האלימות היא הסיבה הטובה ביותר להמשיך להיאבק למען שלום
גם כשתהליך שלום לא נראה באופק, המתקפה שגבתה את חייהם של ארבעה בתל אביב היא תזכורת לכך שאין לנו את הפריבילגיה להרים ידיים ולוותר על השאיפה לעתיד שבו ישראלים ופלסטינים גם יחד יוכלו להרגיש בטוחים בבתיהם, ברחובות ובבתי הקפה
כותב: מיכאל שפר עומר-מן
לפני כמעט שש שנים היתה הילרי קלינטון עסוקה בהכנות אחרונות לקראת פגישה ישירה ראשונה בין בנימין נתניהו ומחמוד עבאס, במסגרת הבליץ בו פתח ממשל אובמה במטרה לכונן שלום במזרח התיכון. מזכירת המדינה קלינטון נאלצה לעבור דרך ארוכה ורצופת מכשולים, שבמהלכה אף חילצה מנתניהו הסכמה על הקפאת התנחלויות למשך תשעה חודשים, כדי להצליח להושיב יחד באותו חדר את שני המנהיגים.
אולם שלושה ימים לפני ששני הצדדים היו אמורים להיפגש, ב-31 באוגוסט 2010, נהרגו ארבעה אזרחים ישראלים מירי עליו לקח חמאס אחריות. יום לאחר מכן עמד הארגון האסלאמי המיליטנטי מאחורי מתקפה נוספת שהסתיימה בפציעתם של שני אזרחים ישראלים. המסר של חמאס היה בהיר לחלוטין: המטרה היא לשבש את שיחות השלום.
כתבתי אז, לאחר האירוע הראשון, שחמאס הופך להיות מה שבתחום יישוב הסכסוכים היו מכנים "קבוצת ספויילר". במקרה הזה מדובר בקבוצה שהיא בעלת עניין, שהורחקה מהשתתפות בתהליך השלום, ולכן מנסה להשתמש באלימות כדי לחבל בו. למרות האיום שנשקף מצד קבוצות כמו חמאס, מתנחלים קיצונים וקבוצות הרסניות נוספות, טענתי בזמנו כי הסיכויים לשלום שווים את הסכנה הגלומה בהתנגדות האלימה לתהליך.
> אשליית הרגיעה התנפצה אתמול בשרונה
ראש הממשלה נתניהו והנשיא עבאס לוחצים ידיים במעון רוה"מ בירושלים בנוכחות מזכירת המדינה האמריקנית, הילרי קלינטון. ספטמבר 2010. (State Department photo/ Public Domain)
זה היה אז. נריץ קדימה שש שנים, ותהליך שלום עדיין לא נראה באופק. על תהליך כזה גם לא מדובר כבר זמן רב. למרות שבשבועות האחרונים ישנה מעין מראית עין של תזוזה מחודשת, שבאה לידי ביטוי בפסגת פריז כמו גם בניסיונותיו הכושלים של נתניהו לשכתב את יוזמת השלום הערבית – עדיין אין שום דבר שמצביע על כך שמנהיגים ישראלים ופלסטינים עתידים לשבת יחד בעתיד הנראה לעין כדי להגיע להסכם. (בן כספית מסביר בתמציתיות באל-מוניטור מדוע לא צריך להתייחס למחוות של נתניהו ליוזמה הערבית ברצינות יתרה).
אינטלקטואלית, כמעט בלתי אפשרי למצוא תקווה בקיפאון המדיני הנוכחי. למרות שעמדה על הפרק האפשרות לנסות לצרף לממשלה את מפלגת העבודה, התומכת בפתרון שתי המדינות, נתניהו בחר לחזק את הקואליציה שלו דווקא עם ליברמן, ולמעשה בחר בקו של תומך הסיפוח נפתלי בנט, שכבר התחייב לעשות כל שביכולתו כדי למנוע את הקמת המדינה הפלסטינית.
מחמוד עבאס, מי שהוכתר כבר מזמן על ידי רבים בשמאל הישראלי, כמו גם על ידי חלק מהקהילה הבינלאומית, בתור השותף האפשרי האחרון של ישראל לשלום, איבד בשנים האחרונות את כל מה שנותר משרידי הדמוקרטיה והמנדט שקיבל מהציבור הפלסטיני.
שתי החברות, הישראלית והפלסטינית, עברו תהליכים של הקצנה. בשתיהן ישנה תמיכה בשימוש באלימות כלפי הצד השני, ובשתיהן חוששים מפני אלימות הצד השני. סקרים שנערכו בחודשים האחרונים הראו כי יותר מחצי מהיהודים בישראל תומכים בהוצאות להורג ללא משפט של חשודים בטרור, וכי שיעור דומה הביע תמיכה בטיהור אתני של ערבים מישראל. בציבור הפלסטיני גילה סקר שנערך בתחילת החודש כי למעלה מחצי מהאוכלוסיה תומכת בחזרה לאינתיפאדה חמושה בהיעדר משא ומתן לשלום.
האלימות הנוכחית, שדוגמא קשה שלה ראינו השבוע במתחם שרונה בתל אביב, אינה ניסיון מחושב בקפידה לשבש תהליך שלום. היא גם לא יכולה להוות תירוץ לייאוש. למעשה, האלימות היא הסיבה הכי חזקה שיש לנו להמשיך ולפעול למען שלום, לשמור על התקווה לשלום.
אם נפסיק להיאבק למען עתיד שבו פלסטינים וישראלים כאחד ירגישו בטוחים בבתיהם, ברחובות, בבתי הקפה ובכיכרות – המשמעות תהיה שהשלמנו עם עתיד של אלימות חסרת תוחלת, מלחמות, הפצצות ובני נוער נואשים ומקוטבים שעם כל שנה שחולפת פחות ופחות מסוגלים לראות את האנושיות בצד השני. אם נפסיק להילחם למען השלום, אנחנו מקבלים על עצמנו 49 שנים נוספות של כיבוש צבאי ואלימות.
מיכאל שפר עומר-מן הוא עיתונאי, ועורך האתר 972+. הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+ ותורגם על ידי יעל מרום.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
