newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הזהות הפלסטינית של צעירי הנגב: אנחנו לא פזורה, אנחנו בני המקום

40 מפגינים עדיין נמצאים במעצר בעקבות המחאות בנגב לפני כשבועיים. "במחאות ראיתי צעירים שעד היום היו רחוקים מזהות פלסטינית", אומרת פעילה בסעווה אל-אטרש. יש רק פתרון אחד, אומר פעיל אחר, קוראים לו הכרה

מאת:
צעירים הגיעו מכל הנגב. מפגינים בנגב נגד הנטיעות של קק"ל בסעווה אל אטרש (צילום: אורן זיו)

צעירים הגיעו מכל הנגב. מפגינים בנגב נגד הנטיעות של קק"ל בסעווה אל אטרש (צילום: אורן זיו)

שבועיים עברו מאז העימותים בנגב בין מפגינים פלסטינים ובין המשטרה סביב הנטיעות של קק"ל ליד הכפר סעווה אל-אטרש, ועדיין כ-35 עד 40 מבין כ-150 הפלסטינים שנעצרו נמצאים במעצר. נגד לפחות 19 מהם כבר הוגשו כתבי אישום.

היקף המעצרים יכול אולי ללמד על ההשתתפות הרחבה במחאות הפעם. פעילות ופעילים בנגב אומרים שהמחאות האחרונות התאפיינו גם בתשומת לב גדולה ובסולידריות רחבה מצד פלסטינים בתוך ישראל, בשטחים הכבושים וגם בחו"ל. ואולי החשוב ביותר: באירועים לפני שבועיים בנגב בלט האופי הלאומי הפלסטיני של המחאה.

"הפעם הרגשנו שאנחנו מדברים על התקוממות לאומית, שכל החברה שלנו שותפה בה", אומרת סג'א אל-אטרש, פעילה מהכפר סעווה אל-אטרש, שעמד במוקד המחאה. "גורמים ישראליים מנסים לתאר אותנו כאנרכיסטים שפולשים לאדמות מדינה. זה כמובן שקר והטעיה. אנחנו דור צעיר, אנחנו מכירים היטב את השורשים ואת ההיסטוריה שלנו, וחיים בארץ הזאת כבר מאות שנים.

"ההתקוממות הזו מבטאת את המוּדָעות של הדור הצעיר. אפילו המונח פזורה, שמשתמשים בו בתקשורת העברית, הוא מונח גזעני. אנחנו לא פזורה, שצריך לסדר. אנחנו כפרים שהיו קיימים לפני קום המדינה, והמדינה לא הכירה בנו. השם שלנו הוא הכפרים שגזלו מהם את ההכרה, לא 'פזורה'. השימוש במונח הזה נועד להכניס לאנשים לראש את המחשבה שאנחנו חיים בכאוס ושממה ומסרבים לכל הסדרה.

"בהתקוממות הזו ראיתי צעירים ונערים, שמעולם לא השתתפו בפעילות לאומית או בכל דבר הקשור לשייכות לזהות הפלסטינית, ראיתי אותם קוראים למען פלסטין ומפגינים נגד אלימות המשטרה. בכל פעם שהאנשים שלנו הפגינו בשקט, המשטרה נכנסה בהם. אנחנו ממשיכים במאבק שלנו כי זו זכות בסיסית, הזכות לקורת גג, אין יותר פשוט מהזכות הזו, ובכל זאת שוללים אותה ממנו".

המחאה בסעווה מזכירה במידת מה את מה שקרה בנגב ב-2013. הכנסת העבירה אז בקריאה ראשונה את מה שמכונה "חוק פראוור" שנועד להסדיר לכאורה את מעמד הבדואים בנגב, בין השאר על ידי עקירתם של כפרים לא-מוכרים רבים וריכוז תושביהם במה שמכונה "עיירות הריכוז", ישובים עירוניים כמו רהט, חורה ואחרים, שהועברו אליהם תושבים ערבים רבים מהנגב. לאחר שורה של הפגנות, החוק בוטל, אולם ההריסות באל-עראקיב, אום אל-חיראן ומקומות רבים בנגב נמשכו בקצב הולך וגובר.

גם ג'ומעה אל-זבארגה, ח"כ לשעבר ומרכז ועדת ההיגוי העליונה לערבים בנגב  – גוף השייך לוועדת המעקב העליונה לחברה הערבית – שותף לדעתה של סג'א אל-אטרש לגבי האופי הלאומי-פלסטיני של המחאות הפעם. המאבק הוא לא משפטי או אזרחי, אומר אל-זבארגה, אלא לאומי וקיומי. "באיזו מדינה דמוקרטית יש תושבים בכפרים לא מוכרים", שואל אל-זבארגה, "איזו מדינה מונעת מאנשים מים, חשמל ותשתיות כבר 73 שנה?"

מאבק על האדמה. ג'ומעה אזבארגה (צילום: ויקימדיה CC BY SA 4.0)

מאבק על האדמה. ג'ומעה אל-זבארגה (צילום: ויקימדיה CC BY SA 4.0)

המחאות בסעווה התרחבו, אומר אל-זבארגה, משום שהצטרפו אליהן צעירים מכל הכפרים הסמוכים, מוכרים ובלתי מוכרים. "מה שנשאר לנו מהקרקע הוא אחוז קטן, פחות מחמישה אחוז משטח הנגב, למרות שאנחנו מהווים 32 אחוז מאוכלוסיית הנגב. המאבק שלנו על השטחים הללו הוא מאבק נגד המחשבה הציונית".

אל-זבארגה מסביר את התעוררות האופי הלאומי של המחאה בכך שמדובר בקרקע, ב"אדמה הפלסטינית". "כשהאדמה עומדת למבחן, אתה מגלה שכל העם קם במחאות, כי מדינת ישראל מצמצמת את המרחב הפלסטיני באופן שיטתי ומכוון יום אחר יום", אומר אל-זבארגה.

בשבוע שעבר התקיימו כמעט מדי יום מחאות מול בית המשפט בבאר שבע, שם נערכו הדיונים בהארכות המעצר של העצורים מההפגנות. המפגינים דרשו את שחרור כל העצירים, אולם כאמור, עשרות מהם נשארו במעצר.

"ההתנהגות הגזענית של הממשלה בתקופה האחרונה תרמה להפיכת המאבק הזה לפוליטי ולאומי", אומר פעיל שהשתתף במחאה והעדיף לדבר בעילום שם. "אנחנו עומדים מול ממשלה שמעשיה עד כה עוינים את הנגב בצורה קיצונית: בהצהרות, בביקור של (ראש הממשלה נפתלי) בנט ועמידתו מול רהט כאילו היא עיר עוינת, בהצהרותיה של השרה (איילת) שקד והכרזתה על הקמת ישובים חדשים ליהודים". הפעיל התייחס לפרויקט שמקדמת שרת הפנים שקד להקמת 12 ישובים יהודיים חדשים בנגב, יחד עם עוד עשרות חוות בודדים.

חיברו את הפלסטינים למאבק בנגב. מפגינים בסעווה אל אטרש (צילום: ג'מאל עווד / פלאש 90)

חיברו את הפלסטינים למאבק בנגב. מפגינים בסעווה אל אטרש (צילום: ג'מאל עווד / פלאש 90)

גם לגבי שלושת הכפרים הלא המוכרים, שהממשלה הסכימה לכאורה להכיר בהם במסגרת ההסכם הקואליציוני עם רע"מ, נראה שהתנאים שמעמידה הממשלה נעשו קשים יותר. "איננו רואים בזה הכרה, כי מדובר בריכוז של כמה שיותר ערבים באזורים גיאוגרפיים קטנים, על פי החזון הציוני", אומר הפעיל, "אבל גם על זה הם מקשים. יש פתגם ערבי שאומר "רָדֵינא בִּל בִּין, ואל-בין מא רדי פינא" (رضينا بالبين والبين ما رضي فينا, רצינו את הרע, אבל הרע לא רצה אותנו). זה מתאר את המצב שלנו".

לפי הפעיל, לרשתות החברתיות יש חלק בהתרחבות המחאה. "בעוד בעבר את המידע העבירו ראש הרשות המקומית או גורם רשמי, כיום כל צעיר או צעירה בנגב הם כלי תקשורת. הדור הזה מכיר היטב את כוחה של המדיה", אומר הפעיל. הנגישות הזו למדיה החברתית, המשיך הפעיל, הביאה לכך שצעירים בנגב נפתחו יותר לנושא הפלסטיני, שכן במערכת החינוך לא מדברים עליו והמפלגות הלאומיות ערביות פחות פעילות בנגב. מצד שני, בזכות המדיה החברתית, "סוגיית הנגב נחשפה לכל העולם".

"המדינה אומרת שהנגב חשוב לה. הנגב חשוב גם לנו, ואנחנו רוצים לחיות את חיינו ביישובים שלנו, וזו זכותו של כל אזרח בעולם"

"מה שאנשים בנגב מבקשים זו הזכות הפשוטה ביותר שאדם יכול לבקש: שהמדינה תתייחס אליהם כאזרחים", אומר ראש המועצה האזורית אל קאסום, סלאמה אל-אטרש, המועצה אליה שייך הכפר סעווה אל אטרש. "ההתעלמות של המדינה מהבדווים בנגב השפיעה על החינוך, על האבטלה, על הבריאות, על הדיור, על המרקם החברתי וגם על יחסי התושבים עם המדינה. המדינה חייבת לשבת עם נציגי הציבור בנגב ולנסות למצוא פתרונות, הפתרונות קיימים, אבל הרצון של המדינה עדיין לא קיים. המדינה אומרת שהנגב חשוב לה. הנגב חשוב גם לנו, ואנחנו רוצים לחיות את חיינו ביישובים שלנו, וזו זכותו של כל אזרח בעולם".

סלאמה אל-אטרש הזכיר את הנתונים הכלכליים הקשים בנגב. 50 אחוז מהגברים מובטלים ויותר מ-80 אחוז מהנשים מובטלות. אחוז האקדמאים נמוך מחמישה אחוז. שיעור הנושרים מבתי הספר מגיע לכ-50 אחוז, שיעור הזכאים לתעודת בגרות עומד על כ-15 אחוז, ושיעור תמותת הילדים בנגב גבוה פי חמישה משאר המדינה. גם שיעור תאונות הדרכים בישובים הבדואיים בנגב גבוה מאוד.

"המדינה הרסה כ-15,000 בתים בחמש שנים ולא שיווקה אפילו מאה יחידות דיור", ממשיך אל-אטרש. "בכפר כמו תל אל-סבע (תל שבע), שהוא כפר מוכר, יש 22 אלף תושבים, אוכלוסייה דומה לעיר, אבל אין בו אזור תעשייה או מסחר או פארק. הבדואים רוצים לחיות את חייהם בכבוד, אבל המדינה מתעלמת. יש רק פתרון אחד: הכרה".

על האירועים האחרונים והשתתפותם צעירים רבים במחאות, אומר אל-אטרש: "ככל שהמדינה לוחצת יותר על ערביי הנגב, כך יקומו יותר צעירים. פשוט אין להם מה להפסיד. המדינה חייבת לגרום לצעירים הבדואים להרגיש שיש להם מה להפסיד: הזדמנויות עבודה, פרויקטים לדיור, אופק אמיתי".

למרות זאת, אל-אטרש מאמין שהאירועים האחרונים יכולים להוליד הזדמנויות חדשות. "היחסים בין יהודים לערבים בנגב הם בדרך כלל טובים, ומה שהתקשורת מנסה להראות – לא משקף את המציאות. עכשיו יש לנו הזדמנות לשתף פעולה למען הנגב, אבל בינתיים לא רואים פעולות בשטח, למרות שאנחנו שומעים קצת מילים טובות מחלק מהשרים, כמו מאיר כהן".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf