newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

האם מערכת הבריאות חסונה מספיק כדי להתמודד עם הקורונה?

מערכת הבריאות הישראלית נהנית מבסיס חזק, שנוצר בחלקו הגדול בעבר. אבל אם מנתחים מעט יותר לעומק את המצב בהווה, נחשפים קלקולים מדאיגים. עם עמידה במקום בהיקף התקציב הציבורי שמוקדש לבריאות והמשך האפליה הכלכלית בין החולים, העתיד הבריאותי של ישראל נמצא בסכנה

מאת:

מגיפת הקורונה כבר כאן, אף כי עדיין לא בעוצמה שבה התפרצה במדינות אחרות. זו הזדמנות טובה להיזכר בחשיבות של מערכת בריאות חזקה ומתפקדת שמסוגלת להתמודד גם עם אירועי ענק מהסוג הזה. אבל התורים והצפיפות שמתפשטים בחדרי המיון בכל חורף שגרתי ובגלל שפעת קונבנציונלית בלבד מעוררים חשש כי בישראל התשתיות אינן יציבות וחזקות מספיק.

עובדי בית החולים שיבא נערכים לקליטת ישראלים שהיו בספינת הקורונה, ב-20 בפברואר 2020 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

עובדי בית החולים שיבא נערכים לקליטת ישראלים שהיו בספינת הקורונה, ב-20 בפברואר 2020 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

במבט ראשוני נדמה שהמצב במערכת הבריאות הישראלית סביר, גם אם טעון שיפור. ישראל נמצאת במקום השביעי בעולם בתוחלת חיים (אבל עם פערים גדולים, בין השאר בין יהודים לערבים). במדד המדינות הבריאות ביותר של "בלומברג" ישראל דורגה גם ב-2020 במקום גבוה, העשירי (אף כי בשנים קודמות הגענו למקומות גבוהים יותר).

עם זאת, כשמנתחים את מערכת הבריאות קצת יותר לעומק נחשפים קלקולים מדאיגים. למשל, ההוצאה על בריאות אינה משתנה כבר 20 שנה, ולכן הרפואה בישראל עלולה להתקשות לשמור אפילו על רמתה הנוכחית. מעבר לכך, ההוצאה הפרטית מהכיס של האזרחים גדלה מדי שנה, והאמון במערכת הציבורית מתערער.

>>כתבה ראשונה בסדרה: חיסול האבטלה עלה לנו ביוקר

יש מעט דוגמאות בעולם למערכות בריאות שמבוססות על ביטוחים פרטיים אבל מצליחות להעניק שירות איכותי למרבית האזרחים – ולא רק למי שמסוגל לשלם על טיפול טוב או מהיר יותר. לרוב, זהו תסמין של עיוותים ופערים, וזה המצב גם בישראל.

הנתונים על ירידה חדה במספר מיטות האשפוז, העדויות על תורים ארוכים וצפיפות, וההשוואות הבינלאומיות שמגלות כי שירותי הבריאות בארץ יקרים במיוחד – משלימים תמונה מטרידה, שמעוררת חשש כבד כי הסתמכות גדולה מדי על הישגי עבר עלולה להתנפץ מול הידרדרות נוספת בעתיד, או עם צורך להתמודד עם מגיפה.

איך מודדים את ההוצאה על בריאות?

נתון מרכזי שמעיד על ההשקעה של מדינה בתחום הבריאות הוא ההוצאה הלאומית בתחום. זהו מדד בינלאומי שמסכם את כלל ההוצאות של הממשלה או של אנשים פרטיים על שירותי בריאות. מדובר בהגדרה רחבה מאוד, שכוללת הפעלה של בתי חולים וקופות חולים; תשלום שכר לרופאים ואחיות; וגם הקמה של תשתיות או מבנים, תקציבים של מרפאות פרטיות בכל מקצועות הרפואה ורכישת תרופות.

ההוצאה הלאומית לבריאות כוללת כל סכום שאותו משקיעים הממשלה, ארגוני בריאות או אנשים פרטיים – בין אם מדובר בהשתתפות עצמית בטיפול בקופת חולים או רכישה של ביטוח בריאות משלים או פרטי.

לכאורה, הוצאה גדולה יותר היא גם טובה יותר, אבל עלייה מופרזת בהוצאה לבריאות יכולה להכביד על תקציב המדינה ולא מעידה בהכרח על תפקוד טוב ואפקטיבי של המערכת.

ארה"ב, למשל, שמתאפיינת בכיסוי רפואי נמוך יחסית למדינות מפותחות ומסתמכת בעיקר על ביטוחים פרטיים, היא שיאנית ההוצאה על בריאות בעולם, בהפרש ניכר משאר המדינות. מקובל לטעון שהסיבה העיקרית לכך היא מערכת לא יעילה שרחוקה מלספק לאזרחים האמריקאים את שירותי הבריאות הטובים בעולם, ובוודאי מפלה לרעה את מי שאינו מסוגל לשלם עליהם.

מדד חשוב נוסף בהקשר הזה הוא הבחנה בין שני המרכיבים המרכזיים בהוצאה הלאומית לבריאות: ההשקעה הממשלתית־ציבורית וההוצאה הפרטית של משקי הבית. נתח גדול של הוצאה פרטית עשוי להעיד על חוסר־שוויון במערכת שנוטה לטובת עשירים ומפלה לרעה את המטופלים החלשים והעניים.

בשני המדדים יש כמובן קושי להשוות בין מדינות – בגלל הבדלים של גודל ועושר. כדי להתמודד עם כך מקובלת השוואה של הוצאות הבריאות ביחס לתוצר – כלומר מהו החלק מכלל הפעילות הכלכלית במדינה שמוקדש לבריאות, נתון שמוצג באחוזים.

גם כאן יש מידה רבה של הכללה, אבל השוואה של ההוצאה לבריאות כשיעור מהתוצר מאפשרת לזהות מגמות גלובליות או שינויים שמתרחשים במדינה לאורך זמן. למשל, אף שהתוצר או הפעילות הכלכלית במדינה גדלים, כלומר יש "יותר כסף" – ההשקעה בבריאות נשארת באותה רמה, גדלה או אף פוחתת.

לא סומכים על המערכת הציבורית

"המאושפזים בבתי החולים מחולקים לשניים: חולים פרטיים וחולים ציבוריים. אלה שילמו לרופאיהם ואלה לא שילמו. הבעיה היא חמורה, אך קשה למצוא לה פתרון. בעל האמצעים זוכה לאשפוז מהיר יותר. הוא מגיע מהר יותר אל מכון הרנטגן. סיכוייו לזכות בחדר טוב, כלומר חדר קטן, טובים מסיכוייו של אדם שלא שילם. ואין זו האפליה היחידה".

המשפטים הללו לקוחים מכתבה ב"דבר" ב-1975, ועם שינויי סגנון קלים הם מתאימים לחלוטין גם ל-2020. זו עדות לעשרות שנים של פערים קשים ומטרידים במערכת הבריאות בישראל, ובהמשך נבין חלק מהסיבות לכך. בשנים האחרונות יש ניסיונות מחודשים לפתור את הבעיה, אבל נכון לעכשיו הבעיה קיימת בעוצמה ואין סימנים ברורים להתמתנות שלה.

למערכת הבריאות בישראל יש תשתית חזקה במיוחד, עם כיסוי מלא לכלל האזרחים ובסיס ציבורי רחב. התשתית הזו מבוססת במידה רבה על קופות החולים, שהחלו לפעול עוד לפני קום המדינה והיו בעבר ארגונים עצמאיים המבוססים על ערבות הדדית, אך גם כאלה שהפעילו סלקציה בקבלת חברים חדשים על בסיס שיקולים פוליטיים או כלכליים.

המערכת עברה שינוי חד כחלק מתהליכי ההפרטה של שנות ה-90. בין השאר הורחב הכיסוי של הקופות, הן חויבו לקבל כל אזרח, הפכו לגופים שמנוהלים בחסות המדינה ונדרשו לספק סל בריאות אחיד.

בפועל, קופות החולים כיום סובלות באופן כרוני מגירעונות אדירים, הנובעים מאופן ניהול התקציב ומבעיות פנימיות, ומממנות את עצמן באמצעות השתתפות עצמית של המבוטחים שלא היתה נהוגה בעבר. ההשתתפות העצמית שהיקפה קבוע, למעט הקלות לקשישים ולעניים, מהווה בפועל נטל כבד יותר על מי ששכרם נמוך יותר.

נקודת מפנה לרעה בהשקעה בבריאות, שהתחוללה לצד הרפורמה בקופות החולים, היא עצירת הגידול בהוצאה הלאומית לבריאות. בין שנות ה-60 לשנות ה-90 של המאה שעברה, ההוצאה הלאומית לבריאות גדלה מרמה של כ-6% מהתוצר עד ל-8.5% מהתוצר, לצד התפתחות השירותים הרפואיים בארץ.

הגידול בהוצאה הלאומית לבריאות נדרש כדי להתמודד עם התפתחויות טכנולוגיות, לרכוש ציוד רפואי מתקדם ולטפל באוכלוסייה מזדקנת. אבל מאז שנות ה-90 ההוצאה ירדה לרמה של כ-7.5% מהתוצר, ונותרה כמעט ללא שינוי בשני העשורים האחרונים.

בישראל משקיעים בבריאות פחות מאשר בממוצע במדינות המפותחות. יש טענות כי הדבר מוצדק, מכיוון שישראל היא מדינה צעירה יחסית שבה יש פחות צורך בשירותי בריאות, צורך שגובר בגיל מבוגר. הטיעונים הללו קלושים, בהתחשב בכך שההוצאה עומדת במקום בשעה שתשתיות הבריאות מתייקרות.

מכשיר MRI בבית החולים שערי צדק בירושלים (צילום: פלאש90)

מכשיר MRI בבית החולים שערי צדק בירושלים (צילום: פלאש90)

מעבר לכך, מחקרים שנערכו בעניין אף מוכיחים כי אף שהתייחסות לגיל האזרחים משפרת מעט את מצבה של ישראל בהשוואה בינלאומית, הפער המהותי נשמר – וישראל נותרת בשליש התחתון של המדינות מבחינת ההשקעה בבריאות, עם פערים של עשרות מיליארדי שקלים בשנה.

בעיה חמורה לא פחות היא העובדה שמערכת הבריאות מסתמכת יותר ויותר על כסף שיוצא ישירות מכיסם של האזרחים. המשמעות היא שמי שאינו יכול לשלם מתקשה להשיג שירותים בריאותיים איכותיים בזמן סביר. כאמור, אלו תופעות שמערערות את המערכת כבר עשרות שנים, אבל המגמה היא של החרפה.

כבר בשנות ה-80 וה-90, ההוצאה הפרטית לבריאות היתה בהיקף של כרבע מכלל ההוצאה לבריאות, והתחלקה באופן שווה בין טיפולי שיניים לבין רופאים פרטיים ותרופות. מאז שיעור ההוצאה הפרטית גדל ביותר מ-40% עד לשליש מכלל ההשקעה בבריאות – וממשיך לטפס בעקביות מדי שנה.

המדינה עושה מדי פעם ניסיונות להגביל את התופעה, חלקם משמעותיים. למשל, איסור על פעילות שירותי רפואה פרטיים (שר"פ) שהוחל על חלק מבתי החולים בתחילת שנות ה-2000.

בשנים האחרונות בולטת גם רפורמה בתחום הביטוח. בביטוחים הפרטיים הונהגו כללים אחידים שמאפשרים השוואה ברורה יותר בין פוליסות שבעבר היו לא שקופות ועמוסות, ואמורים לצמצם את התופעה של ביטוחים כפולים (פרטי ומשלים בקופת חולים). במקביל, נעשו צעדים להגבלת השכר שמקבלים רופאים מנתחים.

התוצאות חלקיות בלבד: הגידול בהוצאה השנתית על ביטוחים משלימים נבלם – והם נשארו ברמה של כ-4.5 מיליארד שקל – אבל ההוצאה על הביטוחים הפרטיים ממשיכה לטפס בחדות. ב-2018 היא עלתה בכ-10% לכ-6.5 מיליארד שקל בשנה.

כפי שנראה בהמשך, ישראל היא מדינה חריגה בהיקף הכיסוי של ביטוחים פרטיים, ונראה כי הישראלים מרגישים שאי אפשר לסמוך על המערכת הציבורית שתעמוד לצדם בשעת הצורך.

לאן הולך הכסף?

השוואה בינלאומית מגלה את עוצמת הבעיה המקומית: בהשקעה בבריאות ובצורך לשלם מהכיס הפרטי על שירותי רפואה. ישראל מדשדשת מתחת לממוצע בהוצאה לבריאות, ועולה הרבה מעליו בכל הקשור להוצאות הפרטיות.

ההוצאה הלאומית לבריאות היא 7.4%, לעומת ממוצע של 8.8% במדינות המפותחות; וההוצאה הפרטית אצלנו היא שליש מכלל ההשקעה בבריאות, לעומת כרבע בממוצע. ישראל היא שיאנית עולמית שלילית גם במחירים של שירותי בריאות: 10% יותר מאשר בארה"ב, שנחשבת לסמן עליון בעלויות רפואה, 25% יותר מאשר בהולנד ו-40% יותר מאשר בגרמניה וצרפת.

לאן הולך הכסף? כאמור, ישראל נמצאת בקצה העליון של המדינות המפותחות בשימוש בביטוחי בריאות – 85% מהאזרחים –  כמעט פי שניים מאשר באוסטריה או אירלנד וכמעט פי ארבעה מאשר בגרמניה או פינלנד. לאן עוד? שכר הרופאים עלה בעשרות אחוזים בעשור האחרון.

לעומת זאת, מספר מיטות האשפוז בבתי החולים יורד בחדות. צריך לציין כי מדובר במגמה עולמית, שמאפיינת גם שיפור באיכות ובמהירות הטיפול. אבל הירידה בישראל קיצונית יחסית, והעדויות הרבות על צפיפות ועומס בחדרי מיון ובמחלקות מסמנות כי מדובר בבעיה.

מיטות אשפוז בבית החולים איכילוב בתל אביב (צילום: יוסי זליגר / פלאש90)

מיטות אשפוז בבית החולים איכילוב בתל אביב (צילום: יוסי זליגר / פלאש90)

מנתוני משרד הבריאות עולה כי מספר המיטות באשפוז כללי ל-1,000 איש ירד בכ-25% מאז 1995, ל-1.78. עד תחילת שנות ה-2000 היתה עלייה במספר המיטות באשפוז הגריאטרי – אך מאז גם הם פחתו בכ-10%.

בשורה התחתונה

מערכת הבריאות היא אחד הענפים הגדולים בארץ, עם עשרות אלפי עובדים ותקציב הממשלתי של כ-40 מיליארד שקל בשנה. מדובר בתקציב השלישי בגודלו אחרי הביטחון והחינוך. תקציב הבריאות כמעט הוכפל מאז 2009, ועוד 24 מיליארד שקל בשנה מגיעים ממס הבריאות. לצד זאת, ההוצאה הפרטית כבר נמצאת ברמה של כ-35 מיליארד שקל.

חלק ניכר מהישראלים מקבלים שירותים רפואיים ברמה עולמית טובה, אבל הם נדרשים לשלם עליהם מכיסם לצד חולים אחרים שאינם יכולים להרשות לעצמם לעשות זאת. כולם סובלים מתורים, צפיפות ועומס על אנשי הצוות.

עם כיסוי ביטוחי בסיסי מלא ובזכות השקעות העבר, הישראלים נמצאים במקום גבוה מאוד בכמה מדדי בריאות חשובים. אבל עמידה במקום בהוצאות הבריאות ובעיקר המשך האפליה הכלכלית בין החולים מסכנים את העתיד הבריאותי של ישראל.

נעם בוקסבאום הוא עיתונאי עצמאי, עורך תוכן ויזם

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf