הדיבור על שתי מדינות הוא אשליה. צריך לדמיין מדינה אחת

אורן יפתחאל כתב שהפתרון למשבר שתי המדינות הוא קונפדרציה. אבל לפתרון שתי המדינות אין כבר שום סיכוי. עצם הדיבור עליו מרחיק את הדיון בפתרון המועדף – מדינה אחת דמוקרטית מהירדן לים

מאת:
השאירו תגובה
א א א

היום, לאחר ניצחונו של ג'ו ביידן בבחירות לנשיאות ארה"ב, סביר להניח שתומכי רעיון שתי המדינות יתעוררו מחדש, לאחר תקופה של קיפאון ואפילו נסיגה בצל ממשלו של הנשיא דונלד טראמפ. רובם יטענו שהנה נקרתה בפנינו עוד הזדמנות פז כדי להגיע להסדר שמבוסס על מתווה "שתי מדינות לשני עמים".

מירון בנבנישתי כתב שהסיפוח הוא בלתי הפיך. הוא צדק. מפגין פלסטיני על רקע התנחלות עפרה בגדה המערבית (צילום: עיסאם רימאווי / פלאש 90)

מירון בנבנישתי כתב שהסיפוח הוא בלתי הפיך. הוא צדק. מפגין פלסטיני על רקע התנחלות עפרה בגדה המערבית (צילום: עיסאם רימאווי / פלאש 90)

אבל מי שחושב כך ממעיט בחשיבותן של שלוש עובדות יסוד. ראשית, ארה"ב לא כפתה ולא תכפה על ממשלת ישראל שום הסדר שנוגד את רצונה, והניסיון של ממשל אובמה בשנים 2008-2016 עדיין טרי ונוכח. במצב הנוכחי, ממשלת ישראל קובעת לבדה את המדיניות בסוגיה הפלסטינית. הממשל האמריקאי לא יכול להזיז אותה מהותית ממדיניותה.

יתרה מזאת, המנופים שראש ממשלת ישראל יכול להפעיל כדי ללחוץ על הממשל האמריקאי אינם פחותים, ואולי אפילו עוצמתיים יותר, מהמנופים שכל ממשל אמריקאי יכול להפעיל על ממשלת ישראל. הקונגרס, המדיה, מכוני מחקר, עוד תריסר של גורמים, נתונים לשליטה כמעט טוטאלית של הלובי הפרו ישראלי.

donate

עניין שני: בהתוויית התשובה על השאלה לאן ממשיכים מכאן, מציאות של מדינה אחת היא הדבר המשמעותי ביותר. ד"ר מירון בנבנישתי הטביע את חותמו על הדיון האינטלקטואלי והפוליטי כאשר הציע ב-1984 את המונח "סיפוח בלתי הפיך". דיונים ומאמצים אינטלקטואלים ופוליטיים רבים הושקעו מאז כדי להפריך את טענתו של בנבנישתי, אך כולם נכשלו.

המציאות היום עוד יותר בלתי הפיכה, בעוצמה העולה פי כמה וכמה ממה שדמיין בנבנישתי בזמנו. הוא צדק: המציאות בשטח הינה של מדינה אחת. ירושלים, ההתנחלויות והפלסטינים כפופים לה. כפי שזיהה נכון פרופ' איאן לוסטיק בספרו האחרון "הפרדיגמה האבודה (Paradigm Lost מ-2019), במציאות הנוכחית קיימת בין הים לנהר רק מדינה אחת, וכולם – פלסטינים וישראלים – כפופים לחוקיה ולנוהליה של ישראל.

הרשות הפלסטינית היא במקרה הכי טוב כלי עזר לביסוס המציאות שישראל מבססת בין הים לנהר. קיימת הפרדה בין שני העמים, קיימות מערכות נפרדות וממשל עצמי מוגבל לפלסטינים, אך ישראל – היא ורק היא – מייצגת את הכוח הריבוני.

עניין שלישי ולא פחות חשוב הוא המציאות הפוליטית בקרב הישראלים והפלסטינים. הימין בישראלי נמצא בעמדת "גוש דומיננטי". לא רק שהוא ימשיך להיות לשלוט בישראל בעתיד הנראה לעין, עם או בלי בנימין נתניהו, אלא שהוא גרם למרכז ולשמאל בישראל לאבד את עצמם לדעת, כפי שעשה בני גנץ – תקוותו של השמאל הישראלי ושל הרשימה משותפת – שהצטרף פוליטית ואידיאולוגית לנתניהו.

הכרזתו של גנץ בוושינגטון בינואר 2020 שהוא מאמץ את "תוכנית המאה" של טראמפ לא משאירה ספק לגבי היותו נספח זוטר לממשלה הימנית השלטת. מצד שני השמאל הישראלי התפוגג ונמוג, ואין שום סיכוי לחזרתו כל עוד לא יתעשת ויציע דרך דמוקרטית אמיתית ולא טיוח של המציאות שהתוו נתניהו, הכיבוש והימין, דבר שכיום נראה בלתי סביר בכלל.

מצד שני, הפוליטיקה הפלסטינית ואתה התנועה הלאומית נמצאות בשפל של ריסוק, פילוג ואובדן דרך. אבו מאזן והרשות הפלסטינית הם פרויקט שולי בחסות הימין הישראלי, ונתניהו מסמן אותם כגורם מסייע לביסוס השליטה הישראלית בפלסטין המנדטורית.

רטוריקת ה"שחרור" של אבו מאזן אינה רלבנטית, כיוון שהרשות וגם החמאס שותפים בפועל בביסוס השליטה הישראלית. חוסר המעש שלהם מתבטא בהיעדר יוזמה לארגן את העם הפלסטיני ולהחזיר אותו כשחקן אקטיבי בסכסוך. מצב זה מסייע לישראל ולנתניהו לבסס את תפיסתם לגבי שליטה בפלסטין/ארץ ישראל, ולהרחיב את הנורמליזציה עם החלק הארי של מדינות ערב, בלי להידרש לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים.

המציאות הפוליטית שתוארה למעלה היא העדות החותכת לכך שאנו נמצאים בעידן של פוסט "שתי מדינות לשני עמים" . מאוחר מדי לרעיון שפעם היה יותר ריאלי. טענתי המרכזית היא שאין שום סיכוי לפתרון של שתי מדינות בכל מתכונת שהיא: שתי מדינות על גבול 67', שתי מדינות במולדת משותפת, כפי שהציע כאן אורן יפתחאל, שתי מדינות עם שינויי גבול והחלפת אדמות, וכמובן שתי מדינות במתכונת "עסקת המאה" של טראמפ על 40%-50% מהגדה והרצועה.

פלסטינים וישראלים מפגינים נגד הסיפוח בצומת אלמוג ליד יריחו, 27 ביוני 2020 (צילום: אורן זיו)

פלסטינים וישראלים מפגינים נגד הסיפוח בצומת אלמוג ליד יריחו, ב-27 ביוני 2020 (צילום: אורן זיו)

המשך הדיון בהקמתה של מדינה פלסטינית, שחלקו מתקיים מתוך מניעים טובים, רק תורם לכך שגורמים בישראל – כולל נתניהו מצד אחד, וגורמים פלסטיניים, כולל אבו מאזן והרשות – ממשיכים להפיץ את האשליה שהפתרון יגיע, והוא אפשרי.

פתרון שתי המדינות נכשל מאז הצעת החלוקה של האו"ם ב 1947, והלך והתרחק מאז רצח רבין והאינתיפאדה השנייה. אין שום סיבות חדשות שמגבירות עכשיו את סיכויו. להיפך, הקואליציה הבינלאומית שתמכה בפתרון שתי המדינות הולכת ומתפרקת; נושאים אחרים עולים כקריטיים במזרח התיכון, כגון סוריה, איראן ותורכיה, והפלסטינים נותרים לעצמם.

במצב כזה, מה עדיף? לנסות ולהמשיך לקוות למדינת חסות קטנה על מובלעות המכסות רבע מפלסטין המקורית, או לחשוב על מודל אחר של חירות ושוויון לעם הכבוש על כל המולדת ההיסטורית?

זאת ועוד. השיח המתמשך על שתי מדינות רק מרחיק את האפשרות לדמיין מציאות אחרת ועדיפה של מדינה אחת דמוקרטית לשני עמים. אינני סבור כי חזון המדינה האחת הוא פרויקט פוליטי מיידי, אך הוא יכול לאפשר לפלסטינים, לישראלים ולקהילה הבינלאומית להתחיל לדמיין אפשרות אחרת – אופציה המבוססת על דמוקרטיה, שוויון והגינות, שיכולה לאפשר פתח לפתרון הסכסוך על כל מרכיביו.

פתרון כזה נוגע בכל הנקודות הרגישות, כולל תוצאות הנכבה ב-1948 וזכות השיבה לפלסטינים מצד אחד, ולקבל ולהעניק נורמליזציה של הקיום של היהודי-ישראלי בפלסטין בלבו של העולם הערבי.

הפתרון של מדינה דמוקרטית לשני עמים מחייב חשיבה אחרת על המציאות בארץ. הוא מחייב הפנמה של הרעיון שהגדרה עצמית לא טריטוריאלית של שני העמים היא המפתח לפתרון; שדמוקרטיה היא כלי מפתח להסדרת הסכסוך הישראלי-פלסטיני; שהעם הפלסטיני כקבוצה לאומית מגדיר את הסכסוך מול היהודים-הישראלים, ולא "הערבים" בכלל מצד אחד, מול יהודי העולם כפי שהציונות סבורה.

זאת המציאות הממשית שיש לקחת בחשבון בכל הסדרה ופתרון לסכסוך. החזון הוא זכויות אישיות וקבוצתיות שוות, המתקיימות על בסיס עירוב ולא הפרדה אתנית. ברור לכל מתבונן כי הסדר כזה דורש מאמצים מרובים ושנים ארוכות כדי שיהפוך לפתרון אמיתי ומבוסס בשטח. אך לטעמי המפתח לכך כיום הוא לאפשר לשיח הציבורי והפוליטי לדמיין פתרון כזה, ולא להמשיך ולזרות אשליה של שתי מדינות.

פרופ' אסעד גאנם, מרצה בכיר בבית־הספר למדע המדינה באוניברסיטת חיפה וראש תוכנית תואר שני לפוליטיקה במזרח התיכון.

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
חתונה (אילוסטרציה: pxfuel)

חתונה (אילוסטרציה: pxfuel)

רוצה להתחתן בסוריה? קודם כל תתאסלם

תחקיר על נישואים מעורבים בסוריה חושף הפרות קשות של זכויות אדם ושל זכויות הילד. התחקיר תיעד זוגות שחייהם הפכו לבלתי אפשריים בעקבות החוק שאינו מכיר בנישואים בין אישה מוסלמית לגבר לא מוסלמי, וחלקם נאלצו לעקור לשבדיה ולברזיל

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf