הורדת מחירים? כשהצרכנים יהיו הבעלים של רשתות השיווק

באירופה כעשרים אחוז מהשיווק נמצא בידי קואופרטיבים. לקוחות בסופרמרקט בישראל (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

בשבת, 11 בפברואר 1962, נקרא מנכ"ל המשביר לצרכן, רפאל מרינוב, לפגישה דחופה עם שר האוצר, לוי אשכול, ושר התעשייה והמסחר, פנחס ספיר. הם סיפרו לו, כי הם עומדים להכריז על פיחות דרמטי בערך השקל. "פיחות" היה אז שם הקוד לעליית מחירים. בדרך כלל הכריזו עליהם במוצאי שבת. אשכול וספיר שאלו את מרינוב מה הוא מתכוון לעשות מחר בבוקר. תשובתו היתה, כי החנויות ייפתחו והמוצרים ימכרו באותם המחירים בהם נמכרו אתמול. אחריו הוזמן מזכיר התאחדות הסוחרים, שכבר הועמד בפני עובדה.

נזכרתי בסיפור הזה (גילוי נאות: מרינוב היה סבא שלי) כששמעתי ששר האוצר אביגדור ליברמן זימן אליו מנכ"לים של חברות גדולות במשק, שכבר הודיעו כי יעלו מחירים, במה שנראה כמו תחנונים להקל מעט על רוע הגזירה. אבל גם אם חלק מהחברות יעשו את המהלך היחצ"ני של ביטול או צמצום בחלק מהעלאות המחירים, מדובר בשוליים בלבד.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

המשק הישראלי חסר איזון. כל כולו מוחזק על ידי חברות למטרות מקסום רווחים, וממשלה, שביסודה התפיסה האידיאולוגית של היעדר התערבות ממשלתית במשק. שום מחאת קוטג' לא תשנה את המצב: לא מול רשתות השיווק ותאגידי המזון ולא מול הממשלה.

משק מאוזן מתאפיין בשלושה סוגי בעלות: פרטית, ממשלתית וקואופרטיבית. הקואופרטיבים הצרכניים בעולם מהווים גורם מאזן. אם ניקח את כל הרשתות הקואופרטיביות באירופה, נגיע ללמעלה מעשרים אחוז מכלל רשתות השיווק. הרציונל הכלכלי פשוט: אין בעלי מניות, חיצוניים לתאגיד, אשר צריך עבורם למקסם רווחים. החנויות אינן צריכות להרוויח, רק לא להפסיד. מחירי המוצרים נמכרים במחיר הנמוך ביותר, שמאפשר את הפעלת החנויות באופן תקין ותוך שמירה על עקרונות וערכים, על בסיסם פועל הקואופרטיב.

אין זה אומר, שבהכרח מדובר בחנויות הזולות ביותר, שכן היבטים נוספים נכנסים למשוואה: שכר עבודה הוגן, מכירת מוצרים באיכות טובה, מוצרים שנוצרו בדרך הוגנת, תוך שמירה על הגנת הסביבה ומודעות למשבר האקלים, ועוד. בבסיס הפעילות ההכרה שאין להפריד בין צרכנות לבין אינטרסים אחרים, שהרי האדם לעולם אינו צרכן בלבד, אלא גם עובד, חי בסביבה מסוימת ומחובר לקהילה. להורים שבינינו, זה אומר, למשל, שלא יהיו סוכריות ושוקולדים ליד הקופה, שנמצאים שם כדי שהילדים יגרמו לנו לקנות מוצרים שאנחנו לא צריכים ושאינם טובים לנו.

קואופרטיבים צרכניים אינם מייצרים תופעות כמו "רמי לוי" – מליונרים שנולדו מהרווח שנוצר על חשבון עובדים שמקבלים שכר מינימום וצרכנים שמשלמים פחות מבחנויות אחרות, אך עדיין כמה שיותר.

עד סוף שנות השבעים, כשלושים אחוז מתושבי ישראל היו צרכנים בקואופרטיבים צרכניים. בקו-אופ, על שמותיו השונים והמתחלפים וב"משביר לצרכן". משנות ה-80 החל החיסול השיטתי. הוא נעשה בהליכים דו-צדדיים של השתלטות מנהלים שהרסו את המערכות מבפנים, ומערכות שלטוניות שהרסו מבחוץ.

המשק הישראלי מוחזק על ידי מספר קטן של רשתות שיווק, שמצידן מקבלות חלק גדול מהמוצרים ממספר קטן של חברות מזון. התפיסה לפיה מנגנוני פיקוח, מסוג רשות התחרות וחוק הגבלים עסקיים, יכולים להביא לאיזון, היא חסרת יסוד. המנגנונים הללו פועלים בשוליים. כאשר הם פועלים מול גופים שמטרתם מקסום רווחים, תמיד יימצאו הדרכים לעקוף את המכשולים ולהגן על החזקים.

התוצאה היא, שאין מי שיגן על האינטרסים הצרכניים של תושבי ישראל. התחנונים של שרי הממשלה מביכים, אבל גם לו היתה הממשלה מתערבת יותר ומפקחת על מחירי מוצרים רבים, לא היה בכך משום פתרון. כדי להחזיר את המשק הישראלי לאיזון, חייבים ליצור מערכת שתיתן הגנה להקמה של קואופרציה צרכנית. זה מאד קשה בשוק כפי שהוא מובנה היום, ויצריך חשיבה מערכתית ותמיכה משמעותית בשלבי ההקמה. אך כל עוד הצרכנים לא יהיו הבעלים-החברים, אי אפשר לצפות לתיקון.