newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למה עיתונאים בישראל מתעקשים לדווח על "הבעיה המוסלמית של אירופה"

הרצון הנואש שהאירופאים יבינו אותם ויקבלו אותנו גורם לרוב התקשורת בישראל לפספס את התגובות של רוב הציבור במערב אירופה לפיגועים האחרונים. "הבעיה המוסלמית" נראית הרבה יותר נורא אצל צבי יחזקאלי מאשר בצרפת

מאת:

כותב אורח: ישי קלמנוביץ'

ישראל, על רוב פלגיה, רצתה תמיד לראות את עצמה כחלק מאירופה וה"מערב". כלכלית, תרבותית, מדינית – לשם תמיד הבטנו. עם השנים והכיבוש מצד אחד, ומצד שני התפתחות החזון האירופי המאוחד, שהפך את אירופה מרעיון מופשט לישות מדינית עם גבולות מוגדרים ועמדות ברורות כלפי העולם שמחוץ לגבולות אלה – הפכה ההזדהות הזאת למופרכת עוד יותר.

על הרקע הזה ניתן אולי להבין את הקמפיין המתמשך של תקשורת המיינסטרים הישראלית לסקר ולספר על "הבעיה המוסלמית" של אירופה. ישראל ואירופה לא חולקות אמנם כמעט דבר, אבל הן עדיין – כך לפחות רוצה התקשורת הישראלית להאמין – חולקות את אותן הבעיות.

כך למשל בערוץ 10, המביא את סדרותיו של צבי יחזקאלי ו"פרשנותו". יחזקאלי כמובן אינו היהודי הראשון העוסק בז'אנר הפנטזיה הסהרורית המוצגת כמסמך דוקומנטרי; אלא שבניגוד ל"בוראט" ו"ברונו" של סשה בארון-כהן, את שתי הסדרות של יחזקאלי החליט מישהו בערוץ 10 לסווג כאקטואליה.

הטענה ש"כל אירופה מלאה ערבים" אינה המצאה מקורית של יחזקאלי, אבל יתר העובדות בהחלט כן. בניגוד למה שניתן להבין מהסדרות המאיימות שלו, אין אף שכונה, בשום מקום באירופה, המתנהלת על פי חוקי השריעה. הארגונים שאת חבריהם ראיין יחזקאלי ומשמיעים קריאות הזויות מעין אלה מנו בשיא כוחם עשרות בודדות של אנשים.

> בעולם מנוכר דאעש מבטיח לצעירים להיות חלק ממשהו

פליטים עם ספר קוראן, לסבוס (אורן זיו / אקטיבסטילס)

לא מנוהלים על ידי חוקי השריעה. פליטים עם ספר קוראן. לסבוס, יוון (אורן זיו / אקטיבסטילס)

רבים מהמוסלמים באירופה הם חילוניים, או לפחות אינם אדוקים דתית, ובמקרים רבים היחסים בין הקהילות היהודיות למוסלמיות באירופה הם יחסים קרובים של שיתוף פעולה הדוק מצד שתי קבוצות מיעוטים המתמודדות לעיתים קרובות עם אותם הקשיים (דווקא הניסיונות הבוטים של משרד החוץ הישראלי לסכסך בין הקהילות, כמו גם שיתוף הפעולה של ישראל עם ארגוני ימין קיצוני באירופה העוינים את שתי הקבוצות, גורמים להתרחקות של קהילות יהודיות באירופה ממדינת ישראל).

לספור מסגדים

אלא שיחזקאלי לא לבד. אין כמעט עיתונאי ישראלי בתקשורת הממוסדת המערער על הקביעה לפיה קיימת באירופה "בעיה איסלאמית". איני מתייחס רק לעובדה שישראלים שעוקבים אחרי הדיווחים יכולים לקבל את התחושה כאילו המוסלמים, המהווים אחוזים בודדים בלבד מאוכלוסיית אירופה, מאיימים בצורה כלשהי על ההגמוניה הנוצרית ביבשת. כך לדוגמא נדב אייל, עיתונאי ליברל, ישב אצל רפי רשף יומיים לאחר הפיגועים בפריז, וסיפר על שכונת מולנבק בבריסל, בה נעצרו באותו יום כמה חשודים בקשר להתקפה בפריז. השכונה, על פי אייל, היא חממה טיפוסית לרדיקאליזם איסלאמי: 100 אלף תושבים מוסלמים על שלושה קילומטרים רבועים עם "22 מסגדים!!!" – כך קרא אייל בחרדה המבהירה עד כמה אנשי דאע"ש אמורים להרגיש שם בבית.

אלא שאייל לא צריך היה לעשות הרבה מעבר למתמטיקה בסיסית. אם היה שואל את עמיתו יחזקאלי כמה מתפללים יכולים להידחס לאותם מסגדים שכונתיים הוא היה מגיע בקלות לכ-2,000 מוסלמים, המשתמשים במסגדים. כלומר: כ-2% מאוכלוסיית השכונה. מתוך אלה רובם המוחלט הנם מוסלמים מתונים השומרים על המסורת ממנה באו. לצורך ההשוואה, נסו להעריך לכמה בתי כנסת הייתה נזקקת עיר בסדר גודל דומה (בבאזל, אגב, בה אני חי, ישנם שלושה בתי כנסת רשמיים לקהילה היהודית, המונה רק כמה מאות חברים). אותם רדיקאלים איסלאמיסטים – ברמות שונות של מחויבות – רוכזו פחות או יותר במסגד אחד. זה הספיק לאייל כדי להכתים אוכלוסייה שלמה.

בכלל, הדיווחים מפריז המדממת והדיונים עליהם באולפני החדשות בישראל חשפו בורות מביכה במקרה הטוב ותועמלנות ירודה במקרה הגרוע יותר. בערוץ 2 שודרה בסוף השבוע האחרון כתבת מגזין של דני קושמרו. בהכנת הכתבה סייע – בהתנדבות, רק כיוון שביקשו – רנן שורר, ישראלי החי בפריז כבר שנים רבות. שורר ניסה להראות לצוות מישראל את פניה האמיתיות של המציאות הפריזאית וקיווה לכתבה הגונה ומאוזנת. לצוות ערוץ 2, מסתבר, היו תכניות אחרות, וכך שודרה לה עוד כתבה ברוח כתבותיו של יחזקאלי למורת רוחו של שורר.

> חמש הערות על הפיגועים בפריז

מוסלמי בפריז (אילוסטרציה: Francisco Osorio CC BY 2.0)

כמה אנשים על כל מסגד? מוסלמי בפריז (אילוסטרציה: Francisco Osorio CC BY 2.0)

הגבול ה"סגור"

גם הדיווחים על התגובות של הרשויות והציבור באירופה על ההתקפות בפריז לא תמיד הראו קשר למציאות. בתקשורת דיברו בימים הראשונים על "התעוררות" של אירופה, שסוף כל סוף מכירה ב"בעיה" שמציבה בפניה האוכלוסייה המוסלמית המקומית כמו גם הפליטים המגיעים מהמדינות המוסלמיות – זאת למרות שאיש לא העלה טענות כאלה באירופה, לפחות לא באופן פומבי. בצרפת האויב הוצג מלכתחילה כאויב חיצוני, גם אם בעלי דרכון אירופי לעתים מסייעים לו. אפילו אנשי ה"חזית הלאומית" הימנית נזהרו מאד בדבריהם.

בכלל, לא הציבור ולא הפוליטיקאים דרשו מדיניות פנים תקיפה יותר. אם נשמעה ביקורת – וכזאת אכן נשמעה – הרי הייתה לגבי התועלת בהגבלת החירויות האישיות והפגיעה בפרטיות בשם "המלחמה בטרור", המתקיימת כבר מספר שנים, לאור הכישלון המודיעיני במניעת המתקפה בפריז. כתבים קצת יותר רציניים כמו אנשיל פפר מ"הארץ", שלמרות רצונם לא הצליחו למצוא למצוא ראיות להיסטריה, ניסו תחילה לטעון שהסביבה שבה הסתובבו היא כנראה בועה היפסטרית, או שהביעו לבסוף פשוט אכזבה מכך שהצרפתים אינם מבינים כיצד עליהם להגיב.

זה כמובן לא הפריע לרוב התקשורת הישראלית לספר על אווירה של היסטריה ברחובות. אחד הדיווחים ההזויים יותר נגעו להחלטה של ממשלת צרפת על "סגירת הגבולות". חוסר ההבנה של ההודעה הצרפתית גרם ללא מעט ערוצים בעולם לשדר ידיעה זאת, אולם הם תיקנו אותה זמן קצר מאוד אחר כך. בפועל, משמעות ההחלטה הייתה הצבת שוטרים בנקודות הגבול היבשתיות, שבחלקן הגדול לא היו מאויישות כלל מאחר שכל גבולותיה היבשתיים של צרפת הן עם מדינות החתומות על אמנת שנגן, המסדירה את התנועה החופשית בתוך אירופה ודי מייתרת את הצורך בבדיקת אשרות ודרכונים בגבולות היבשתיים של צרפת.

אבל בערוץ 10 המשיכו לשדר ידיעה זו שוב ושוב. מאחר שהגבול בין שוויץ לצרפת עובר כמה מאות מטרים בלבד מביתי, הלכתי לצלם את הגבול. את הסרטון, בו אני חוצה את הגבול בלא שנתבקשתי אפילו להציג דרכון, פרסמתי בין היתר בדף הפייסבוק של דסק חדשות החוץ של ערוץ 10. תגובתם – המלמדת לא מעט על ההשקעה של הערוץ בבירור העובדות  – הייתה שכנראה איני קורא את העיתונות המקומית ושאני יכול לחפש בגוגל.

> מוסלמים הרכיבו "טבעת שלום" אנושית מסביב לבית כנסת באוסלו

"טבעת השלום" המוסלמית מסביב לבית הכנסת הגדול באוסלו (ריאן רודריק ביילר / אקטיבסטילס)

הבעיה המוסלמית? "טבעת השלום" המוסלמית מסביב לבית הכנסת הגדול באוסלו (ריאן רודריק ביילר / אקטיבסטילס)

האינטרנט, מסתבר, משחק תפקיד מאוד מרכזי בהבנת התקשורת הישראלית את אירופה. וכך באחת מתוכניות "הצינור" בערוץ 10, ששודרה בשבוע שעב, הוצג "סרטון ויראלי" מטעם גוף המכונה "פוליטיקלי אינקורקט", שמזהיר גם הוא מפני "עליית כוחו של האיסלאם הרדיקאלי באירופה בעקבות ההגירה של אוכלוסיות מוסלמיות".

הסרטון מבוסס על סרטונים ישנים שמועלים מדי פעם ברשת על ידי גורמי ימין. הארגון עצמו ידוע כארגון ימני קיצוני ואל ה"סרטון הוויראלי" נחשפתי אני עד היום רק ממקורות לא אירופאיים. זה לא הפריע למנחה הצינור, גיא לרר, להציג את הסרטון כעוד עדות ל"התעוררות" אירופה בעקבות המתקפה בפריז.

צבי יחזקאלי, שקטעים מסרטיו שולבו בסרטון ההסתה הנ"ל, רואיין, זחוח, גם הוא. העובדה שלצדו ככב בסרט גם ניק גריפין, מנהיגה האנטישמי של ה-BNP הניאו-נאצית מבריטניה, לא נראתה כאילו הפריעה לו. הנה, עכשיו "כולם כבר מבינים שצדק".

לעבודה של יחזקאלי אולי יש קונים אפילו בחוגים מסויימים באירופה. אבל אלה לא מתעניינים באיכות העיתונאית של יצירותיו, אלא במשהו אחר בהן. כשמשווים את היצירות האלה למציאות חייבים להודות שהדבר נכון כנראה גם ליחזקאלי עצמו.

ישי קלמנוביץ' הוא חוקר שפה ומוזיקאי שחי מזה 13 שנים בבאזל על משולש הגבולות שוויץ-גרמניה-צרפת.

> להיות ערבייה ברחובות בריסל 

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf