newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

האוצר רוצה את המורות מתחת לגלגלים, לא מתחת לאלונקה

תלמידה שלמדה אצלי הוראה עברה לעבוד כפקידת קבלה משום שהשכר שקיבלה בבי"ס היה משפיל. המורות צריכות להתמודד עם מציאות קשה בשכר נמוך ובלי עזרה של ממש ממשרד החינוך. צריך לתמוך בהן

מאת:

בתי, מורה בעצמה בחינוך המיוחד, אמרה לי לפני כמה ימים שמה שמשרד החינוך רוצה לעשות הוא לזרוק את המורות "מתחת גלגלים" ולא לשים אותן "מתחת לאלונקה". ואני חושב שזו לשון המעטה.

50 אחוז נשירה בחמש השנים הראשונות אחרי סיום הלימודים. הפגנת מורות בתל אביב (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

50 אחוז נשירה בחמש השנים הראשונות אחרי סיום הלימודים. הפגנת מורות בתל אביב (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

כפי שהסבירו ב"שיחה מקומית" חגי מטר ויולי חרומצ'נקו, משרד החינוך ומשרד האוצר מנסים לקצץ בתקציב דרך הוספת ימי העבודה למורות על חשבונן. זו עוד פגיעה במורות כעובדות וכנשים שמשקיעות שעות על גבי שעות, מעבר למשרתן, תמורת משכורת מגוחכת.

בגלל תנאי העבודה וסביבת העבודה שנפגעו מאוד, במיוחד בשני העשורים האחרונים, אין פלא שהנשירה ממקצוע ההוראה עומדת על כמעט חמישים אחוז בחמש השנים שלאחר סיום הלימודים. לימודים שאורכם בממוצע הוא ארבע שנים (כולל שנת סטאג'), ועולים בממוצע 45,000 ₪. ואם מדובר בהסבה מקצועית, כלומר מי שרוצה לעבור ללמוד הוראה אחרי תואר ראשון, הרי שזו תוספת של שנתיים לימודים בממוצע. כל זאת כשהמלגות מטעם משרד החינוך הולכות ונעלמות.

לפני כמה חודשים פגשתי אחת מהתלמידות שלי לשעבר. היום היא מזכירה בדלפק כניסה למשרד בניינים. היא סיימה מסלול למורות לאנגלית. עבדה חמש שנים באזור מגוריה, ביישוב בפריפריה החברתית בגליל. היא הסבירה לי שעזבה את ההוראה כי "רעבה ללחם". תלמידתי לשעבר החליטה שהיא לא מסוגלת להתמודד עם השכר כזה והתקבלה לעבודה כפקידת קבלה. אבסורד שאין כמוהו.

אין זה מקרה שרוב עובדי ההוראה הן נשים. לא בגלל הרעל שכל מיני "נשמות הטובות" מפיצות ולפיו העבודה הזו נוחה לאימהות צעירות. הסיבה היא שהרוב המכריע של הגברים אינם מוכנים לעבוד תמורת משכורת כזו. זו חלוקה מגדרית ברורה של יחסי כוח, ואם יש גברים במערכת, אנו נראה אותם יותר בתיכון ובתפקידי ניהול. כותב שורות אלו שימש שש שנים כמחנך בפריפריה החברתית ביישוב בנגב. באותן השנים, שנות ה-90' המוקדמות, עדיין היו הרבה גברים יחסית, גם בחינוך היסודי. היום זהו זן נכחד.

כאשר אותן נשים צעירות מגיעות לשטח, כגננות או כמורות, הן צריכות להתמודד עם צפיפות קשה בכיתות, שעומדת בממוצע בגנים ובבתי ספר ממלכתיים על כ-30 עד 35 ילדים בכיתה. מהר מאוד הן צריכות ללמוד לנהל כיתה, לענות על הצרכים של הילדים, לפתח תהליכים חינוכיים, חברתיים ורגשיים ולחזור הביתה כדי להכין את עצמן ליום למחרת עם מערכי שיעור. אצל חלק מהן, צריך להוסיף גם בדיקת שיעורי בית, מבחנים ועוד, סבב שיחות עם הורים, עדכונים וכד'. ואם זה לא מספיק, באה גם התוספת של הבירוקרטיה של משרד החינוך, שנוחתת עליהן דרך המנהלים. "טופסולוגיה" בלתי נגמרת אשר דרכה המשרד הריכוזי שולט, לכאורה, על הנעשה בשטח.

במקביל, בשנים האחרונות נערך קיצוץ דרסטי בשעות הדרכה, ורובן הופרטו. המנהלים הפכו להיות פקידים של משרד החינוך, ואין להם זמן להדריך פדגוגית את המורות. הפיקוח גם צומצם והפך להיות בירוקרטי, ללא יכולת מעשית להדריך מנהלים ומורות. התוצאה היא שברוב המכריע של המקרים, המורות מתמודדות עם הקשיים מתוך בדידות ופעמים רבות במצב של חוסר אונים.

ועדיין, חלקן ממשיכות לאהוב את התפקיד, אוהבות את הילדים, ולא מאבדות את הרצון להכיל אותן. למרות ההתמודדות מול הבירוקרטיה, למרות חוסר האונים המקצועי ולמרות שפעמים רבות ההורים – במיוחד מהאליטות החברתיות – חושבים שהן לא יותר משמרטפיות. למרות המסרים הפוגעניים שהן מקבלות מהחברה.

כל פעם שאני מגיע לבתי הספר לצורך ייעוץ או הנחיה של אותן מורות, אני מתפלא מחדש על החוסן שלהן. חשוב לנהל שיח על טעויות, על משברים, על חוסר הבנה של הקונטקסט שהן מתמודדות איתו, כולל ההתנהגות של הילדים. אבל נקודת המוצא שלי ושל חברי וחברותיי הרבים בפרקטיקה הפדגוגית היא  של אמון כלפי אותן נשים שבחרו לחנך בכל יום מחדש את הילדים של אחרים. ועל כך זכותם הגדולה וחובתנו האזרחית לתמוך בהן ללא סייג.

ד"ר מרסלו מנחם וקסלר הוא מרצה בסמינר הקיבוצים. יועץ לארגונים בנושאי חינוך לילדים, נוער וקהילות מוחלשות ובסיכון בארץ ובעולם.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf