להיות ערבייה ברחובות בריסל היום
בתקשורת דיברו על התרעות שיא ועוצר בעיר. אבל ברחובות בריסל תיירים ותושבים הסתובבו בחופשיות והצטלמו תמונות סלפי עם משוריינים, והחיילים היו נחמדים לכולם, אפילו לנשים עם חיג'אב וגברים עם מראה מזרחי. גם השוקולד נשאר מעולה
את היום האחרון שלי בבריסל ייעדתי לטעימות שוקולד, לבחון את מה שנשאר מפינות העיר שטרם ביקרתי בהן, לחשוב על משאלה כשאני נוגעת בפסל האישה השוכבת ביכר הגראנד באליס, ולהספיק להגיע לקמיע של הבלגים שעזר להם להביס אויבים: פסל הילד שמשתין בקשת על העולם. אבל סמלה של בריסל היה צריך לנוח היום – לממשלת בלגיה דרוש יותר מפסל במזרקה כדי להתמודד עם דאעש.
העיר התעוררה להתרעות חמורות ביותר, בשל חשש לפיגועים מרובים דוגמת אסון הטרור שפקד את פריז בשבוע שעבר. הוכרז על ההתרעה הכי גבוהה שננקטה אי פעם בעיר, שאין בה הרבה יותר משוקולד טעים, שכונה בעייתית אחת שנקראת מולנבק ומוסדות האיחוד האירופי, שאירחו אותי ועוד משלחת של עיתונאים מהעולם הערבי בימים האחרונים.
כל הערוצים האירופיים העבירו בשידור חי את מסיבת העיתונאים של ראש הממשלה, אשר הודיע על כוננות-על בעקבות חשיפת אמצעי לחימה וחומרים כימיים בשכונת מולנבק. במרכז העיר הוצבו מחסומים ורכבים צבאיים נפרסו במופע נדיר ליד מבנים עתיקים וכנסיות. הלב הפועם של כל עיר אירופית – הרכבת התחתית – נסגרה. הקהל התבקש להמנע מהתקהלויות ואתרים תיירותיים ומוזאונים נסגרו. במרכז העיר ההומה בימי שגרה הסתובבו להם רק קבוצות של תיירים יפנים וקוריאנים, שנראו ממש לא מעודכנים או שפשוט לא היו מוכנים לוותר על אף צילום.
> בעולם מנוכר דאע"ש מבטיח לצעירים להיות חלק ממשהו
בתור אדם מתורגל לפאניקה קפצתי מיד לבדוק אם הנסיעה שלי לפריז, אותה הזמנתי שבוע מראש, עדיין יוצאת היום. לוודא שהאיחוד האירופי לא התמוטט לו פתאום ומשנה ברגע מטורף את מדיניות הגבולות הפתוחים. למזלי התברר שהאיחוד עדיין עומד איתן וממש לא כדאי למהר ולזרוק את מטבעות היורו המעטות שברשותי.
אם כך, נשארו כמה שעות להעביר בבטחה עד לזמן הרכבת שלי. כבר בהליכה לכיכר הגדולה הפאניקה מתפוגגת: המחסומים המדוברים הם לא יותר ממעקים ניידים, ומאז שעות הצהרים נלקחו הצידה וכל מי שחפץ להגיע לכיכר נכנס בלא מפריע. במקום הצילומים השגרתיים שכולם מכירים מהכיכר המרהיבה נהרו התיירים לצילומי סלפי עם רכב צבאי שחסם את פתח מבנה המגדל שנבנה ב-1696.
החיילים החמושים נוכחים ברחובות בריס מאז ההתקפות האחרונות בפריז. הם נראו כל כך זרים בסביבה עד כדי כך שכל תייר או אזרח בלגי תיעד אותם במכשיר הנייד שלו, ולהם לא הפריע להיות האטרקציה החדשה בעיר. למרות הכל הם עונים על שאלות מחייכים, ולא דרוכים למראה כל אישה עם חיג'אב או אדם בעל חזות מזרחית. קבלת פנים נחמדה כבר קיבלתי לאחר הנחיתה בנמל התעופה של בריסל: חייל קפץ ממקומו כדי לעזור לי להרים את התיק הכבד שלי, ובפירוט רב הראה לי איך להגיע לרכבת שמובילה לעיר.
מבחן נהג המונית
בשעות הערב מרכז העיר התחיל לחזור לשגרה זהירה, בבית הקפה שבו העברתי את הזמן כל סירנה די נורמלית שנשמעה גרמה לכל הראשים להתרומם לשנייה, שאחריה כולם חזרו לענייניהם. בשיטוט בחוץ עיקר העניין היה להתגונן ממתקפת הקור שלא אכזבה דווקא. מבחינתי זה היה האויב של היום, שאילץ אותי להסתובב משוריינת באין ספור פריטי לבוש. אחד מהם הכאפייה האדומה והחמה שלי, אותה כאפייה שהייתי משאירה בבית אם ההתראות היו בתל אביב.
בנסיעה לתחנת הרכבת המרכזית "מידי" נהג המונית התוניסאי רק רצה להביע בפני עד כמה הם תומכים בעם הפלסטיני. הוא לא מסוגל להבין את הטרוריסטים שביצעו את המתקפות בפריז. לדעתו מי שרוצה לעשות ג'יהאד שילך לפלסטין או מיאנמר! מיאנמר? החיבור היה מוזר לי, אבל מיד נזכרתי שלפני שבוע שודרה באלג'זירה תוכנית מפורטת על ההתעללות במוסלמים שם. לפחות כך מבינים מי קובע את סדר היום של חלק מהערבים בעולם.
מה שקרה ברחובות בריסל היום מבחינתו היה סתם מהומה: רוצים להראות שהם ערניים ורציניים, אבל בדרך מכתימים את כולם. אף אחד אינו מכחיש שיצאו רבים מהקהילה המוסלמית בבריסל ללחום עם דאעש, אבל הרוב המוחלט הם אזרחים טובים, שרוצים להמשיך לחיות בשלום.
ברחובות בריסל הייתי יכולה לדבר ערבית כמעט כל הזמן. כמעט כל שאלה, או בקשת הכוונה הסתיימה ב"אה, אתה מדבר ערבית", כולל בשיחה עם חבורת צעירים וצעירות בלונדינים ופאנקים למראה שסיבכו אותי עם הצרפתית עד שהם התגלו כלבנונים, וממש לא נראו דאעשים.
משפחות מוסלמיות ונשים עם חיג'אב נמצאות בכל המרחב. בינתיים הקהילה הזו מתחילה לשלם את מחיר המצב: נהג המונית התוניסאי לא נראה מעריץ נלהב של השלטון בבלגיה אבל מה שאותו הכי הדאיג היום זה שהילדים שלו נכנסו לחרדות בגלל המצב.
יום שבת הארוך נגמר, ואפשר להרגיש שבריסל ניצלה. אני מגיעה לתחנת הרכבת מוקדם, לא רוצה שום טעות שתשאיר אותי בעיר. וואלה, כמה ימי אירוח בפרלמנט האיחוד האירופי והתחלתי להרגיש כמו אירופית מפונקת. כמעט שכחתי איך רק לאחרונה ברחתי על נפשי מירושלים ועם הכבוד לבריסל אין השוואה.
ביציאה לכיוון פריז הקרבתי עשרה יורו בשביל חמשה שוקולדים. זה היה הטרור האמיתי, אבל האמת שזה היה שווה כל סנט.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן