newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אנחנו בסדר, השלטון השתגע

גם אתם מסתכלים מסביב ומרגישים שנקלעתם למנהרת הארנב מעליסה בארץ הפלאות? זה לא במקרה. הימין מרגיש הרבה יותר נוח במחוזות הפנטזיה האפוקליפטית ונחוש לגרור את כולנו איתו

מאת:

התחושה של הימצאות בתוך הזיה או חזיון סוריאליסטי, בתוך מנהרת ארנב, אם להשתמש בדימוי מעליסה בארץ הפלאות, היא תגובה אנושית נורמלית בהחלט לאירועים בלתי סבירים באופן פוגעני, בייחוד כשהם קורים ברצף.

בחוויה הזאת מטפלים סרטים וספרים רבים, כאלה שעוסקים בסמים וכאלה שעוסקים בעולם האבסורדי שנלווה כמעט תמיד לחיים תחת משטרים דיקטטוריים, משטרים הנשענים על מחוות סימבוליות ומשוגעות לחלוטין לעבר המיתולוגי או לאחדות לאומית – אחדות שבין העם לבינה תמיד עומדת שכבה דקיקה אך עקשנית ושטנית ביכולותיה של בוגדות ובוגדים שמסרבים להתקדם עם התנועה, ולא משנה כמה סם אונס תודעתי ההנהגה שופכת לתוך המשקאות שלהם.

אני אחוז בתחושה הזו כבר כמה זמן. כמה חודשים לדעתי, או אולי יותר. התחושה שעניניי הציבור ודעת הקהל בישראל כבר התנתקו מן הממשי, והם מתנהלים במישור של ההזיה והפנטזיה.

אבל קודם, ראוי לתת את הדעת על משהו אחד בפוסט המתוקשר של נתניהו הבן. כי מתחת לרעש על הרמה והפן האישי וכולי, מסתתרת פה אמת ישראלית בעלת משמעות.

לאיזו ישראל ימנים מתכוונים כשהם אומרים "הקרן להשמדת ישראל"?  

התימה הזו, של "השמדת ישראל" היא אחת החביבות על הוגי הימין הרבים בזמננו. אני רוצה להתעכב עליה שניה, כי היא אומרת משהו על תפיסה עקרונית של הימין את ישראל. תפיסה שנגזרת ממנה תדמית ופרקטיקה פוליטית ועולם תוכן שלם.

פוסט הפייסבוק של יאיר נתניהו על ארגון מולד

כי כשיאיר נתניהו וימנים אחרים אומרים "השמדת ישראל", הם לא מתכוונים לחורבן פיזי. הם לא מתכוונים לכך שהרחובות והבתים ייתלשו ממקומותיהם, והכבישים יהפכו בלתי ראויים לנהיגה. הם אפילו לא מתכוונים לכך שתהיה בריחה המונית מכאן.

הכוונה של יאיר נתניהו ואחרים שמשתמשים במונח הזה שונה. "ישראל" עבורם היא לא הבית הפיזי, אלא הסמל. המיתוס. ואיזה מיתוס זה? המיתוס של גבורה ועוצמה שהיא הפריבילגיה של מי שנרדפו כל ההיסטוריה שלהם אך אלוהים והנשק (האמריקאי) המתקדם לצידם. ישראל של נאומים דתיים ברוחם על השואה והפוגרומים והמסעות של בני נוער למחנות. ישראל של רבני הממסד ושליחי הציבור של הליכוד. האנשים שלא חשוב על מה הם מדברים, הם תמיד מדברים על קורבנות, גבורה ואלוהים.

זה מה שהימין מתכוון אליו ב"השמדת ישראל": החלפה של השיח הדתי-משיחי-נרקסיסטי-קורבני-בריוני בשיח אחר, מתון, הומני, ריאליסטי. החלפה של "אתה בחרתנו" ו"לנצח נחיה על החרב" בדיבור נורמלי של מצבים והזדמנויות ויחסים. וזה הדבר שמפחיד ימנים יותר מכל דבר בעולם: לאבד את אשליית המשמעות המיוחדת שמעניק להם הסיפור שבו הם קורבנות בלתי אפשריים וגיבורים חסרי תקדים, וצודקים ברמה כזו שמצעפת עיניים גם של בלתי מעורבים.

לזה מתכוון הימין ב"השמדת ישראל". לא לשום דבר פרקטי. ויש פה זיהוי מדוייק של כוחו כמחנה פוליטי, התלוי במידה רבה בשימור האווירה הזו. וכמחנה ליברלי, או כמי שרוצים להביא בשורה אחרת לישראל, זו חובתנו לעשות בדיוק את זה: להחליף את הדיבור והאווירה הישראלית ממשהו שמזכיר את מכה או איזה חור בדרום האמריקאי למשהו שמזכיר את הולנד או צרפת. זה האתגר.

הזייתיות חסרת פרופורציה, נושאי התעסקות תמהוניים והצפה חושית מתמדת

תחושת תיאטרון האבסורד אינה רק שלי, אני משוכנע. ואני חושב שאני אפילו יכול לזהות כמה מהגורמים לה. הראשון, כמובן, הוא הבחירות ההזויות, הלא נורמליות, הסף-משוגעות לחלוטין של מובילי דעת הקהל הימנית. אתן כמה דוגמאות, ברשותכםן:

רק בשבוע האחרון הייתה לנו הנסיעה של חבר הכנסת (!) אורן חזן לקרב בגשר אלנבי, וההתגייסות של הצל לעזרה.

המצביא הצל מציע את גייסותיו לטובת הגנרל אורן חזן בקרב המיתולוגי על גשר אלנבי

ופוסט, גם מהעמוד של הצל ובו הרעיון של חבר הכנסת (!) מיקי זוהר לקבור מחבלים בעור חזיר (אבל רק מוסלמים, חשוב להדגיש).

חבר הכנסת מיקי זוהר בהצעה סבירה והגיונית בסך הכל (צילום מסך)

וכל זה באווירה יהודית מתונה וסבירה, כמו שמראה לנו תדירות שרת התרבות, הפעם מביקורה בניו יורק, ותפילתה האותנטית לחלוטין של האישה החילונית, האגרסיבית והגזענית הזו, שלא היססה לקרוא לשב"כ הזוי השבוע, לצד ידידה המתוק דוד ביטן שקרא להם "פחדנים שרק רוצים לחזור הביתה בשלום".

וכמובן ישנה פרשת המגנומטרים שכאילו כבר נשכחה, ופרשת הירי בירדן והתמונה של ראש הממשלה מתחבק עם מאבטח שהרג לפחות ירדני אחד חף מפשע.

צילום: חיים צח/לע"מ

הכל קורה על רקע ההזיות הישנות והמוכרות שאין כיבוש, או שירושלים היא מאוחדת ונצחית, ושהקרן החדשה עובדת להשמיד את המדינה, ושהתקשורת עובדת בשביל הקרן, והצבא ומערכת המשפט עובדים בשביל הקרן, ושעוד שנה שנתיים יהיו לנו רובוטים שיפתרו את הסכסוך, ושבן הדוד של ראש הממשלה, שהוא גם עורך הדין האישי שלו, פועל להביא צוללות לישראל בלי ידיעתו, ושיורם שפטל הוא איש תקשורת לגיטימי, יכולתי להמשיך ככה עוד שעה, אבל הפרינציפ מובן.

וגם את פוסט המנהרות של אברי גלעד אני חייב להזכיר כאן, ברשימת ההזיות.

אתם בסדר. המציאות על פטריות הזיה 

זה לא מקרה שאתן ואתם מרגישים כאילו המציאות הישראלית היא מעשיה אבסורדית, ושמה שאנחנו רואים ושומעים לא מתרחש באמת. יש אנשים שעובדים בשביל שנרגיש ככה, בעיקר מצד קומפלקס השלטון-תקשורת הימני.

המוח הקולקטיבי שלנו נמעך ומתפרק תחת העיסוק האובססיבי והגרוטסקי במישור הסימבולי, ההיסטורי, הבדיוני, התנכי, הרליגיוזי, האפוקליפטי, הדיכוטומי, זה שבו ורק בו עוסק הימין כל הזמן מבוקר ועד לילה בשנים האחרונות. במקרה או שלא במקרה, בשנים האלה בדיוק הולכת ומתבררת האמת על אגדת נתניהו, ונעשה ברור שבמקרה הטוב מדובר במאחז עיניים מוכשר ובמקרה הרע באמן תעתוע מושחת עד היסוד שנמצא בקשרים אישיים ומקצועיים ביזאריים עד מסוכנים ממש לבריאות הפיזית והנפשית של תושבי המדינה.

> הימנים שכחו מה זה להיות ישראלים

עם אורן חזן, במורד מנהרת הארנב (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

כדי לשמור על בריאותם המנטלית, ליברלים צריכים להגביל למינימום את המגע עם פנטזיות הימין – פטזיות מהסוג שהביאו לבחירתו של טיפוס כמו דונלד טראמפ לנשיאות ארה"ב. מול הפנטזיות וההזיות של הימין הליברלים והשמאל צריכים להתעקש על המישור הקונקרטי, ההומני, הפשוט. זה שרואה בבני אדם בני אדם, ולא מחפש מניעים מעולם המסתורין הדתי או האובר-קונספירטיבי להתנהגויות של אנשים, ולא רואה את העולם באופן מכני וחייתי ממש של מאבק אלים, דטרמיניסטי ודתי ביסודו בין טוב לרע, שחובה לדרוך בו על מישהו כל הזמן כדי שלא ידרכו עליך, וכדי שתימחה החרפה של הימים שבהם כן דרכו עליך.

למרות שזה מרגיש כמו לנסות לייבש את הים עם כפית, אנחנו חייבים להמשיך ולמשוך את השטיח מתחת לרגלי האי-רציונל הימני, שעושה רושם של קרטוע לקראת התרסקות וסיום. אנחנו חייבים להמשיך להתעקש על תיאור ריאליסטי של המציאות. לנשום עמוק כל הזמן ולזכור שלטירוף הזה, למנהרת הארנב הזו, כמו לכהונה של הכהן הגדול שלה, יש תאריך תפוגה. ושאנחנו בסדר, זה רק השלטון שלנו שיצא מדעתו.

> להפסיק לשתוק מול ההסתה של גושפטיין נגד הקהילה הגאה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf