newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

חיסול האבטלה עלה לנו ביוקר

מחירי הדירות עולים או יורדים? באמת חסר כסף במערכת הבריאות? האם כלכלת ישראל צומחת, ומה זה בכלל אומר? אנחנו מוצפים בנתונים על הנושאים הכי חשובים בחיינו, אבל המידע שאנחנו מקבלים עליהם לרוב משאיר יותר שאלות מתשובות. בסדרת כתבות חדשה ננסה לפענח את המציאות שמאחורי המספרים האלה. והפעם: העובדים שמשלמים מחיר כבד על הקטנת האבטלה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

לפני כמה שבועות התפרסם דו"ח העוני של הביטוח הלאומי, ועורר ויכוח סביב השאלה המטרידה אם הוא משקף נכון את מספר העניים במדינה. כמעט כל פרסום על מחירי הדירות בישראל מעורר דיונים אם הם באמת עולים או יורדים. הדיונים על התוספת השנתית לסל התרופות או התמונות המבהילות של העומסים בבתי החולים מציתים ויכוחים על רמת ההשקעה בבריאות בישראל. יש עוד אינספור דו"חות, מדדים ומחקרים, שממלאים את התקשורת במספרים מפוצצים, כותרות ענק, סיפורים צבעוניים ופרשנויות נוקבות.

לכאורה, הדיווחים האלה מספקים לציבור מידע חדש על מצבו בתחומים המהותיים של החיים: האם המחירים בסופרמרקט גבוהים או נמוכים? מה הסיכוי של ישראלי להידרדר לעוני? האם יש או אין מספיק מיטות בבתי החולים? האם תקציב המדינה מתנהל באחריות ועל פי סדרי עדיפויות ראויים?

השאלות האלה הן תמיד עמוקות, חיוניות ונוגעות לכולנו, ולכן מושכות מייד תשומת לב אדירה. אבל הדיון שמתקיים סביבן הוא לרוב שטחי, צעקני וקצר טווח, ומשאיר אחריו יותר בלבול וסימני שאלה מאשר תובנות לגבי המצב הקיים או מסקנות לגבי האפשרות לשנות אותו.

בסדרת כתבות שתתפרסם ב"שיחה מקומית" ננסה לקחת את הדיון הזה למקום אחר – ממוקד, מדויק ומעמיק יותר. זאת, באמצעות הצגת הסיפור המלא והמורכב יותר על המציאות הכלכלית והחברתית המקומית כפי שמשתקפת ממגוון הנתונים שמציפים אותנו מכל עבר – כמו אבטלה, מחירי הדיור, תקציב הביטחון או צמיחת התוצר.

נשים בדואיות עובדות במרכז שירות לקוחות של בזק בחורה (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

שוק העבודה נחלש. נשים בדואיות עובדות במרכז שירות לקוחות של בזק בחורה (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

כל מספר וכל שיטת מדידה הם עניין של בחירות והחלטות, שיש בהן יותר או פחות היגיון, אבל הן תמיד משמיטות מידע שעשוי להיות מהותי מאוד לחיים עצמם. במציאות המורכבת שבה אנחנו חיים, כדאי גם למי שאינו מקצוען בניתוח נתונים לקרוא נכון את המספרים ולהכיר את ההקשר שלהם. לשם כך נתאר כאן כיצד מודדים כל נתון, מהו המצב בישראל ואיך הגענו אליו, איפה אנחנו עומדים ביחס למדינות אחרות. מתוך הרצון להרחיב ולהעמיק את הדיון, נשמח גם לתגובות שיסייעו לחדד טוב יותר את תמונת המציאות שלנו.

פתרו בעיה אחת – ויצרו אחרת

הנתון הראשון שבו נעמיק כאן הוא אבטלה. במבט שטחי, ניתן היה לחשוב שישראל היא נס תעסוקתי. בעשור האחרון היה נדמה שאין יותר אפשרות ליצור מקומות עבודה נוספים – הרי בכל זאת אנשים מפוטרים, מתפטרים, מחליפים מקצוע או לא יכולים לעבוד מסיבות אחרות – ועדיין שיעור האבטלה המשיך לצנוח, עד לרמות מהנמוכות בעולם.

אבטלה, השוואה בינלאומית

נכון, מדובר בעשור שבא אחרי המשבר הפיננסי הגדול של 2008, והיה מאתגר במיוחד לכל אורכו, אבל גם אם נתעלם ממדינות שעברו משברים חמורים, כמו יוון או ספרד – גם בכלכלות חזקות מישראל בהיבטים שונים יש יותר אבטלה: בצרפת ובאיטליה, למשל, יש 9%-10% אבטלה; בשוודיה ופינלנד כ-6.5%; בארה"ב, בריטניה ומקסיקו שיעור האבטלה דומה לישראל; ובהולנד וגרמניה הוא אף נמוך יותר, סביב ה-3%.

ונכון, הנתונים העדכניים שפירסם שירות התעסוקה עשויים לבשר כי המצב כבר פחות טוב כיום, עם עלייה מתונה במספר המפוטרים ודורשי העבודה לעומת ירידה בהיצע המשרות הפנויות ב-2019. אך עדיין מדובר בשיעור אבטלה נמוך מאוד.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר האוצר, משה כחלון, אוהבים להתגאות באבטלה הנמוכה, ומתהדרים בכך ש"אבטלה נמוכה מעידה על כלכלה חזקה". האם הם צודקים? התשובה היא שהגאווה מוצדקת באופן חלקי בלבד, וגם אז תלוי את מי שואלים.

אבטלה רחבה יוצרת מגוון של בעיות כלכליות וחברתיות, בהן שחיקה כלכלית מאיימת ופגיעה ברווחה, בבריאות הנפשית ואפילו בבריאות הפיזית של המובטלים, של משפחתם ושל הסביבה כולה. במובן הזה, ישראל נמצאת במצב טוב מאוד. אבל מאמצי הממשלה, שהתמקדו כמעט אך ורק בהקטנת מספר המובטלים, יצרו בעיה חברתית אחרת.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר האוצר, משה כחלון, ב-9 באוקטובר 2018 (צילום: הדס פארוש / פלאש90)

גאווה מוצדקת חלקית, תלוי את מי שואלים. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר האוצר, משה כחלון, ב-9 באוקטובר 2018 (צילום: הדס פארוש / פלאש90)

בדרך לחיסול האבטלה, הממשלה לא השקיעה, ואפילו פגעה, בעובדים המוחלשים. הם אכן עובדים, אבל בעבודות פשוטות ובשכר נמוך – שאפילו לא מחלץ אותם מעוני – ובעיקר ללא כל סיכוי לשפר את מצבם. לצד זאת, מספיק להתרחק מעט מהאי הזוהר של ההיי-טק, כדי לראות שחלקים גדולים מהתעשייה, המסחר והשירותים בישראל מתנהלים ברמה נמוכה יחסית לעולם, משלמים בהתאם גם שכר בינוני ומטה ובעלי סיכוי נמוך להשתפר בתנאים הנוכחיים.

מה מודדים הנתונים הרשמיים?

לפני שנעמוד על הגורמים שיצרו את המצב הזה, כדאי להבין מה בעצם מודדים נתוני האבטלה הרשמיים. כאמור, האבטלה בישראל ירדה בחדות בעשור האחרון – מרמה גבוהה יחסית של 6.7% בינואר 2012 עד שיעור נמוך מאוד של 3.9% בנובמבר 2019 (הנתון האחרון שפורסם).

אבל מה בכלל אומר הנתון הזה? על פי מוסכמות בינלאומיות, האבטלה מחושבת כשיעור המובטלים מתוך כלל כוח העבודה. המושג הזה נקבע לפני שנים רבות, וכולל בתוכו את כל בני ה-15 ומעלה, אף שכיום אף אחד לא רוצה שתלמידי תיכון ייצאו לעבוד. בנוסף, בישראל חיילי חובה נספרים כאנשים עובדים. מנגד, יש סטודנטים ואחרים שמטיילים בעולם אחרי הצבא שלא עובדים גם בתחילת שנות ה-20 לחייהם. אם מודדים את האבטלה בגילי העבודה המרכזיים, כלומר 25 עד 64, שיעור המובטלים בישראל הוא אף נמוך יותר – 3.2% בלבד בנובמבר.

אבטלה, נתוני למ"ס

הטיה משמעותית עוד יותר מתגלה כששמים לב לכך שהנתון הרשמי שמופיע במאגרי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) אינו "אבטלה", אלא "בלתי מועסקים". בלתי מועסקים נמדדים ביחס לקבוצת המועסקים, ונחשבים למי שיכולים ורוצים לעבוד, אך אינם מוצאים עבודה באופן זמני.

לפי ההגיון הזה, מי שאינו עובד במשך תקופה ארוכה – מבחירה, אילוצים אישיים או משפחתיים או ייאוש מחיפושי עבודה – אינו נספר בסטטיסטיקה. המשמעות היא שיש אנשים שאינם עובדים, ואולי אף פעם לא עבדו, אך אינם נספרים כמובטלים.

פרט לכך, כשמתעמקים בנתונים מגלים תופעה סטטיסטית מעט משונה: בסקר החודשי שבו נקבע מספר המובטלים, שואלים נציגי הלמ"ס את הנסקרים אם עבדו לפחות שעה בשבוע האחרון. אם התשובה חיובית, האדם נספר כמועסק. כן, זו לא טעות. מי שעבד לפחות שעה בשבוע נחשב לעובד מן המניין.

גם כאן, מדובר במוסכמה מקובלת שהוגדרה על ידי ארגון העבודה העולמי (ILO). אך המשמעות היא שבחישוב המועסקים נכללים גם מי שעובדים בעבודות חלקיות בלבד. אמנם שיעור העבודה החלקית בישראל נמצא בירידה בשנים האחרונות והוא דומה כיום לממוצע במדינות המפותחות, אך עדיין יש בו פער בולט במיוחד בין גברים לנשים.

על פי הסקירה האחרונה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מבין המועסקים, 13% מהגברים ויותר מ-30% מהנשים עובדים במשרות חלקיות. בפער הזה ישראל דומה למדינות מערביות אחרות, ובאופן יחסי יותר נשים מועסקות כאן במשרות מלאות. בהולנד מדובר ב-60% מהנשים העובדות, ביפן כמעט 40% ובכלל האיחוד האירופי בכ-25%.

דגש על תמריצים שליליים

כדי להגיע לשיעור אבטלה נמוך כל כך, אפשר לפעול בשני כיוונים: מצד אחד לגרום לאנשים להבין שלא משתלם לא לעבוד; ומצד שני לדאוג להיצע מגוון, אטרקטיבי ומשתלם של מקומות עבודה ואפשרויות להתפתחות מקצועית.

אמנם לא הכל בידי הממשלה, אבל ישראל בחרה במכוון ובמודע להתמקד ביצירת תמריצים כלכליים – בעיקר שליליים – שמרעים את מצבם של מי שאינם עובדים. בכל הנוגע לצד השני של המשוואה – פיתוח שוק העבודה – המדינה עשתה הרבה פחות, ואפילו גרמה לנזקים.

מי שהתניע את מדיניות התמריצים השליליים היה נתניהו, בתקופת כהונתו כשר אוצר ב-2003-2005. הצעדים הללו שחקו אז את הפופולריות שלו, ומאז שנהיה ראש ממשלה הוא הפך את חלקם.

המהלך הבולט ביותר שביצע נתניהו אז היה קיצוץ בקצבאות. קצבאות הילדים הוקטנו באופן שפגע בעיקר במשפחות מרובות־ילדים, ועד היום הן מהנמוכות בעולם; קצבאות הבטחת הכנסה נחתכו גם הן. הקיצוץ גם פגע במצבם של הזכאים לקצבת נכות כללית, ולפי מחקר של הביטוח הלאומי שהתפרסם לפני כשלוש שנים, נכים רבים הידרדרו בשל כך לעוני.

אישה מחפשת ירקות בשוק מחנה יהודה (צילום: נעם רבקין פנטון / פלאש90)

קיצוצי הקצבאות דירדרו לעוני. אישה מחפשת ירקות בשוק מחנה יהודה. למצולמת אין קשר לכתבה (צילום: נעם רבקין פנטון / פלאש90)

בנוסף, במסגרת הקיצוצים הוחמרו התנאים לקבלת דמי אבטלה – באופן שמציב את ישראל בתחתית הדירוג הבינלאומי. ברבות ממדינות אירופה, למשל, ניתנות לאזרחים תקופות אבטלה ארוכות יותר ובתגמול גבוה יותר.

רק כעבור כמה שנים נוספו תמריצים חיוביים: שכר המינימום הועלה כמה פעמים מאז 2006 לרמה של 5,300 שקל בחודש. כמו כן ניתנו מענקי עבודה (מס הכנסה שלילי) – אך גם הם נמוכים יחסית לעולם.

מובטלים, כאמור, נספרים רק ביחס למעגל העבודה. עד לפני כ-20 שנה, מעגל העבודה בישראל היה קטן יחסית לעולם, וחרדים (בעיקר גברים) וערבים (בעיקר נשים) נותרו מחוץ לו. בעשור האחרון מעגל העבודה – שנמדד באמצעות הנתון של שיעור התעסוקה – אכן התרחב, אם כי באטיות רבה ועם פערים גדולים בין קבוצות האוכלוסייה השונות. ב-2003, שיעור התעסוקה בגילי 25-54 (הטווח המקובל אז) היה כ-70%. כיום, בקבוצת גיל רחבה יותר של 25-64, שיעור התעסוקה קפץ לכ-81% (כ-85% לגברים וכ-77% לנשים).

אין ספק שהקיצוץ בקצבאות השפיע. אבל האם רק בגללו צמח שיעור התעסוקה? בכלל לא בטוח. גורמים נוספים, כמו שינויים חברתיים ותרבותיים בקרב חרדים וערבים; גידול במספר בוגרי ההשכלה הגבוהה בכל הקבוצות; היצע משרות מגוון יותר; ואפילו שיפורים מסוימים בתחבורה הציבורית הן כנראה סיבות משמעותיות לא פחות לעלייה בשיעור התעסוקה.

עדיין אין מחקר חד־משמעי לגבי המשקל של גורמים שונים בשינוי הזה, אך התופעות הבולטות ביותר בהקשר הזה הן ששיעור התעסוקה של נשים חרדיות טיפס בעשור האחרון, בעוד שבקרב גברים חרדים השינוי קטן הרבה יותר. אצל הגברים הערבים היתה עלייה קטנה ואצל הנשים הערביות היתה עלייה משמעותית יותר, אך עדיין רובן מחוץ למעגל העבודה.

הנתונים על יוצאי אתיופיה בישראל מלמדים אותנו משהו חשוב על הפערים החמורים בתחום העבודה בישראל, שקיימים כמובן גם במגזרים אחרים: שיעורי התעסוקה של גברים ונשים יוצאי אתיופיה משתווים כמעט לאלה של שאר האוכלוסייה, אבל השכר שלהם נמוך משמעותית.

שוק העבודה המקומי נחלש

אחת הבעיות המדאיגות ביותר בהצלחת היתר של ישראל בחיסול האבטלה היא התגברות התופעה הקשה של העובדים העניים. אלה, כאמור, עובדים בשכר נמוך במקצועות פשוטים, ואין להם סיכוי ממשי לשפר את מצבם. זאת, כאשר במקביל המדינה חיסלה את רשת התמיכה הסוציאלית שהיתה כאן בעבר.

תמריצים לעידוד יציאה לעבודה עשויים להישמע כמו מהלך נכון, אבל אם אנשים לא יכולים להרשות לעצמם להיות מובטלים ומוכנים לקחת כל עבודה בכל שכר, הם הופכים לעובדים חלשים. הבעיה הכי דחופה שנוצרת היא שקל לנצל אותם – לשלם להם שכר נמוך ולמנוע מהם זכויות סוציאליות. אך זאת לא הבעיה היחידה. העובדים המוחלשים האלה אינם ממצים את היכולות שלהם, ובוודאי שאינם יכולים להרשות לעצמם ללמוד ולשפר את מקצועיותם, או ללמוד מקצוע חדש.

במקביל, החל משנות ה-80 של המאה שעברה, המדינה התחילה לצמצם את התוכניות להכשרות מקצועיות. מפרויקט רחב שנגע בכל ענפי הכלכלה, הן הפכו לתוכניות מצומצמות ודלות במשאבים, שממוקדות בעיקר במקצועות חלשים.

תוכנית הכשרה מקצועית של עמותת חזון ישעיה (צילום: לארה סבאג / פלאש90)

ממוקדות בעיקר במקצועות חלשים. תוכנית הכשרה מקצועית של עמותת חזון ישעיה (צילום: לארה סבאג / פלאש90)

בהשוואה בינלאומית, המצב בישראל לא טוב: האיכות והתפוקה של מקומות עבודה רבים היא ברמה ממוצעת ומטה יחסית לעולם, והדבר מתבטא גם בשכר, שנמצא ברמה נמוכה יחסית לעולם. במגזר ההיי-טק הביצועים והמשכורות אמנם תחרותיים, אך הוא מעסיק רק 10% מהעובדים בישראל, והצלחתו מבוססת במידה רבה על ענקיות בינלאומיות שמסתדרות גם בלעדינו. כשעוברים למגזרים החלשים יותר, מגלים הרבה עובדים עניים, רשת גיבוי ממשלתית מחוררת מאוד, ובלי היצע מספיק של עבודות טובות שמשלמות שכר ראוי.

כך, ההצלחה הגדולה של ישראל בחיסול האבטלה אינה מחזקת את שוק העבודה המקומי, כפי שניתן לחשוב בטעות, אלא דווקא מחלישה אותו. הרחבת מעגל העבודה ועידוד השתלבות בו הם דברים שמסייעים לצמצום פערים. אך אם הם אינם מלווים בפיתוח של שוק העבודה – זה ממש לא מספיק.

בטווח הרחוק יותר, שוק עבודה שנראה כך פוגע פגיעה משמעותית ורחבה ברמת החדשנות והפיתוח של הכלכלה והחברה כולה. לא מדובר רק בבעיה של עובדים עניים. כדי לקיים כלכלה מתקדמת בעידן של ביטחון תעסוקתי נמוך ושיבושים טכנולוגיים מהירים, צריך לנסות ליצור סביבה שבה האזרחים מקבלים הזדמנות לשנות ולשפר את העבודה שלהם, ללמוד מקצוע חדש, ואפילו להיכשל לתקופה מסוימת עד שימצאו את העבודה המתאימה להם. סטארט-אפ ניישן לא חייבת להיות רק בטכנולוגיה.

נעם בוקסבאום הוא עיתונאי עצמאי, עורך תוכן ויזם

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
אחמד טיבי בארוע של הרשימה המשותפת בתל אביב, 23 בפברואר 2020 (צילום: אורן זיו)

אחמד טיבי בארוע של הרשימה המשותפת בתל אביב, 23 בפברואר 2020 (צילום: אורן זיו)

היהודים שמצביעים למשותפת: "הם מציעים תקווה"

הרשימה המשותפת קיימה באחרונה אירועים רבים לקהל דובר עברית שבהם השתתפו יותר מאלף איש, וסקר מראה כי שיעור ההצבעה לרשימה עשוי להגיע ל-5% ממצביעי השמאל היהודי. "בשיח של ההסתה, הקול השפוי מגיע דווקא מהמשותפת", אומר צעיר שהצביע כחול לבן בבחירות הקודמות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf