיתות

הטענה הזאת נבדקה במסגרת דוח החינוך השנתי באמצעות מדד הנקרא "גודל כיתה תיאורטי". המדד מבוסס על מספר התלמידים למשרת הוראה, אבל מוסיף לשקלול גם את הפער בין מספר שעות הלימוד של התלמידים לבין מספר שעות ההוראה של המורים. לפי מדד זה, גודל כיתה ממוצעת ביסודי בישראל אמור היה להיות 15.4 תלמידות ותלמידים.

תוכלו לראות בתרשים שההפרש בין גודל הכיתה התיאורטית לגודל הכיתה בפועל בישראל הוא עצום (12 תלמידים), לעומת הפרש של עד 6 תלמידים בממוצע מדינות אירופה וממוצע כלל המדינות. כל החישוב הזה מסתכם באמירה הפשוטה: אם הילדה או הילד שלכם לומדים בכיתה שיש בה יותר מ-15.4 תלמידות ותלמידים, זה לא בגלל מחסור במשאבי הוראה אלא בגלל ניהול מגמתי של המשאבים.

כדי להדגים עד כמה מגמתי, הנה הנתון הבא מתוך הדוח: בעשור שבין 2013 ל-2023, מספר התלמידים למשרת הוראה בחטיבות הביניים בישראל ירד ב-2 תלמידים. זה קרה כיוון שהתקציב לשעות הוראה גדל בשיעור גבוה יותר מאשר הגידול במספר התלמידים. ואף על פי כן, באותן שנים מספר התלמידים בכיתה בחטיבות הביניים גדל ב-2 תלמידים. כיצד זה קרה?

אני מודה שהשאלה הזאת נראתה לי קשה לפיצוח. אבל נחום בלס, חוקר ראשי במרכז טאוב, הסביר לי שזה בעצם פשוט. אומנם נוספו שעות הוראה בשיעור גדול יותר מהגידול במספר התלמידים, אבל גם בשיעור גדול יותר מהגידול במספר הכיתות. כלומר בתי הספר מקבלים שעות הוראה שבהן הם יכולים לממן שכר ליותר מורות ומורים, אבל הם לא יכולים לפתוח כיתות חדשות באותו היקף.

טענה זאת נתמכת גם על פי נתונים שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. בשנים 2000–2024, מספר המשרות המלאות של מורים בחטיבות הביניים גדל ב-78%. גידול משמעותי בהרבה מזה שהתרחש במספר התלמידים באותה תקופה (36%), אך גם מזה שחל במספר הכיתות (61%).

כדי להבין את האבסורד הזה, צריך לזכור כי מנהלת או מנהל בית ספר בישראל אינם יכולים להחליט על פתיחת כיתה רק משום שיש להם מספיק שעות הוראה, כלומר מורות ומורים, ללמד בכיתה זאת. משרד החינוך שולט במספר הכיתות באמצעות מדד "כיתה נורמטיבית". בחטיבות הביניים זה נע בין 32 ל-40 תלמידים בכיתה, וביסודי מ-32 עד 34.

הבעיה היא שלמשרדי החינוך והאוצר יש אינטרס כלכלי שלא לפתוח כיתות חדשות. ראשית, כיתה חדשה דורשת בינוי של חדר לימוד ומרחבים נלווים. נוסף על כך, ישנם רכיבי שכר המחושבים לפי מספר הכיתות, כגון שעות למחנכת הכיתה, לרכזת השכבה ועוד. כמו כן יש שעות לימוד (מלבד שעות הבסיס) הנוספות לבתי הספר לפי מספר הכיתות, כגון שעות תרבות יהודית, שעות שפה זרה שנייה ועוד.

מדיניות שמטיבה עם בתי ספר קטנים

אם נחזור לנתונים שהתפרסמו, בעוד יד אחת של משרד החינוך מציפה את המערכת בשעות הוראה (כלומר מורות ומורים), יד שנייה חוסמת את בתי הספר מפתיחת כיתות נוספות ומשימוש במורים הנוספים כדי לצמצם את מספר התלמידות והתלמידים בכל כיתה.

אלא שכל זה לא קורה במסתרים או בטעות, זהו תוצר של מדיניות מוצהרת וגלויה. על כן השאלה הבאה היא: למי יש אינטרס לשמר את האבסורד הגורם לצפיפות בכיתות?

שיטת התקצוב לפי הכיתות, ולא לפי מספר התלמידים, מטיבה עם בתי ספר קטנים במיוחד. כדוגמה פשטנית להמחשה: שכבה שבה 20 תלמידים תקבל תקציב דומה לשכבה שבה 39 תלמידים, כיוון שבשתיהן תהייה רק כיתה אחת.

כתוצאה מכך, ככל שיש בבית ספר פחות תלמידים, הכיתות יותר קטנות והתקציב לתלמיד יותר גבוהה. הדברים נמצאו גם במחקר של נחום בלס וחיים בלייך ממרכז טאוב. למשל בבית ספר קטן (עד 180 תלמידים) יש בממוצע 24 תלמידים בכיתה, לעומת 29 במוסד גדול (מעל 720 תלמידים). בהתאם, משרד החינוך משקיע 28 אלף שקל לתלמיד במוסד קטן, לעומת 19 אלף שקל במוסד גדול.

לפי אותו מחקר (נתוני 2023), 45% מבתי הספר היסודיים בחינוך הממלכתי דתי, היו בתי ספר קטנים שבהם עד 360 תלמידים. זאת לעומת 22% מבתי הספר בחינוך העברי והערבי.

עד כאן העובדות. אני מציע לחבר את הנקודות בדרך הבאה: מגזרי החינוך הדתיים הבדלניים מפעילים בתי ספר קטנים במיוחד, לכן יש להם אינטרס בכך שתקציב החינוך יחולק לפי מספר כיתות ולא לפי מספר תלמידים. כיוון שהתקציב מחושב לפי כיתות, יש לרשויות אינטרס שלא לאפשר למנהלות ולמנהלי בתי הספר לפתוח כיתות חדשות, גם אם יש לרשותם את שעות ההוראה הנדרשות לכך. הכיתות בישראל, עקב כך, צפופות ב-33% יותר מאשר בממוצע 34 המדינות הנסקרות בדוח החינוך השנתי.

בשולי הדברים אזכיר שוועדת שפירא המליצה במרץ האחרון לתקן את העיוות שהוצג, ולהוביל לכיתות שבהן 19 תלמידות ותלמידים בלבד. שר החינוך קיש, שאימץ תחילה את ההמלצות, חזר בו מבלי להסביר מדוע. אני משער שדחיית ההמלצות קשורה לכך שיש מגזרים שההמלצות יפגעו במעמדם הפריבילגי.