newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ההסכם עם האמירויות הוא ניצחון הקפיטליזם על הסולידריות הלאומית

היחסים הכלכליים עם האמירויות קיימים כבר שנים רבות, אך הם הוסתרו עד היום בגלל הבושה מול העולם הערבי, ובעיקר מול הפלסטינים. ההסכם הנוכחי משקף תזוזה נוספת של הפוליטיקה הבינלאומית מהתנהלות על בסיס לאומי ודתי לבסיס כלכלי בלבד

מאת:

שמעתי בחדשות שפתחו בדובאי מסעדה כשרה. מקורביו של ראש הממשלה אינם מפסיקים לפמפם מסרים חסרי עניין כדי לשמר בשיח את אירוע הבחירות של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, שכונה על ידי רבים: חתימה על הסכם שלום בין ישראל לאיחוד האמירויות הערביות.

אך ההסכם, שהוציא את היחסים הוותיקים בין ישראל לאמירויות לאור, אינו אלא אבן דרך נוספת בניצחון הקפיטליזם וההון על תפיסות של סולידריות לאומית ודתית.

דובאי (צילום: Trey Ratcliff, CC BY-NC-SA 2.0)

חלום קפיטליסטי שהתגשם. דובאי (צילום: Trey Ratcliff, CC BY-NC-SA 2.0)

צדקו מי שאמרו שההסכם ניפץ את תפיסות השמאל ההיסטוריות, שלפיהן יחסים כלכליים מקיפים עם מדינות ערביות ואיסלאמיות יתאפשרו רק אם יכון שלום בין ישראל לפלסטין.

צודקים גם מי שרואים בהסכם הזה יצירת מזרח תיכון חדש בנוסח חזונו של שמעון פרס. גם פרס עסק בחזונו הרבה יותר ב"שלום כלכלי" וביחסי מסחר בין עשירי האזור מאשר בזכויות אדם, זכויות פוליטיות והכרה בצורך של העם הפלסטיני לממש את הגדרתו העצמית באמצעות מדינה.

הסיבה היחידה שהקשרים הענפים בין חברות ישראליות לבין איחוד האמירויות, שמתקיימים מזה שנים, נעשו עד עתה ללא פרסום, היא הבושה. הבושה של איחוד האמירויות מול העולם הערבי ובעיקר מול הפלסטינים, על כך שיש להם העדפה ברורה של האינטרסים הכלכליים על הזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני.

ההסכם הנוכחי משקף תזוזה נוספת של הפוליטיקה הבינלאומית מהתנהלות על בסיס לאומי ודתי לכלכלי בלבד. הכלכלה תמיד היתה המניע העיקרי לקבלת החלטות בפוליטיקה הבינלאומית, אולם הסולידריות המדומה של מדינות ערב והמדינות המוסלמיות עם הפלסטינים, במשך עשרות שנים, חיבלה ב"ניקיון" שבקבלת ההחלטות – והביאה לכך שהיחסים הכלכליים האלה נשמרו בסוד.

לא עוד. הפוליטיקה של השנים האחרונות מאופיינת בפטור מבושה. כך בארה"ב, כך בישראל.

איחוד האמירויות הוא חלום קפיטליסטי שהתגשם. מדובר בפדרציה של שבע מדינות שנשלטות בדרך של מונרכיה, וחולשות על משאבי נפט וגז עצומים. כ-10 מיליון איש חיים באיחוד האמירויות, אבל רק 11.5% מהם הם אזרחים – הרוב המוחלט הם עובדים זרים, נטולי זכויות. אזרחות מוענקת למי שנולד לאב שהוא אזרח האמירויות, ולמי שנישאה לאזרח.

ערבים יכולים להתאזרח בתנאים מסוימים, אחרי שבע שנות עבודה. עובדים זרים שאינם ערבים רשאים לבקש אזרחות אחרי שעבדו באיחוד האמירויות 30 שנה לפחות. הלכה למעשה, רוב תושבי האמירויות לא רק שאינם אזרחים, אין להם כל סיכוי להפוך לכאלה.

בכל מקרה, ההשפעה של האזרחים על השלטון מועטה למדי. איחוד האמירויות נשלט על ידי מועצה שבה חברים שבעת מנהיגי האמירויות. המועצה בוחרת מבין חבריה את הנשיא ואת ראש הממשלה, וזה ממנה את שרי הממשלה.

אם חשבנו שממשלת נתניהו הנוכחית מתאפיינת ביצירתיות בהמצאת משרדי ממשלה, הרי שמתברר כי לישראל עוד דרך ארוכה: בין משרדי הממשלה בממשלת האמירויות ניתן למצוא את משרד הסובלנות, משרד האושר, המשרד לבינה מלאכותית, משרד האפשרויות, וגם שר שעניינו ייצוג הנוער. גן עדן.

לא רק זאת, בגוף המחוקק – המועצה הלאומית הפדרלית שהמונה 40 חברים – חייב על פי חוק להיות שוויון בין גברים לנשים. גן עדן פמינסטי. החוק נקבע על ידי נשיא האמירויות בדצמבר 2018 לקראת כינון מועצה חדשה ב-2019.

אך הגוף המחוקק הזה אינו באמת מחוקק, אלא רק ממליץ. מחצית מהחברים בו, שמייצגים את האמירויות השונות, נבחרים כל ארבע שנים. המחצית השנייה ממונה על ידי השייחים, ראשי האמירויות.

אזרחי איחוד האמירויות נהנים מחיים טובים – כל שירותי הבריאות הם בחינם, החינוך חינם, ותלמידים מוכשרים אפילו יכולים להשלח לאוניברסיטאות בחו"ל על חשבון המדינה. כל זר שמבקש לפתוח עסק באמירויות חייב שיהיה לו שותף מקומי, כך שאזרחים רבים מקבלים אחוזים מעסקים שלא השקיעו בהם ושאין להם כל מחוייבות כלפיהם, למעט שימוש בשמם.

את השירותים הסוציאליים הנרחבים יכול השלטון להציע בשל העובדה שהם ניתנים לאזרחים בלבד, שהם כאמור מיעוט קטן מכלל התושבים. רוב התושבים הם בגיל העבודה. רק 1.5% מכלל התושבים הם בני 65 ומעלה (בישראל, שהיא הצעירה בין מדינות ה-OECD, כ-10% מהאוכלוסייה הם בני 65 ומעלה), ורק 14% הם ילדים עד גיל 14 (חצי מבישראל).

מלקות, סקילה ומאסר על נשיקה

מי שמתכננים, בעקבות ההסכם, לבלות את חופשתם הבאה באיחוד האמירויות, בוודאי ישמחו לדעת שמותר ללבוש בגד ים בבריכה ובחוף. במקומות אחרים החוק מחייב נשים לכסות את הכתפיים והברכיים.

נשים יכולות אמנם להצביע בבחירות באמירויות ורבות מהן עושות זאת, אבל אם הן רוצות להתחתן, הן חייבות לקבל רשות מבן משפחה שאחראי עליהם. קיום יחסי מין מחוץ לנישואים הוא עבירה פלילית שהעונש עליה הוא מלקות. אנשים נשואים שמקיימים יחסי מין עם מי שאינם נשואים להם נידונים למוות בסקילה.

מלון אמיראטס פאלאס באבו דאבי (צילום: needpix)

חופשה באמירויות? מלון אמיראטס פאלאס באבו דאבי (צילום: needpix)

כדאי לציין שלא מדובר כאן בעונשים על הנייר בלבד. ב-2013 תייר נידון ל-80 מלקות משום שנישק את חברתו בפומבי באבו דאבי כשהיה שיכור. שניהם גורשו מהמדינה. שני אזרחים בריטים נשלחו לחודש מאסר ב-2010 אחרי נשיקה חברית על הלחי בסוף ארוחת ערב במסעדה.

אישה אוסטרלית שעבדה כמעצבת גרפית באבו דאבי נכלאה ולאחר מכן גורשה מהמדינה בעקבות "פרסום פוגעני בפייסבוק" – האישה העלתה בדף האישי שלה צילום של מכונית שחסמה שני מקומות חניה של נכים.

החוק באמירויות אוסר גם דיונים בנושאים דתיים, ורואה בהם הטפה להמרת דת. אין צורך להרחיק לכת, גם שיחה כללית שעניינה דתות בכלל, יוגה או טאי-צ'י יכולה להסתיים במאסר.

כך גם ממש לא מומלץ לצלם ברחובות האמירויות. צילום  של אנשים ללא היכרות מוקדמת אסור, ומביא למאסר. יתרה מכך, צילום של מבנים רשמיים נחשב לעבירה חמורה שאף היא עלולה להוביל למאסר.

אז החופשה הבאה באמירויות?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf